ארכיון חודשי: אוגוסט 2007

כשאהיה גדולה (פוסט מורחב)

רגיל

היום כשכבר מצאתי את מקומי בשוק התעסוקה (גם אם הכול זמני ואי אפשר לדעת) אני מוצאת את עצמי מקנאה בילדים שיכולים לפנטז על מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים. היכולת לחלום את העתיד בלי להתחשב בכל מיני פקטורים ובלי לתת למציאות להכנס בינך לבין החלום שלך היא יכולת קסומה שיש לידים ולאנשי חזון ואני לא זה ולא זה….

בגיל שמונה רציתי להיות סופרת וציירת. אפילו כתבתי סיפורים במחברת (שהעלמתי בשלב מסוים מחמת הפאדיחה) והערצתי את גלילה רון פדר (אז היא עוד לא הייתה עמית), שגרה בשכונה והיינו רואים אותה עם הכלבה שלה ותמיד מלטפים לה את הכלבה.


הייתי גם מציירת בעיקר ברביות אנורקטיות אבל הייתי די טובה בזה.

עוד משהו שרציתי אבל פחות היה להיות זמרת. אפילו הלכתי למין תחרות ונפסלתי כי השיר שהבאתי היה של נעמי שמר ולא שיר מזרחי כי זו הייתה תחרות של מזרחים. אחר כך גיליתי שירשתי את החוש המוסיקלי של סבא שלי ושאני בעצם זייפנית.

בגיל 13 רציתי להיות רופאה. אולי בזכות כל הסדרות שראיתי ואולי כי אחרי תאונת הדרכים שהייתה לי בגיל 8 הכרתי הרבה רופאים וכשאתה נזקק לרופאים הם נראים לך כמו סוג של אלים.  אפילו הלכתי לקורס רפואה לנוער (וכרגיל נשרתי באמצע) אבל עשיתי הרצאה בכיתה על איידס.

בתיכון רציתי להיות פסיכולוגית. למעשה זה היה החלום שהייתי הכי קרובה למימושו. כן, הייתי גם בטיפול פסיכולוגי והפסיכולוגית שלי הייתה כל מה שרציתי להיות. יש לי גם דודה פסיכולוגית ואני זוכרת שמגיל צעיר רציתי שתספר לי על המטופלים (אל דאגה, היא הייתה אתית).

ואז לא התקבלתי לפסיכולוגיה אבל כן לעבודה סוציאלית. והתחלתי ללמוד ובמקביל לעבוד בעבודה מעשית בבית אבות ושנאתי כל רגע.


ואז החלטתי שאני רוצה להיות קולנוענית וחוקרת ספרות.אבל כנראה שגם את זה לא רציתי מספיק.

אז בסוף סיימתי את האוניברסיטה (בעור שיני) עם תואר ב בי איי כללי ותולדות התיאטרון וזה הוביל ללימודי המידענות וספרנות.

ועכשיו אני ספרנית בעבודה נוחה ולא קרייריסטית עם קולגות נעימות. בלי לחצים מיוחדים אבל גם בלי אקשן ועם משכורת די עלובה כמו רוב הספרניות שאני מכירה. אני שמחה שיש לי עבודה ושיש לי מקצוע אבל המקצוע שלי לא מרכזי בחיי ולא מגדיר אותי כמו שחשבתי שיהיה.

אז נכון, בבלוג אני בהחלט מכריזה על מקצועי. אולי כי הבלוגים הם כלי שקשור גם למקצוע ולמידע ואולי כי אני רוצה להשתמש בכלים שיש לי שקשורים למידע וגם ליצור קשרים מקצועיים על קולגות אבל לפעמים אני מרגישה שהחיים שלי היו יכולים להיות שונים לגמרי.

אני מזהה פה שחיקה בתפיסה שלי את עצמי. אני מרגישה שאני צריכה ליצוק תכנים במקצוע שלי ובכלל בחיים שלי.

אז כנראה שהפוסט הזה היה צריך להכתב.

מודעות פרסומת

היום לפני שנה

רגיל

היום לפני שנה שכבתי בחדר לידה אחרי ירידת מים. הייתי בטוחה שיש לי לפחות עוד שבועיים להתרגל לרעיון שאני אהיה אימא.


נולי החליט שהוא רוצה להשאר עוד קצת בפנים.לא היה לי מושג מה יהיה ואיך יהיה והייתי מבועתת מהשינוי הענק שעומד להתחולל בחיים שלי.


ואז לאחר יממה וניתוח קיסרי ראיתי אותו בפעם הראשונה. קשה לתאר את התחושה הזאת של לראות את התינוק שלך לראשונה. אני זוכרת פרצופון ורדרד עטוף בחיתול לבן.ואני זוכרת אהבה ממבט ראשון וגם סקרנות ואפילו קצת אי הבנה.

אני זוכרת שהבאנו אותו הביתה והשאלה עטפה אותנו כמו אותו חיתול בד. ומה עכשיו?

ואז גילינו שמותר לעשות טעויות עם הילד שלנו וגילינו שאנחנו מסוגלים להיות הורים ומצאנו את האהבה שלנו ליצורון הזה וגדלנו יחד איתו.

והוא גדל, כמה מהר הוא גדל !!! אני רואה תמונות שלו על שומר המסך שלנו ומדובר בתינוק אחר לחלוטין. רק המבט השוב בעיניים היה קיים כבר אז.

וכל יום האהבה שלי אליו גדלה וצומחת ותופחת כמו עוד היריון. וכל יום אני מגלה כמה שמחה אושר ואהבה הוא מביא איתו לעולם בעצם קיומו.

אז נולי אהוב שלי חשוב לי שכל העולם ידע כמה אני שמחה עליך וכמה אני אוהבת אותך. נכון, אני גם חוששת, דואגת, רוגזת, קצרת רוח, מבולבלת, טועה, עייפה, חנוקה ושחוקה

אבל אני קודם כל אוהבת אותך יותר משמילים יכולות לתאר.

 

חדשות, וחומרים לפוסטים שאולי יכתבו בקרוב

רגיל

הנושא החם: כשהייתי די קטנה  רציתי להיות רופאה כשהייתי יותר גדולה-פסיכולוגית. עוד יותר גדולה-קולנוענית וסופרת עוד יותר גדולה-חוקרת תיאטרון…

מצחיק אבל למרות הכותרת בבלוג אני לא מרגישה שכיום המקצוע שלי מגדיר אותי כמו שחשבתי שיהיה. חשבתי להיות קרייריסטית

החפפנוס קיבלו מכתב מהעו"ד שלנו ורוב הסיכויים שמשהו יזוז. הם קבעו עם מישהו בשבוע הבא.כמובן שעדיין אין לי תחושה של צדק פואטי כי נורא רציתי לדפוק אותם אבל זו הדרך הכי חכמה. אדישות ומכתבים מעו"דים.

יש לי פנקס ובו רשמתי גם כן כמה רעיונות לפוסטים. או שאני ביובש יצירתי או שאני בשיטפון.

והכי חשוב, לנולי עוד יומיים יש יום הולדת וזה מחייב פוסט.

נולי ואוכל: כיום כשאנחנו רוצים לאכול בשקט או לאכול משהו שנולי לא אמור לאכול  אחד מאיתנו עושה פעולות הסחה והשני אוכל בשקט בצד.


 


היום נולי אכל חמאת בוטנים לראשונה. הוא חיבב את זה.

נולי ונולי: לאחרונה חזרה אלי תחושת המאוהבות הזאת והרצון החזק להיות איתו ולראות אותו. איזה כיף !!!

חגיגות הנולילדת:  בינתיים קניתי בחנות חד פעמית המון דברים. קיבלתי חיזוקים מחברה על התפריט. קניתי הפתעות לאחיינים שלי. הפרחתי לנולי בועות סבון מההפתעות שקניתי להם(לא עמדתי בפיתוי) והוא נהנה מזה מאד וגם אני. מדדתי לו את הזר של פרחי פלסטיק (לי עשו אמיתי כשהייתי בגן וזה מקסים בעיני) והוא העיף אותו תוך שניה ומצד שני השתעשע איתו.

(אני מתכוונת להכין לו עוגה אפרו אפריקאית פושטית ועם אנשי האפרו הסליחה)

דיאטת נולי

רגיל

כאשר מלאו לנולון 11 חודשים ידענו שבתחום האוכל אנחנו יכולים להאכיל אותו כמעט הכול ובעיקר ידענו שאפשר לתת לו מהצלחת שלנו. לא ידענו למה אנחנו נכנסים.

אני נותנת לנולי את האוכל שלו קצת קודם (כי בכל זאת יש לו את המרק המיוחד שלו) ואז מתיישבת לאכול. נולי מסתכל בסקרנות רבה לראות מה יש בצלחת שלי ואז מתחיל לנהום המממ המממ…. אני מבינה את הרמז ונותנת לו חתיכה. העניין לוקח יותר מדי זמן לדעת הוד נוליותו והוא מגביר את הווליום ושואג שאגה סמכותית. אני נותנת לו ואז הוא מחליט שזה רעיון יותר טוב לקחת במו ידיו מהצלחת. אני מרחיקה כי בכל זאת זו צלחת שבירה ואז… ניחשתם:עוד שאגה.אני אומרת לו שיבקש יפה . והוא מחליט שלבקש יפה זה כנראה לשאוג.[1]

וככה מלך האריות שלי חולק איתי את הצלחת.

[1] טוליו אמר לי : מה את רוצה, שיתחנן? 

מקרה נוסף: טוליו מוציא גלידה מהמקרר. נולי מסתכל עליו במבט של כלבלב מורעב ומתחיל לשלוח ידיים. נולי מקבל גלידה.

לפעמים כל האפיזודות האלה מעצבנות אותי. אני מאד מבינה את הסקרנות של נולי ואת הצורך שלו לחוות אבל לפעמים נורא קשה לי לותר על הזכות הבסיסית לאכול בשק. התוצאה היא שהרבה פעמים אנחנו לא אוכלים יחד וכשאנחנו מתארחים אני חוטפת בהפסקות (כשאני נותנת לנולי דברים שהוא צריך יותר זמן להתמודד איתם אז יש לי הפסקה בין כפית לכפית)

כמה דברים חיוביים לאיזון

רגיל

אתמול בערב הלכנו בהרכב משפחתי מלא ל"באנפה" בכפר רות. היה לנו מאד נחמד לשבת בבריזה של לפנות ערב ביחד.

עכשיו נולי הגיע לגיל שהוא יכול לאכול הכול. זה משמח מהרבה בחינות אבל אי אפשר לאכול לידו כלום כי הוא ישר רוצה גם ומתחנן בציוצים עכבריים מצחיקים נורא. (אנחנו נותנים לו אבל אז הוא שואג עלינו שהוא רוצה עוד…).

נולי נעמד לבד בלי להתמך.

הוא בכלל בשלב שהוא מפיל אותנו מצחוק כל כך הרבה פעמים.

ראינו את "משפחת סימפסון:הסרט"  ושאגנו מצחוק. גם נולי….[כן, ראינו בבית…]

רגיל

(אין לי כוח לקשר לפוסטים הקודמים בנושא)

חידה:

לפני כמה ימים חונה מכונית זרה בחניית האורחים שלנו. טוליו משאיר להם פתק מנומס שמבהיר שזו חניה פרטית. מה קורה אז?

תשובה:


אתמול אותה מכונית חונה בחניה של משפחת חפפני הידועה לשמצה. מה חונה בחניית האורחים שלנו?

תשובה:


המכונית של משפחת חפפני….

(עכשיו פנינו לעורך דין אחר והוא אמור לשלוח להם מכתב מאיים לגבי נושא הרטיבות … ההרגשה של כולנו היא שנגיע לבית המשפט…)

למי הוא דומה (פוסט נולי)

רגיל

כשנולי רק נולד אז כמעט כל אחד שראה אותו אמר: מצטערים, הוא דומה רק לאבא שלו. זה היה מעצבן אותי קלות כי פינטזתי על תינוק שדומה לי.


חמותי הגדילה לעשות והייתה עושה רשימת מלאי: האוזניים של הדוד הזה האף של הדוד ההוא והשקיות מתחת לעיניים שלה. המממ… לך הוא דומה רק באצבעות (תודה באמת)

ואז נולי גדל ולאט לאט אנשים שמכירים אותי אומרים שהוא דומה לי. עכשיו אפילו חמותי אומרת שהוא דומה כמעט רק לי (השקיות מתחת לעיניים נשארו שלה.)

אני חושבת שמה שמקסים הוא שבאמת רואים דברים מפה ומשם משנינו. אדם חדש ממש.

(ועכשיו יש לנולי עוד חצי שן למעלה. מזל שהפסקתי להיניק)