סוד מקצועי קטן

כשאתם עומדים מול נותן שירות ומבקשים ממנו לחרוג מנוהל כלשהו/לוותר לו על קנס כדאי מאד שלא תבואו בגישה מסריחה של "אני לא מתכוון לשלם את הקנס" או בטון כזה של מגיע לי כי אז אין סיכוי שבעולם שהוא יוותר לכם.

וכמו שאמרו גדולים ממני (ליטל בריטן)

COMPUTER SAYS NO !

(זה מהעונה השניה של ליטל בריטן)

ותראו לאן זה הוביל את סער שפע. 100 אלף שקלים לא שווה את תחושת העליונות המזויפת הזאת.

---

אוף אני עייפה. משמרת ערב זה סיוט. איך אשרוד ל"נולד לרקוד"?

---

הסופ"ש ממשמש ובא. צריכה להזכיר לעצמי את זה עכשיו.

תוכניות הסופ"ש:

לבשל המון דברים נחמדים ומפנקים.

לכבס כמה שיותר.

לבדוק את אוסף קלטות הוידאו שלי שטוליו רוצה כל הזמן לארוז.

אולי לשאוב קצת אבק, אני יודעת…

לקרוא

---

זה נשמע כמו משהו שהייתי כותבת לו היה באמתחתי מספיק כישרון. סקרנית לקרוא.

שביתה ומחאת ההמונים

לא נתפס אצלי איך המצב הזה של אנשים שלא מקבלים משכורת חודשים ושנים לא מזעזע את המדינה הרבה יותר משביתות מזדמנות. אסור להיות סובלנים למצב כזה. היום זה הם ומחר זה אתה והמשפחה שלך.

כמובן שאני בעד השביתה אם כי במוסד בו אני עובדת לא שובתים (זה מוסד פרטי)

שביתות במדינות כמו צרפת מצליחות לזעזע את העולם ולהגיע להישגים. אצלינו  רוב השביתות לא הגיעו להישגים משמעותיים.

אבל משכורת? זה הדבר הכי בסיסי בעולם. אדם עובד ומקום העבודה משלם לו. איך האקסיומה הזאת מקבלת סימני שאלה פה?

השאלה היא מה אנחנו יכולים לעשות?

ואיכשהו נדמה לפעמים שהמדינה הורסת את עצמה מבנים ומתפוררת בלי עזרה ממקורות חיצוניים. מחאה משמעותית שפוגעת בשגרה של כל אדם פה כבר לא משפיעה על אף אחד.

מפריע לי וכואב לי כי אני מרגישה שייכת וכי אני רוצה לשנות אבל בפועל אני לא עומדת מאחורי האידאולוגיה שלי בכל כך הרבה דברים קטנים וגדולים בחיים.

דוגמא: אני קונה דרך עובדת במקום גבינת עיזים מחווה של מתנחלים. מההתנחלויות הקטנות האלה המוטלות בספק.

אני מגדירה את עצמי כשמאלנית. אני אוהבת גבינת עיזים.

אני עושה לבן שלי ברית מילה (עם המון צער) למרות שאני חושבת שזה דבר איום לעשות.

אני שותה קפה בארומה (קפה שחור, אם זה עוזר במשהו).יש לי ארומה קרוב לבית ולא אכפת לי שאחד מהבעלים הוא גזען שנראה כמו סקין הד.

הבנתם את הרעיון.

אז זה לא כאילו יש לי זכות להאשים מישהו בזה שהוא לא מוחה מספיק או לא עושה חרם צרכנים. אני חיה כמו שנוח לי.

לא גאה בזה אבל גם לא מוטרדת מזה.

אבל כשלי מעכבים קצת את המשכורת אוהו כמה שאני רותחת.

מתכון: איך חוגגים את החיים

מצרכים:

1 בוקר חופשי שמשי

2. סבים שגרים ליד השוק

3. ארנק מלא בכסף מזומן

4. עגלת שוק

5 תיאבון בריא

אופן ההכנה:

1. משאירים את הנולי אצל סבא וסבתא, לא לפני שמפנקים אותו כיאות ומיניקים אותו.

2. שואלים עגלת שוק מהסבים

3. הולכים לשוק ואז:

1. עוברים אצל מזרחי. עוצרים לקפה ועוגיית שקדים נפלאה (אחת, כי אנחנו לא רוצים להשמין חלילה. משפט אירוני כפי שיתברר בהמשך אבל היי, חיים רק פעם אחת). עוברים על רשימת הקניות.

2. קונים מנגולד, צנוברים וארטישוק ירושלמי לעשות מתכון של אהרוני מחר. (אני חולה על ארטישוק ירושלמ. טוליו לא סובל אותו אבל אל דאגה, טוליו יקבל את שלו)

3. קונים גזר וקישואים ואורז לאורז הנפלא שהמצאתי וכן הרבה בצל.

4. קונים פירות בשביל הכיף.

5. עוברים במאפייה הבוכרית ברחוב יפו וקונים שם: מאפה טונה כדי לקחת לעבודה, עוגות שמרים ממולאות בתפוחים (משהו נפלא) בשבילי ובשביל טוליו וכן לחם בוכרי טעים.

6. קונים פטריות (שמפיניון ומיובשות) בשביל מרק פטריות שאעשה מחר.

7. קונים בננות ירוקות לעוף עם בננות ירוקות .

6. קונים ערמונים בשביל הכיף.

7. מבקרים את הבנות המקסימות ב"קונוס" . יש להן גלידות מדהימות אבל עכשיו חורף אז שותים שוקולטה וקונים מאפין בננה נחמד לעבודה.

8. חוזרים לסבא וסבתא. מפטפטים איתם בנחת. מיניקים את הנולי ונפרדים ממנו ארוכות.

9. מתחילים לעבוד.

מחר, כמו שהבנתם אני מבשלת ארוחה חביבה ולא לכבוד אורחים אלא רק לכבודנו.

משפטים שאומרים לספרנית, ספרים ועוד

1. מה יש ללמוד בספרנות? איך להגיד ששש….? (כן, זה בעיקר וגם יש לנו קורס להיראות מבוגרות מגילנו ולאסוף שיער בצורה מכובדת)

2. איזה כיף לך שאת ספרנית. את יכולה לקרוא בעבודה המון ספרים. (איזה כיף לך שאתה עובד בתנובה. אתה יכול לשתות חלב כל היום)

3.כל כך מתאים לך להיות ספרנית. את כל כך שקטה ורגועה. (כשלא מעצבנים אותי)

4. כל כך לא מתאים לך להיות ספרנית, את שקטה ורגועה (כן, יש לנו גם קורס התעללות בלקוחות)

הספרניות שבינינו מוזמנות להוסיף.

---

געגוע

אני נזכרת בהתלהבות שהייתה לי בילדותי מגילוי של ספר חדש או של סופר חדש. הכול היה פעם מאד חדש לי.

אני זוכרת שהמלצות חמות מדי על ספרים היו מרתיעות אותי .

אני זוכרת שלא ישנתי בלילה כדי לסיים ספר (היום כבר לעתים נדירות).

אני זוכרת שקראתי ספרים כמה פעמים (עכשיו פחות כי כל הזמן יש לי ספרים חדשים שמתחשק לי לקרוא.

אני זוכרת שהייתי קונה ספרים בכמויות. ממש כל ספר שהתחשק לי לקרוא. כיום אני קונה ספרים לעתים נדירות (למדתי דחיית סיפוקים מהי) כי לרוב הספרים אני מגיעה מהר בעבודה ורוב הספרים לא שווים קריאה שניה. טובים ככל שיהיו

אם כי יש כמה ספרים שאני אוהבת לקרוא שוב כשלא בא לי להתאמץ:

חוויה יפנית /שפרה הורן (מעניין ונחמד)

ספרים של דייב בארי (מצחיק אותי)

שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק (מזכרת לימי הרווקות, תרגום ארכאי אבל עדיין משעשע אותי)

אנה קרנינה (סתם, לא.)

ספרים שאני זוכרת שהתפעמתי מקריאתם ואני חוששת לחזור אליהם ולהתאכזב.

ספר הדקדוק הפנימי /דוד גרוסמן

ארמון הירח/ פול אוסטר

התפסן בשדה השיפון /סלינג'ר (מזכרת מגיל ההתבגרות)

ספרים עם תחושה של וואו, עשיתי את זה קראתי אותם. (תחושת הסיפוק שבצליחת ספר קשה)

החטא ועונשו /דוסטויבסקי (אחותי ואני היינו היחידות בשכבה שקראנו את המלא ולא את התקציר)

מאה שנים של בדידות /גבריאל גרסיה מרקס (לילה שלם בלי הפסקה, אחרי שהספר ישב אצלי המון זמן)

---

אני מודה שלפעמים אני קוראת ספרים ברפרוף. יש בי חוסר סבלנות בסיסי גם לגבי ספרים טובים. התוצאה היא שאני שוכחת מהר מאד מה קראתי.

הכתיבה על ספרים שקראתי מחזירה אותי לתלם כי היא גורמת לי להתבונן במה שקראתי ביתר עומק.

עדכונים

קודם כל התנצלות חמות:

היא שאלה אותי למה התינוק בכה כי היא חששה שהם היוו סביבה רועשת מדי עבורו ולא כביקורת כלפי.

מסקנה: לא כולם רוצים כל הזמן לבקר את האימהות שלך, ג'וליאנה

מסקנה 2 : גם אני אהיה חמות פעם….(המסקנה באדיבות ביילע)

עדכוני פרשת נולי והבטן (ככה זה, אימהות טריות דלות באייטמים):

נולי פחות בוכה ויותר מנסה.

כמו לו ואנדי מליטל בריטן: הוא מעדיף להרים את הראש כשאנחנו לא מסתכלים.

(אריאל, חברתה של לי רואה את המערכונים של לו ואנדי כסמלים של הורות.ממש אהבתי את הפרשנות הזאת).

הבוקר הוא ממש עשה התעמלות בוקר גוזלית והרים יפה מאד את הראש.

הוא גם אוהב לפטפט לעצמו במיטה. אתמול הוא גם עשה את זה באחת בלילה. מה זה מפטפט, מופע סטנד אפ קומדי עצמי הוא עשה: מספר בדיחה וצוחק לעצמו.

נן אז כמובן שאני כמו מטומטמת קוראת עיתון לפני השינה (צריך לבטל את המינוי הזה כבר. סתם ערימות של עיתונים שאין זמן לקרוא על חשבון זמן קריאה בספר). וכמובן שהעיתון מלא בפניו המרנינות של בני סלע והמחשבה שעולה לי בראש היא "מזל שאני לא תל אביבית".

טוב, לא חלמתי עליו בלילה. הייתי זוכרת חלום כזה.

ומסתבר שהיא צדקה.או שאורי גלר קורא בבלוג שלה.

מה שלא מובן לי הוא איך הוא הצליח להמלט. הייתי חושדת שיש לו סיוע מצד המשטרה אבל מי יעזור לאחד כזה.

---

גאה לספר ששמתי את ידי החמדניות על "אמא  מתגעגעת למלים" ועל "על היופי" . כיף להיות ספרנית. כבר אמרתי?

---

אפשר כבר לכתוב רומן ושמו יהיה "עלילות נולי על הבטן". הנולי הוא פדלאה כמו אמא שלו בשעתה ולכן הוא מנהל מלחמות חורמה כששמים אותו על הבטן. אתמול פשוט הנחנו לו לבכות (אגב ליטופי גב) ואחרי שנמאס לו לקטר הוא פשוט נח לו על הבטן ולא ניסה בכלל להרים את הראש.

עכשיו לפחות גם טוליו מבין שחייבים להרגיל את נולי לשכיבה על הבטן כי מישהו בעבודה סיפר לו סיפורים שריפוי בעיסוק ועיכובים התפתחותיים חמורים בצידם.

נכון לעכשיו הנולי על הבטן אבל עושה מה שבא לו , כלומר-כלום. לפחות הוא כבר לא בוכה.

עדכונים על כוכבת הבלוג, הלוא היא חמותי.

כבר רציתי לכתוב פה שהיא משתפרת. אתמול היינו אצלם והיא נתנה מרחב מחיה יותר מבעבר.

ואז היום היא מתקשרת לטוליו לשאול למה נולי בכה אתמול. (נולי בכה כי אמא שלו שמה אותו על הבטן אז הוא בכה ברצף עד ששמנו אותו בכיסא שלו ברכב). אמא פולניה ודאגנית תמיד תישאר כזו.

אמרתי לטוליו לא לקחת ללב (מה אכפת לי אני, היא לא התקשרה אלי).

אבל באמת היא סה"כ בסדר. אני לפעמים משועשעת מהפולניות שלה ומהמאבק הפנימי שלה בין ההבנה שלא צריך להתערב יותר מדי לרצון הטבוע בה לארגן לכולם את החיים.

גם סבתא שלי היא קצת כזאת אבל דווקא מאז שהיא שומרת על נולי היא נעשית מאד רגישה לנושא וגם כן מנסה לא להתערב בהחלטות שלנו לגביו.

50 מליון

עכשיו מפמפמים בכל מקום את ההגרלה הגדולה. מה שמוביל למחשבות : מה עושים עם 50 מליון?

אז טוב, אמרתי לטוליו: כמה מליונים להורים שלך כמה לשלי, קניית דירה במקום קרוב לעבודה, (היי, הוא אומר-לא תצטרכי בכלל לעבוד)

ולשים כסף בצד ולחיות רק מהריבית. לתת לחברים כסף לקנות דירה.לתרום למטרות צודקות.

אבל אבל ושוב אבל

לאן נעלמו החלומות של לטייל בעולם ולעשות משהו גדול בחיים? החלומות האלה נגמרים.

לא רוצה לא לעבוד.

לא רוצה להיות הגאידמק של סביבתי מהסיבה הפשוטה שהאנשים סביבך מתנהגים כאילו הם חייבים לך את חייהם ויש משהו מאד לא שוויוני ביחסים.

לטייל בעולם עשירה זה לא כיף. אין אינטראקציה אמיתית עם האנשים המעניינים.

לדאוג כל הזמן לכסף שיש לך.

לחיות חיי מותרות זה מהנה עד גבול מסויים.

לגדל ילד מפונק שמקבל כל מה שהוא רוצה עוד לפני שהוא מצייץ אני לא רוצה. (זה ילד שלא יודע לחלום)

המסקנה הסופית היא שטוב לי בדיוק במקום בו אני נמצאת. (עוד קצת הכנסה לא תזיק אבל זה לא גורם משמעותי באושר שלי). תחושה שלא חסר לי כלום.

נחמד להגיע למסקנה הזאת.לא?

שכה אחיה

---

אני שמנה.

כמה שמנה?

שמנה כמו שהייתי בחודש שמיני, שמנה.

שמנה 5 קילו יותר ממה שהייתי אחרי הלידה, שמנה.

אני מבינה שנגמרו התירוצים. כבר אין לי הצדקה של לאכול בשביל שניים (טוב, שלושה)

ויש פיצויים שלא מסתכמים במזון לגוף.

ופעילות גופנית זה לא משהו שאנשים אחרים עושים.

ואני מסוגלת לרדת במשקל, כבר ירדתי לא מעט.

רק שהפעם מטעמי קמצנות בזמן ובממון אני אעשה את זה לבד.

חוזרים ללחם הקל.

(המסקנה של טוליו, אורזים את המשקל)

האם בחוות שמנים מגדלים שמנים?

ואגב, בליטל בריטן יש קבוצת שמנים שדומה באופן חשוד לשומרי משקל אבל עם מנחה זדונית (ושמנה בעצמה) שמתעללת בנוכחים.

ואפרופו ליטל בריטן, ראיתי את הפרק הראשון מהעונה השניה. הם משתמשים הרבה יותר בהומור פיזי של נוזלי גוף למיניהם. אבל עדיין שלושתינו נשפכים מהם (גם נולי, ששומע אותנו מצחקקים מחייך לעצמו).

---

שיחות על הבלוג:

אני מספרת לבת דודה שלי על הבלוג ושואלת אותה אם היא יודעת מה זה בלוג.

היא עונה לי, אני בכל זאת צורכת תקשורת, לא צריך להגזים

(כשלמדתי על בלוג כמעט אף אחד לא ידע מה זה)

---

שכחתי לעדכן אתכם שפרסמתי פוסט במועדון הקריאה.יותר נכון טרחתי על פוסט, נמחק וכתבתי פוסט אחר כולל ציטוט מהספר. מה שנחמד כשמצטטים הוא שאז שמים לב לסימני הפיסוק שבקריאה ראשונה לא נתתי את דעץי עליהם.

אם לא שמתם לב, אני איומה בתחביר ובפיסוק. מפליא אותי שמישהו מצליח לקרוא אותי ככה.

*אני מבינה שזה פוסט ירידה עצמית עלי. נכון שהשמנתי אבל לא נשלחים לבית סוהר של שמנים עדיין. (אולי לחוות שמנים)

---

נולד לרקוד:

הצלחתי לראות את שני החלקים. (צריכה לקבל על זה מדליה כי בדרך כלל אני ישנה בשעות האלה משל היה זה 12 בלילה). ויש לי כמה דברים להגיד

אני הייתי מעבירה את הבחור הנכה. זה לא נראה לי הגיוני שמצד אחד מתפעלים ממנו כי הוא באמת מדהים ורק בגלל שהוא נכה ברור לשני הצדדים שהוא לא יתקבל. אז זה היה מאתגר אותם קצת. אז מה? היה לזה פוטנציאל מאד מעניין.

איכשהו מדהים אותי יותר שאנשים שממש לא יודעים לרקוד ניגשים לאודישנים. עם אנשים שלא יודעים לשיר יש לי איזו שהיא הבנה שהם לא מספיק מודעיפ לעצמם אבל בריקוד זה כל כך ברור וחד משמעי שזה מוזר

(אני , שיהיה ברור לא יודעת לרקוד ולא לשיר וגם אם היו מאיימים עלי בתותח נ"מ לא הייתי ניגשת לאודישן).

מצד שני אני מבינה אותם: התגברות על פחד קהל, רצון להיות בטלויזיה ורצון מסויים להיזכר בתור אלה שהיו כל כך איומים שזוכרים אותם לנצח. הרי המנגנון הטלויזיוני לא בודק רק איכות.

(אני הסכמתי להרצות בכנס ללא נסיון מוקדם של הרצאה בכנסים ועם חרדת קהל נוראית כזו  שהקול שלי רועד גם בפורום של חמישה אנשים. לפעמים צריך להתגבר על זה).

סומכת על תום והשינית שיכתבו על זה יותר מעניין.

המקום של הבלוג שלי בחיי

לאחרונה בעקבות כל נושא ההרצאה התחלתי לחשוב על המקום הרב שהבלוג שלי תופס בחיי:

1. לפעמים הבלוג בא במקום שיחה עם אנשים. מקום להתבכיין ולשפוך בלי לחשוש שאני מעיקה כי מי שלא רוצה לא חייב לקרוא. אני גם נהנית לקבל רעיונות ועצות מבלוגרים אחרים.

2. כיף לקבל תגובות וחיזוקים חיוביים . לפעמים אני כותבת פוסט רק בשביל הציפיה הנעימה לתגובות. זה מזכיר לי את גיל העשרה שלי . אז הייתי מתכתבת עם בני נוער אחרים וזכורה לי תמיד הציפיה הנעימה למכתב בשבילי בתיבת הדואר. היום מדובר בציפיה של שעות. אז ציפיה של ימים. נעים לי כשמעריכים את הכתיבה שלי

3. אוהבת לשתף ואוהבת את התחושה שאני לא לבד גם כשאין מישהו מ"החיים האמיתיים" שלי שיבין אותי.

4. ועכשיו נתתי לבלוג שלי מקום כבוד גם בחיי האמיתיים. גיליתי לכמה חברים על קיומו של הבלוג. ונחמד לי עם המחשבה שגם חברים שהקשר איתם יותר רופף בגלל שגרת החיים התובענית יודעים מה קורה איתי. כמובן שהכתיבה שלי על אנשים בחיי מרוסנת יותר  כדי שחברי לא ירגישו שאני מרכלת עליהם (עם טוליו אני מרשה לעצמי יותר).

5. לפעמים (ואני אומרת את זה בהסתייגות) יש לי גם דברי טעם לכתוב .ומקומות לקשר אליהם.

6. ועדיין די מפתיע אותי שהבלוג שלי הוא דוגמא למשהו. אני מוחמאת.