ארכיון חודשי: נובמבר 2006

רתיחה

רגיל

אני כל כך לא אוהבת את עצמי כשאני מגיעה למצב של עצבנות מפונקת כזאת . כאילו חזרתי לגיל חמש.


אתמול ממש הגעתי לנקודת הרתיחה. חזרנו מאוחר מהרגיל הביתה ולא היה מקום חניה ליד הבית. טוליו לקח את זה בסטואיות ראויה לציון ואני רטנתי ורטנתי.


זה המשיך בזה שהגענו הביתה להרים של בלגאן, מסך מחשב על הספה כי קנינו אחד אחר ואנחנו מועידים אותו להורי טוליו, ותריס שבור שלא נמצא הזמן לתקן אותו (טוליו גילה שהוא מסוגל לבד וחבל להטריח את בעלת הבית בשביל זה אבל שנינו חוזרים תמיד די מאוחר הביתה וממש לא הגיוני לדרוש את זה ממנו כשהוא גמור מהעבודה) ואז נולי שינק בתאווה השתין עלי כזו שתינה שמחלחלת בעד הבגדים ואני נזכרת שסוף השבוע נחמס באכזריות על ידי דודה של טוליו שהגיעה מחו"ל (והוא ראה אותה רק פעם אחת בחיו) וכל הזמן מועדי הפגישה איתה משתנים. נכון לעכשיו זה יהיה בשבת, מה שאומר היום האחרון של הסופשבוע ואחר כך חוזרים לקימות ה"חביבות" בחמש וחצי. והביקורים אצל הורי טוליו מתישים ברמות על.


אז בשלב מסוים לפני שנרדמנו קלטתי שהיום מתחיל רשמית סוף השבוע שלי ואני תקועה בבית עם תינוק, תריס מקולקל והרים של כביסה, כלים ומה לא ואז התחלתי להתייפח במיטה.


טוליו שכמעט נרדם ניסה בדרכו הטוליואית למצוא פתרונות לכל דבר (רובם כללו לקחת יום חופש מהעבודה שלו) ואני קלטתי שאני מגזימה ברמות על ושנאתי את עצמי עוד יותר (התבכיינות על יום חופש זה כבר שיא השיאים).

התעוררתי לבוקר חדש ממצמצת ולא כל כך מבינה מה עבר עלי ביום הקודם. אני בטוחה שזו סערה הורמונלית.

בוקר טוב

רגיל

אתמול היה יום מאד ארוך ומעייף. כזה שהעינים נעצמות בישיבה ומרגישים  ביום כזה מין כעס כזה על העולם.


ברור לי מה הסיבה: לאחרונה החלטתי להניק את נולי בלילה והחוסר שינה הזה פשוט גמר אותי.


טוליו הנפלא שלי אמר לי שהוא יאכיל אותו וכך הצלחתי לישון ברצף מבורך עד 6:30 בבוקר.


הבוקר העולם חייך אלי. התחלתי את היום מאוחר ובנחת. עשינו לנולי אמבטיה שלא היה לנו כוח לעשות אתמול. נולי היה ילד שמש אפילו יותר מהרגיל, מזג האוויר היה נפלא, לא היה תור אצל הרופאה של נולי, בבית המרקחת קיבלנו מתנה לנולי עם הברזל, ואפילו הספקתי לשתות קפה לפני שהתחלתי לעבוד (היום אני עובדת במשמרת ערב).


חשוב לזכור את הדברים הנעימים האלה בימים קשים.

תגידו, אני מלכלכת יותר מדי על חמותי? לאחרונה חשבתי על זה שלמרות שאין שום סיכוי בעולם שהיא תקרא את זה אולי אני לא הוגנת.






היום מניחים את פסי המסילה הראשונים של הרכבת הקלה. כמובן שיש לזה מחיר. שיתוק ציר מרכזי בעיר.


בכלל ירושלים נראית יותר ויותר כמו הקסבה של שכם.


והיום חיכינו שלושה רמזורים עד שהצלחנו לחצות צומת כי אף אחד מהנהגים מהכיוונים האחרים לא פראייר לוותר על כניסה לצומת לא פנוי כולל שני רכבי משטרה.


(טוליו סבל מהרטינות שלי על זה רבע שעה אחר כך)

חשיפה

רגיל

יישמתי את השלב הראשון ביציאה לאור. סיפרתי לקולגה על הבלוג שלי כאשר דיברנו על נושא הבלוגים.


אני מרגישה תחושת הקלה ויש בידיעה שזה לא בלוג סודי משהו מענג.


יכול להיות שבעתיד נעשה פרויקט בלוג ספרייה ביחד ואז הכתיבה שלי תתפוס גם כיוון מקצועי.


מכאן משתמע שהסכמתי להרצות. זו תהיה חוויה מרעננת וזריקת אדרנלין לחיי.






מזמן לא הייתי כל כך עייפה. מין עייפות כזאת ששום מנת קפאין לא תרפא רק שינה ארוכה ורציפה (בחלומות הלילה).






נמצא בקנה פוסט על הספר "בריחה" שסיימתי לאחרונה. זה בא בתזמון מושלם עם כתיבה של הכבשה על הספר "המפתח" גם הוא של סופר יפני. כשיהיה לי יותר כוח , אני מבטיחה.

דילמה

רגיל

קיבלתי הצעה מיגאל חמיש להרצות בכנס על הבלוג שלי.(אני מהווה דוגמה למשהו?)


מדובר בכנס ספרנים, מה שאומר אנשי הגילדה שלי, מה שאומר שכולם ידעו על הבלוג ויזהו אותו איתי.


יש בזה משהו מפתה והרפתקני אבל גם משהו שמפוצץ את בועת האנונימיות. ברור לי שבעצם הכתיבה בבלוג יש ויתור על אנונימיות כי כל מי שרוצה יכול להכנס.


ברור לי שכל מי שמכיר אותי שלא הגיע לבלוג יגיע עליו אחר כך כי אם אני הייתי שומעת על בלוג של אדם שאני מכירה הייתי רצה להציץ בו.


ומסקרן אותי לדעת אם יש לי קוראים שמכירים אותי בעולם הלא וירטואלי (זה הזמן להתפקד, חברים. זו זכותכם המלאה לקרוא אבל אני סקרנית)


-כמובן מדובר בקוראים שאני לא יודעת שהם קוראים.


והשאלה המרכזית שלי אם פיצוץ אשליית האנונימיות בווב תפגע לי בכתיבה לאחר החשיפה. כאן בעצם הדילמה.

מה אתם הייתם עושים?

שיער המחזמר

רגיל

השיער שלי מעולם לא נראה רע כל כך. הוא מרוט ויוצאים ממנו שוונצים והוא לא מסתדר בשום דרך ושורשי המלבינים מתחילים לבצבץ.

לכן נקטתי בתקנות לשעת חירום והתקשרתי לספר הצמרת.

אני מחזיקה במספר ספרים:


הספר השכונתי, אליו אני הולכת (הייתי הולכת) כשנמאס לי באופן ספונטני . בדרך כלל התוצאה לא מזהירה ומזכירה לי לא ללכת אליו שוב. המחיר זול.


הספר הבסדר: בדרך כלל לא רואים שהסתפרתי וזה קצת מבאס אבל הוא גוזר טוב ולא צריך למשכן כליה.


ספר הצמרת: צריך לקבוע אליו תור חודש מראש (וההחלטות על תספורת אצלי ספונטניות כך שזו בעיה) צריך לפנות לפחות שלוש שעות בשביל פאקינג תספורת וצריך לקחת בחשבון שההוצאה על תספורת אצלו תשוכלל כהוצאה על תספורת חצי שנה (ולמשכן לבלב).יתרונותיו: הוא גוזר ממש טוב ולתספורת אצלו יש ערך מוסף בכך שהיא גדלה יפה.אה, והוא לא מקבל לקוחות חדשות (למזלי הסתפרתי אצלו לפני שהיה לו את הכלל הזה, וכך אני לקוחה לגיטימית למרות שאני מגיעה אליו בממוצע פעם בשנה)

ובכל זאת החלטתי על ספר הצמרת כי ממילא מתי יהיה לי זמן ללכת אליו.וכי בת דודתי מתחתנת עוד חודשיים ועד אז השיער שלי יהיה במיטבו.


קבעו לי לעוד שלושה שבועות (איטס מיי לאקי דיי)


בפעם האחרונה הסתפרתי אצלו לפני החתונה. כיוון שההחלטה על חתונה הייתה ספונטנית יחסית ותוך חודש התחתנו דאגתי שביום חתונתי לא אוכל להסתפר אצלו אבל היה לי מזל והתפנה תור שבוע קודם.

ולצבוע אני אצבע לבד כי:


מעצבן לבזבז עוד שלוש שעות והון לא מבוטל על צבע שיספיק לחודשיים גג.


אף ספר בעולם לא יגיע לגוון שאני מגיעה אליו מהקופסא.


רוב הספרים לא צובעים עם צבע שאת מביאה מהבית.


אני עושה את זה בזמני החופשי.


אני צובעת לא רע וגם לא אכפת לי מהבלגן שאני אשאיר.

חלומות מוזרים.

רגיל

אני דוגלת ב"שיטה" : למה לדחות למחר את מה שאפשר לדחות למחרתיים.


טוליו, לעומתי דוגל בגישה: למה לעשות היום את מה שאפשר היה לעשות שלשום.

הפעם החלטתי ללכת לפי טוליו והתוצאה: 15 ארגזים ארוזים חודש וחצי לפני המעבר.


ואתם יודעים מה, לא חסר לי כלום. מה זה אומר? שכנראה שיש לנו המון המון דברים מיותרים.

מה שעוד מוזר שאני מרגישה שככה יותר קל לי להתנתק מהדירה שליוותה אותנו 7 שנים. לאט לאט התחושה היא שזה כבר לא הבית שלנו. ככה קל יותר גם לא לנקות כי "אנחנו במעבר" וכנ"ל להזמין אורחים כי הבית על גלגלים.

והכי טוב, בשבוע של המעבר יהיה הרבה יותר קל.


סבתא שלי כל כך נקשרה לנולי שהיא התקשרה אלינו  כל יום לשאול מה שלומו. מדהים כמה שהוא כובש הילד-שמש הזה.


היום הוא חייך אלי בבוקר וכל העייפות נעלמה.





היה לי חלום סוריאליסטי בו אני מגיעה למין מקום שנראה כמו בית כנסת וכנסיה וגם כמו ספריה. עשוי כולו מעץ זית. נכנסתי אליו מלמעלה וראיתי שאין מדרגות. היה שם איש זקן שדומה לשחקן כלשהו ואישה רוסיה צעירה עם שפתון אדום והם הקריאו שירה וצחקו צחוק הדוניסטי פרוע. וגבר צועק ברקע: ורונה ורונה ורונה ואני יודעת בידיעה פנימית שמדובר בגלולה ליום שאחרי .ושהתפנצ'רתי.


ואחר כך מסתבר שזה חלק מעלילה של סרט ויש לו מוצרים נילווים כמו: "לוח שנה אידאלי ולוח שנה רגיל". ואחר כך אני קופצת לשכונה של סבתא שלי ויש לי שם מחשב ברחוב.

מוזר זה מילה עדינה….


אני משתעשעת במחשבה לקום אחרי הנקת הלילה ב4 ולעשות הליכה לפני הקימה בחמש וחצי. האם אני פסיכית?

אמא

רגיל

מסתבר שיש תוכנית חדשה ששמה "סופר נני"(  נני נשמע יותר טוב מאומנת כנראה. ופתאום חשבתי שמחליפים את הנ' במ' ואז יוצא שנני היא תחליף אם כזאת. סתם מחשבה). בתוכנית מסתובבת אשה מפחידה עם קול סיגריות בבית משפחה ואומרת להם מה לעשות (במלים אחרות -חותנת).


אז מסתבר שהמפחידה אומרת דברים חכמים שלא שמים לב אליהם. למשל שהאם אומרת לילד "אמא לא אוהבת את זה" היא מתקנת אותה: "לא, תגידי לו אני לא אוהבת את זה ,כדי שיבין שאת ישות עצמאית ולא רק אמא שלו"


ואז שמתי לב שאני כל הזמן אומרת לנולי: אמא שלך פה ואמא שלך שם. נראה לי שזה היה כדי להזכיר לעצמי שאני אמא שלו.


אז אני מנסה להכיר את זה לעצמי. אבל עדיין נורא כיף לי עם טקס ההחתלה:


אני: וואו, בואו נראה אילו מתנות פושקי השאיר לאמא היום בחיתול (הילד צריך להבין שקקי הוא מתנה כדי שלא יגדל טיפוס אנלי לחוץ וקמצן)


הוא: צוהל ומרקד ומניף רגלים לכל עבר


אני: וואו, עשית את אמא מאד מאושרת. פושקי לא התקמצנת היום בכלל.


הוא: משתין בקשת או תופס ביד אחת את השקית שנועדה לחיתול וזאת תוך כדי השמע צהלות עולות ויורדות.


(לא חשבתי קודם שאגיד את זה אבל אני מתה על זה)

ואפרופו אמהות. האופה הקטנה  ריגשה אותי ביותר.

רגיל

לצערי הרב הסבים שלי בחרו לגור בשכונה של דוסים. אם לדייק, השכונה לא הייתה כל כך של דוסים בעבר אבל עכשיו הם הדתיים עם הכיפה סרוגה היחידים שם ברדיוס של קילומטרים.


מהן תופעות הלוואי:


ריח של פחים שרופים בימי אינתיפאדת החרדים.


זבל בכל מקום


מי שאמר שירושלים היא עיר ללא הפסקה לא יודע מה הוא מדבר כי שם באמצע הלילה הולכים קבוצות גדולות ומנהלים דיונים כאילו השעה היא 8 בבוקר


נסיעה אליהם כרוכה בלחיצה מתמדת על הברקס כי אנשים מתיחסים למדרכות (הצרות מאד למען האמת) כאל המלצה בכלל


וחידה: מהו הצבע האהוב על חרדים בלילה? נכון ילדים: שחור.


אז כשנוסעים שם רואים בין תמרורי האין כניסה הרבים  כביש זז כי אנשים פשוט הולכים עליו. (אנשים נשים וטף, לא כולל אופניים ועגלות תינוק).


טוליו המסכן הוא זה שנוהג (כי אשתו לא הוציאה רשיון עדיין. העניין מתעכב כרגע)


ואני מסתכלת על תופעות מעניינות כמו איש עם כובע ציידים מפרוות ארנב.


אה וידעתם שיוסף החנווני במכולת שהייתי קונה בה בגיל חמש  מסטיק עגול עדיין שם ונראה בול אותו הדבר?


(שאלתי את סבא שלי והוא אמר שזה הוא ושהוא הפסיק לקנות אצלו כי הוא טועה בחשבון)


הסבים שלי מאד אוהבים את הבית שלהם שהוא ענק עם תקרה ירושלמית גדולה והכי חשוב מכיל את כמויות הספרים שלהם (ההולכת וגדלה). את התמונות של סבתא שלי שממשיכה לצייר ( הם יכולים לפתוח לפחות גלריית אמנות וספרייה אקדמית עניפה) את חפצי החן שסבתא שלי אוספת מכל מקום בעולם והמון המון עציצים.


(יש לנולי תמיד על מה להסתכל שם)


יש לי סבים קסומים אז נסחפתי…..


בקיצור זו חתיכת נוסטלגיה מהלכת לבקר שם. והיום אני מבקרת שם כל יום.


ובזכות סבתא שלי הנולי מרים את הראש כמו שלא הרים אף פעם קודם.

מעבר לעייפות

רגיל

מאמינים שאני עדיין בעבודה?


גיליתי שהאימהות מרככת אותי מאד ביחס לקליינטים ובעיקר בנכונות שלי להתגמש מולם. לפני שנה הייתי הרבה יותר קשוחה.


גיליתי גם ששינה יכולה להיות פשוט מעדן האלים. אני מדמיינת את עצמי מכורבלת בטריינינג וישנה ונאנחת. אח !


אז כאן מסתיים שבוע העבודה הראשון של ג'וליאנה. תחושה שהסתיים בהצלחה.


אין כמו שינה שמרוויחים אחרי עמל.


מאחלת לעצמי יום שמשי עם המון כביסות ונולי ישן לילה שלם ברציפות.