ארכיון חודשי: נובמבר 2006

50 מליון

רגיל

עכשיו מפמפמים בכל מקום את ההגרלה הגדולה. מה שמוביל למחשבות : מה עושים עם 50 מליון?


אז טוב, אמרתי לטוליו: כמה מליונים להורים שלך כמה לשלי, קניית דירה במקום קרוב לעבודה, (היי, הוא אומר-לא תצטרכי בכלל לעבוד)


ולשים כסף בצד ולחיות רק מהריבית. לתת לחברים כסף לקנות דירה.לתרום למטרות צודקות.


אבל אבל ושוב אבל

לאן נעלמו החלומות של לטייל בעולם ולעשות משהו גדול בחיים? החלומות האלה נגמרים.


לא רוצה לא לעבוד.


לא רוצה להיות הגאידמק של סביבתי מהסיבה הפשוטה שהאנשים סביבך מתנהגים כאילו הם חייבים לך את חייהם ויש משהו מאד לא שוויוני ביחסים.


לטייל בעולם עשירה זה לא כיף. אין אינטראקציה אמיתית עם האנשים המעניינים.


לדאוג כל הזמן לכסף שיש לך.


לחיות חיי מותרות זה מהנה עד גבול מסויים.


לגדל ילד מפונק שמקבל כל מה שהוא רוצה עוד לפני שהוא מצייץ אני לא רוצה. (זה ילד שלא יודע לחלום)

המסקנה הסופית היא שטוב לי בדיוק במקום בו אני נמצאת. (עוד קצת הכנסה לא תזיק אבל זה לא גורם משמעותי באושר שלי). תחושה שלא חסר לי כלום.


נחמד להגיע למסקנה הזאת.לא?

שכה אחיה

רגיל




אני שמנה.


כמה שמנה?


שמנה כמו שהייתי בחודש שמיני, שמנה.


שמנה 5 קילו יותר ממה שהייתי אחרי הלידה, שמנה.


אני מבינה שנגמרו התירוצים. כבר אין לי הצדקה של לאכול בשביל שניים (טוב, שלושה)


ויש פיצויים שלא מסתכמים במזון לגוף.


ופעילות גופנית זה לא משהו שאנשים אחרים עושים.


ואני מסוגלת לרדת במשקל, כבר ירדתי לא מעט.


רק שהפעם מטעמי קמצנות בזמן ובממון אני אעשה את זה לבד.

חוזרים ללחם הקל.


(המסקנה של טוליו, אורזים את המשקל)

האם בחוות שמנים מגדלים שמנים?


ואגב, בליטל בריטן יש קבוצת שמנים שדומה באופן חשוד לשומרי משקל אבל עם מנחה זדונית (ושמנה בעצמה) שמתעללת בנוכחים.


ואפרופו ליטל בריטן, ראיתי את הפרק הראשון מהעונה השניה. הם משתמשים הרבה יותר בהומור פיזי של נוזלי גוף למיניהם. אבל עדיין שלושתינו נשפכים מהם (גם נולי, ששומע אותנו מצחקקים מחייך לעצמו).





שיחות על הבלוג:

אני מספרת לבת דודה שלי על הבלוג ושואלת אותה אם היא יודעת מה זה בלוג.


היא עונה לי, אני בכל זאת צורכת תקשורת, לא צריך להגזים


(כשלמדתי על בלוג כמעט אף אחד לא ידע מה זה)





שכחתי לעדכן אתכם שפרסמתי פוסט במועדון הקריאה.יותר נכון טרחתי על פוסט, נמחק וכתבתי פוסט אחר כולל ציטוט מהספר. מה שנחמד כשמצטטים הוא שאז שמים לב לסימני הפיסוק שבקריאה ראשונה לא נתתי את דעץי עליהם.


אם לא שמתם לב, אני איומה בתחביר ובפיסוק. מפליא אותי שמישהו מצליח לקרוא אותי ככה.


*אני מבינה שזה פוסט ירידה עצמית עלי. נכון שהשמנתי אבל לא נשלחים לבית סוהר של שמנים עדיין. (אולי לחוות שמנים)






נולד לרקוד:


הצלחתי לראות את שני החלקים. (צריכה לקבל על זה מדליה כי בדרך כלל אני ישנה בשעות האלה משל היה זה 12 בלילה). ויש לי כמה דברים להגיד


אני הייתי מעבירה את הבחור הנכה. זה לא נראה לי הגיוני שמצד אחד מתפעלים ממנו כי הוא באמת מדהים ורק בגלל שהוא נכה ברור לשני הצדדים שהוא לא יתקבל. אז זה היה מאתגר אותם קצת. אז מה? היה לזה פוטנציאל מאד מעניין.

איכשהו מדהים אותי יותר שאנשים שממש לא יודעים לרקוד ניגשים לאודישנים. עם אנשים שלא יודעים לשיר יש לי איזו שהיא הבנה שהם לא מספיק מודעיפ לעצמם אבל בריקוד זה כל כך ברור וחד משמעי שזה מוזר


(אני , שיהיה ברור לא יודעת לרקוד ולא לשיר וגם אם היו מאיימים עלי בתותח נ"מ לא הייתי ניגשת לאודישן).


מצד שני אני מבינה אותם: התגברות על פחד קהל, רצון להיות בטלויזיה ורצון מסויים להיזכר בתור אלה שהיו כל כך איומים שזוכרים אותם לנצח. הרי המנגנון הטלויזיוני לא בודק רק איכות.


(אני הסכמתי להרצות בכנס ללא נסיון מוקדם של הרצאה בכנסים ועם חרדת קהל נוראית כזו  שהקול שלי רועד גם בפורום של חמישה אנשים. לפעמים צריך להתגבר על זה).

סומכת על תום והשינית שיכתבו על זה יותר מעניין.

המקום של הבלוג שלי בחיי

רגיל

לאחרונה בעקבות כל נושא ההרצאה התחלתי לחשוב על המקום הרב שהבלוג שלי תופס בחיי:

1. לפעמים הבלוג בא במקום שיחה עם אנשים. מקום להתבכיין ולשפוך בלי לחשוש שאני מעיקה כי מי שלא רוצה לא חייב לקרוא. אני גם נהנית לקבל רעיונות ועצות מבלוגרים אחרים.

2. כיף לקבל תגובות וחיזוקים חיוביים . לפעמים אני כותבת פוסט רק בשביל הציפיה הנעימה לתגובות. זה מזכיר לי את גיל העשרה שלי . אז הייתי מתכתבת עם בני נוער אחרים וזכורה לי תמיד הציפיה הנעימה למכתב בשבילי בתיבת הדואר. היום מדובר בציפיה של שעות. אז ציפיה של ימים. נעים לי כשמעריכים את הכתיבה שלי

3. אוהבת לשתף ואוהבת את התחושה שאני לא לבד גם כשאין מישהו מ"החיים האמיתיים" שלי שיבין אותי.

4. ועכשיו נתתי לבלוג שלי מקום כבוד גם בחיי האמיתיים. גיליתי לכמה חברים על קיומו של הבלוג. ונחמד לי עם המחשבה שגם חברים שהקשר איתם יותר רופף בגלל שגרת החיים התובענית יודעים מה קורה איתי. כמובן שהכתיבה שלי על אנשים בחיי מרוסנת יותר  כדי שחברי לא ירגישו שאני מרכלת עליהם (עם טוליו אני מרשה לעצמי יותר).

5. לפעמים (ואני אומרת את זה בהסתייגות) יש לי גם דברי טעם לכתוב .ומקומות לקשר אליהם.

6. ועדיין די מפתיע אותי שהבלוג שלי הוא דוגמא למשהו. אני מוחמאת.

רתיחה

רגיל

אני כל כך לא אוהבת את עצמי כשאני מגיעה למצב של עצבנות מפונקת כזאת . כאילו חזרתי לגיל חמש.


אתמול ממש הגעתי לנקודת הרתיחה. חזרנו מאוחר מהרגיל הביתה ולא היה מקום חניה ליד הבית. טוליו לקח את זה בסטואיות ראויה לציון ואני רטנתי ורטנתי.


זה המשיך בזה שהגענו הביתה להרים של בלגאן, מסך מחשב על הספה כי קנינו אחד אחר ואנחנו מועידים אותו להורי טוליו, ותריס שבור שלא נמצא הזמן לתקן אותו (טוליו גילה שהוא מסוגל לבד וחבל להטריח את בעלת הבית בשביל זה אבל שנינו חוזרים תמיד די מאוחר הביתה וממש לא הגיוני לדרוש את זה ממנו כשהוא גמור מהעבודה) ואז נולי שינק בתאווה השתין עלי כזו שתינה שמחלחלת בעד הבגדים ואני נזכרת שסוף השבוע נחמס באכזריות על ידי דודה של טוליו שהגיעה מחו"ל (והוא ראה אותה רק פעם אחת בחיו) וכל הזמן מועדי הפגישה איתה משתנים. נכון לעכשיו זה יהיה בשבת, מה שאומר היום האחרון של הסופשבוע ואחר כך חוזרים לקימות ה"חביבות" בחמש וחצי. והביקורים אצל הורי טוליו מתישים ברמות על.


אז בשלב מסוים לפני שנרדמנו קלטתי שהיום מתחיל רשמית סוף השבוע שלי ואני תקועה בבית עם תינוק, תריס מקולקל והרים של כביסה, כלים ומה לא ואז התחלתי להתייפח במיטה.


טוליו שכמעט נרדם ניסה בדרכו הטוליואית למצוא פתרונות לכל דבר (רובם כללו לקחת יום חופש מהעבודה שלו) ואני קלטתי שאני מגזימה ברמות על ושנאתי את עצמי עוד יותר (התבכיינות על יום חופש זה כבר שיא השיאים).

התעוררתי לבוקר חדש ממצמצת ולא כל כך מבינה מה עבר עלי ביום הקודם. אני בטוחה שזו סערה הורמונלית.

בוקר טוב

רגיל

אתמול היה יום מאד ארוך ומעייף. כזה שהעינים נעצמות בישיבה ומרגישים  ביום כזה מין כעס כזה על העולם.


ברור לי מה הסיבה: לאחרונה החלטתי להניק את נולי בלילה והחוסר שינה הזה פשוט גמר אותי.


טוליו הנפלא שלי אמר לי שהוא יאכיל אותו וכך הצלחתי לישון ברצף מבורך עד 6:30 בבוקר.


הבוקר העולם חייך אלי. התחלתי את היום מאוחר ובנחת. עשינו לנולי אמבטיה שלא היה לנו כוח לעשות אתמול. נולי היה ילד שמש אפילו יותר מהרגיל, מזג האוויר היה נפלא, לא היה תור אצל הרופאה של נולי, בבית המרקחת קיבלנו מתנה לנולי עם הברזל, ואפילו הספקתי לשתות קפה לפני שהתחלתי לעבוד (היום אני עובדת במשמרת ערב).


חשוב לזכור את הדברים הנעימים האלה בימים קשים.

תגידו, אני מלכלכת יותר מדי על חמותי? לאחרונה חשבתי על זה שלמרות שאין שום סיכוי בעולם שהיא תקרא את זה אולי אני לא הוגנת.






היום מניחים את פסי המסילה הראשונים של הרכבת הקלה. כמובן שיש לזה מחיר. שיתוק ציר מרכזי בעיר.


בכלל ירושלים נראית יותר ויותר כמו הקסבה של שכם.


והיום חיכינו שלושה רמזורים עד שהצלחנו לחצות צומת כי אף אחד מהנהגים מהכיוונים האחרים לא פראייר לוותר על כניסה לצומת לא פנוי כולל שני רכבי משטרה.


(טוליו סבל מהרטינות שלי על זה רבע שעה אחר כך)

חשיפה

רגיל

יישמתי את השלב הראשון ביציאה לאור. סיפרתי לקולגה על הבלוג שלי כאשר דיברנו על נושא הבלוגים.


אני מרגישה תחושת הקלה ויש בידיעה שזה לא בלוג סודי משהו מענג.


יכול להיות שבעתיד נעשה פרויקט בלוג ספרייה ביחד ואז הכתיבה שלי תתפוס גם כיוון מקצועי.


מכאן משתמע שהסכמתי להרצות. זו תהיה חוויה מרעננת וזריקת אדרנלין לחיי.






מזמן לא הייתי כל כך עייפה. מין עייפות כזאת ששום מנת קפאין לא תרפא רק שינה ארוכה ורציפה (בחלומות הלילה).






נמצא בקנה פוסט על הספר "בריחה" שסיימתי לאחרונה. זה בא בתזמון מושלם עם כתיבה של הכבשה על הספר "המפתח" גם הוא של סופר יפני. כשיהיה לי יותר כוח , אני מבטיחה.

דילמה

רגיל

קיבלתי הצעה מיגאל חמיש להרצות בכנס על הבלוג שלי.(אני מהווה דוגמה למשהו?)


מדובר בכנס ספרנים, מה שאומר אנשי הגילדה שלי, מה שאומר שכולם ידעו על הבלוג ויזהו אותו איתי.


יש בזה משהו מפתה והרפתקני אבל גם משהו שמפוצץ את בועת האנונימיות. ברור לי שבעצם הכתיבה בבלוג יש ויתור על אנונימיות כי כל מי שרוצה יכול להכנס.


ברור לי שכל מי שמכיר אותי שלא הגיע לבלוג יגיע עליו אחר כך כי אם אני הייתי שומעת על בלוג של אדם שאני מכירה הייתי רצה להציץ בו.


ומסקרן אותי לדעת אם יש לי קוראים שמכירים אותי בעולם הלא וירטואלי (זה הזמן להתפקד, חברים. זו זכותכם המלאה לקרוא אבל אני סקרנית)


-כמובן מדובר בקוראים שאני לא יודעת שהם קוראים.


והשאלה המרכזית שלי אם פיצוץ אשליית האנונימיות בווב תפגע לי בכתיבה לאחר החשיפה. כאן בעצם הדילמה.

מה אתם הייתם עושים?