ארכיון חודשי: ינואר 2009

לכי לעזה או איך להרגיש אשה פופלרית

רגיל

 


מוזר אבל אחרי שכתבתי על הקושי שלי להתייחס למלחמה התחלתי להתייחס אליה בלי סוף ולהגיב באובססיביות יחסית לכל מיני פוסטים ובעיקר לשאול המון שאלות.


לא מצאתי את התשובות, אני משתדלת להוריד את זה חלקית מסדר היום שלי כי לי עדיין יש בחירה אם לנשום מלחמה כל היום או רק חלקית.


 


החלטתי לכתוב על הביקור שעשיתי בעזה לפני כ11 שנים. הייתי בת 22 ועשיתי את הביקור הזה במסגרת קבוצה שלבושתי שכחתי את שמה אבל זה היה תא סטודנטים של דתיים מהצד השמאלי של המפה. משהו עם שלום…


 


אני חושבת שהכוח המניע ביותר שלי היה סקרנות. איך נראית עזה, ומיהם האנשים שחיים בה . קיוויתי שאוכל לרכוש חברים לעט (אז דברים באמת התנהלו בדואר ולא באינטרנט).


נסענו ועברנו במחסום. זו הייתה תחושה משונה מאד של לראות סביבה שהיא גם מוכרת ובו זמנית זרה.


אני זוכרת את המפגש הראשוני. העמידו שורה של בחורים (כולם גברים) ולחצנו להם ידיים אחד אחד: סאלם שלום… סיטואציה חגיגית ובו זמנית כמעט מגוחכת. התקשורת עם החבורה העזתית הייתה מוזרה. גם ובעיקר כי הרוב בקבוצה שלנו היה בנות ובקבוצה שלהם כולם היו בנים. אני חושדת שלחלקם המניע העיקרי היה לפגוש בנות. אני שהייתי מהפתוחות והחייכניות יותר קיבלתי הכי הרבה חיזורים ומתנות קטנות (וחודשים אחרי הביקור טלפונים קצת מפחידים באמצע הלילה מדוברי ערבית כי הייתי היחידה שנתנה את מספר הטלפון האמיתי שלה). אני לא זוכרת כלום מהשיחות והויכוחים כי לא היו הרבה ששוחחו והתווכחו. היו הרבה שהתנחמדו והיו כמה שהיו באמת רציניים ודיברו על הסכסוך  אבל לא יכולתי להתרכז ולשוחח איתם ברצינות כי בכל רגע נתון הייתי מוקפת.


אני לא יכולה להגיד ששטף הטסטוסטרון הזה לא היה נחמד לי גם ובעיקר כי לא הייתי רגילה לכזו תשומת לב גברית אבל זה גם הביך אותי והבנתי בתוכי שמהביקור הזה אני לא באמת אלמד עליהם והם לא ילמדו עלי. אני הייתי יותר מדי אישה והם היו יותר מדי גברים מכדי שתהיה יכולת להיפתח באמת.


 


גם בעזה עצמה לא יכולנו לשוטט באופן עצמאי. היינו מלווים בחיילי הצבא הפלסטיני אפילו כשיצאנו מהמלון לשאוף אוויר. את עזה אני זוכרת מהאוטובוס ומהדרך שעשינו לבית הממשל דאז לפגוש את ערפאת.  זו הייתה עיר אבל ראינו את הרחובות הראשיים שלה ואת שכונת אל רימאל שנחשבה השכונה היוקרתית. לא ראינו את עזה האמיתית  אלא רק את החלקים שיכולים להגיד אותה כעיר. כיכר רחובות נקיים ובית הממשל.


 


ועכשיו בטח גם זה כבר לא.

מודעות פרסומת

זה לא יומן מלחמה

רגיל

אני לא יודעת מה לכתוב. כל מילה שאני אכתוב בבלוג שלא קשורה למלחמה או לקרבנות אדם אלא לשגרה המבורכת שאני חיה בה רחוקה מהחזית נכון לעכשיו ואולי גם נכון לאחר כך היא מרגישה לי נתעבת. רחוקה אבל אולי קרובה. אף פעם אי אפשר לדעת איפה בעצם החזית. בשביל אדם שחי בחו"ל אולי גם אני בחזית.


ומצד שני לא לכתוב על המלחמה? אם בלוג הוא תיעוד של החיים שלנו כאן אז גם המלחמה היא חלק מזה. אצלי לפחות היא משתלטת על לוח השידורים עד שאני מחליטה לראות את "דונה פלור ושני בעליה" בלי תרגום לשום שפה ולהמהם לעצמי: היי, הייתי שם בסלבדור דה בהייה זה נשמע כמעט כמו, היי הייתי בשיעורי הבישול של דונה פלור.


שני הבעלים לא מציאה גדולה. לאחד יש גוף נפלא אבל גם שיער בצבע בלונד לא טבעי ושפם ואטיטיוד של בטלן אגואיסט (ג'וזה וילקר קוראים לו. בטח ממוצא גרמני) והאחר רוקח מיובש וכרסתן וגם לו שפם. דונה פלור לעומת זאת יפהפיה (סוניה בראגה, לימים המאהבת הברזילאית של סמנתה בסקס והעיר הגדולה).הבנתי רבע מהעלילה וגם זה בזכות זה שזו הפעם השניה שאני צופה בסרט, קראתי את הספר והמשחק שלהם מיושן שזה אומר שהם מבטאים כל מילה בדרמטיות רבה.


עוברת ערוץ, מלחמה מלחמה מלחמה. בואנה אנחנו יודעים להיות אגרסיביים בצורה מפחידה. כולנו נתן בשבקין? כולנו זה כולל אותי?. ומצד שני טילים? שמונה שנים?


כן, לפי הערכים שאני מאמינה בהם אני אמורה להזדעזע מהכמות הבלתי נתפסת של הקורבנות בעזה ולגנות את ההתקפות המטורפות האלה (מי יודע כמה מאותם קורבנות פגשתי אז בביקור ההוא בעזה של הסטודנטים השמאלנים. שם רוב המשתתפים מצידינו היו בנות ומצידם בנים. עם מיעוטם הצלחנו ממש לדבר על המצב אבל היו שם כמה שבאמת כואב לי עליהם. לא שמרתי על קשר עם אף אחד. ) ומצד שני מהן האלטרנטיבות? להמשיך לתת לחמאסניקים לירות על ערים שלנו ולהסיר אחריות מהתושבים שחיים בטירוף הזה כבר שמונה שנים ? האם יש עם מי לדבר שם? אני לא מסוגלת ממש לגנות ויש לי יותר שאלות מתשובות.


אני מרגישה חצויה מאד ולכן אני מעדיפה לא לכתוב ולתחוב את הראש עמוק עמוק באדמה ולא לדעת כלום. תעירו אותי כשיגמר.