ארכיון חודשי: ספטמבר 2012

ירקות לא גדלים בסופר

רגיל

היום נן בחופש ואני חשבתי שיהיה נחמד לגוון את הקניות שלנו וללכת לחווה חקלאית אורגנית שנמצאת לידנו (פעם ראיתי שלט שמצביע על חווה שמוכרת ירקות ישירות מהחקלאי) .אני כל כך אוהבת ירקות ופירות ומזמן כבר רציתי לבדוק איך זה לאכול אותם כשהם טריים כל כך ולא מהקירור,

נסענו בדרך עפר בעקבות המכוניות האחרות והגענו לסככה מוצלת מלאה ארגזי קרטון בהם שכבו ירקות. ליד הסככה היו השדות ותאילנדים קטפו כל הזמן ירקות ופירות והביאו לארגזים הריקים. ראינו שדות במיה ושדות תירס.

גילינו שמלך הסככה הוא התירס. היינו חייבים לפקוח עין כי בשניה שהביאו תירס הארגז התרוקן. להפתעתי ראיתי אישה לפני טועמת גרגר תירס ישר מהקלח.

וכשאני רואה שמישהו אחר טועם אני מפעילה את האינסטינקט החייתי שלי וטועמת גם.

כן, אכלתי תירס אלוהי לא מבושל ישר מהקלח.

בסוף גם אנחנו שמנו את ידנו על האוצר הצהוב.

בבית שטפתי ונתתי גם לנן והפה שלנו התמלא במתיקות. אפילו את טוליו שכנעתי לאכול.

 

לגבי המחירים זה לא זול אבל אני לא בטוחה שהפער כל כך גדול. קנינו די הרבה דברים ב106 ש"ח (כולל חלה ממחמצת ושעועית מש).חשוב להצטייד במזומן כי המקום לא מקבל אשראי.

 

 

אני מקווה שאצליח לשכנע את טוליו להגיע לשם יותר. היה משהו מאד משמח ומרענן בחוויה הראשונית הזאת של לקנות ירקות ופירות שרק נקטפו.

 

 

עולם הפוך

רגיל

גם ספרנית יכולה להינזף ע"י ספרנית בספריה הציבורית כיוון שאיחרה מאד בהחזרת ספרים.

 

למעשה התחלתי להבין אנשים שמאחרים בהחזרה. בהתחלה את מאחרת קצת ואז את מרגישה שיש תחושה של חוסר נוחות בלהגיע לספריה ואז את מחכה עם זה עוד ועוד ואת רואה את הספריה מחלון הבית שלך מסתכלת בך במבט מאשים ואז את אומרת: לא עוד! הילד עוד מעט מתחיל לקרוא ואני רוצה שתהיה לו חוויית ספריה כמו לי.

 

ואז אנחנו מגיעים לספריה ואני מורידה ראש ומתנצלת והספרנית ממשיכה לנזוף . אני מכירה את הצורך הזה להרגיש שהקורא הסורר עדיין מכבד את הסמכות שלךושל הספריה ואז אני ממשיכה להתנצל כי אני גם יודעת שקוראים שלוקחים אחריות מתקבלים ביתר אהדה. והיא מזהירה שניזהר במיוחד עם ספר הילדים כי הוא חדש.*

 

ואנחנו מגיעים הביתה ומגלים בספר הילדים החדש שני דפים קצת קרועים.הם היו שם קודם. נשבעת!!!

 

פחד אלוהים!

 

 

*וכך באחת הפכנו לסוג של פרסונה נון גרטה בספריה. ייקחו המון ביקורים כדי לכפר על כך.


כמדיניות אני נותנת לנן לבחור את ספריו ובמקביל אני בוחרת לו ספר שנראה לי טוב. את הדרעק אני מקריאה לו בספריה (דורה ודייגו) ואת הספרים האיכותיים אנחנו שואלים.

 

אני מקריאה לנן את דורה כולל "לאן הולכים מכאן" ולפתע אני מגלה שיושב לצידנו עוד ילדון בן שלוש ומקשיב ברוב קשב. ואז כשאמא שלו קראה לו אז הוא עונה לה: "אבל אני רוצה לראות!"

לקח לי שניה להבין שהילד מתייחס להקראה שלי כצפיה בתכנית דורה.


המורה של נן ממליצה תירגול בקריאה ואני פיתחתי הרגל לתת לנן לקרוא את הכותרות של הספרים ומילים שבולטות בגודלן מהספר. לפעמים הוא מצליח יפה ולפעמים מתקשה (כשיש שם אותיות ניקוד שעוד לא למד).זה בכל זאת כיף לראות שהוא נהנה מהאתגר.

 

יום כיפור

רגיל

יש דברים שלא משתנים. כל שנה אני מרגישה אי שקט סביב היום הזה. אולי כי עוד לא מצאתי את החיבור הנכון לי ליום הזה. קשה לי עם נשגבות יתר וקשות לי מחשבות על הגורלות הנחרצים.

 

ובכל זאת יש משהו יפה בהנחת היסוד שכולנו טועים וכולנו פוגעים, לפעמים בלי לשים לב בכלל, לפעמים קשה לנו להודות שאנחנו לא היינו בסדר ולפעמים אנחנו לא יודעים איך לרדת מהעץ שטיפסנו עליו. אני אוהבת תפיסות שלוקחות בחשבון את האדם כיצור אנושי לא מושלם.

 

אני יכולה לבקש סליחה על הטעויות שלי מתוך כוונה אמיתית להיות טובה יותר כלפי כולם וכלפי עצמי.

 

אולי דווקא כאן יש מקום להחלטות לשפר דברים באופי שלי.

 

אני רוצה להיות פחות שיפוטית. השיפוטיות שלי היא בעיקר כלפי עצמי כי אני כמעט מפחדת לשפוט אחרים אבל השיפוטיות שלי כלפי עצמי היא גם כלפי הקרובים אלי שברמה מסוימת מייצגים אותי . במילים אחרות לזכור שלטעות זה אנושי ושאם לא מנסים לא טועים

 

אני רוצה להפוך את השיפוטיות שלי לכוח מניע שיתן לי דחיפה כי אני באמת זקוקה לדחיפה. אני לא מממשת את עצמי ואי המימוש הזה מתחיל לכאוב.

 

אני רוצה להיות יותר קלילה. אני לוקחת דברים פשוטים למדי בכובד ראש מוגזם.אני רוצה להיות אמא קלילה יותר.

 

אני רוצה להעשיר את עצמי בלמידה, בקריאה, בהיחשפות לתרבות. אני מרגישה לפעמים כמו עלי באבה במערת השודדים מוקפת באוצרות עד כדי קושי לבחור.

 

 

אני רוצה שיהיה לי כוח פיסי ולא להיות עייפה כל הזמן. לאחרונה אני עייפה מדי.

 

אני רוצה לאהוב טוב יותר, ולתת מעצמי יותר, וליזום יותר.

 

כל אלה הם דברים שאני יכולה להשיג.

 

אני מאחלת לכם יום כיפור טוב שנותן שקט ומקום להירהורים ולבחינה מחודשת של החיים. לגבי אלוהים אני לא סגורה מה עמדתי כלפיו אבל נוח לי לדעת שיש תחום רחוק ממני ודברים ושהם אינם בשליטתי. אני רגילה לקרוא לו אלוהים ואני בוחרת לראות אותו כמשהו טוב שממסגר את החיים שלנו ומציב לנו גבולות איפה שצריך. אני לא מאמינה שיש לו עניין בלחפש אנשים שבולסים ביום כיפור.

 


 

נתקלתי אצלה   בתפילה חדשה שלא הכרתי שעוררה אצלי חיבור מידי. בבתי הכנסת נהוג להגיד תפילת "יזכור" אותה אומרים אנשים שנפטרו להם קרובי משפחה ממדרגה ראשונה. מי שהתמזל מזלם יוצאים בתפילה זו כנראה כדי לא  לעורר עין רעה. בבית הכנסת של הכותבת עשו מנהג שגם אלה שהוריהם חיים נשארים ומתפללים   תפילה לשלום המשפחה ובה מודים על כך שהוריהם בחיים ומבקשים עבורם שנים רבות וטובות וכוחות להיות בנים טובים ולסייע להם כשיזדקקו לכך.

 

וזה כל כך חשוב ונכון להודות על הקיים ולבקש טוב עבור ההורים ובעיקר לא לראות את החיים כמובנים מאליהם.

 

אני הרגשתי לתפילה זו חיבור מיידי וגם אמרתי אותה בלבי.

 

יש לי ממי לבקש סליחה

רגיל

היום באסיפת הורים גיליתי את הטעות הגדולה שעשיתי סביב שיעורי הבית של נן.

 

אני הכרחתי אותו למלא את מה שחשבתי שלא הספיק בכיתה ולהפתעתי כי רבה בירור עם המורה העלה שהוא ממש לא היה אמור לתרגל כתיבה על פני עמוד שלם במחברת ושלמעשה ברוב המקרים מספיק להשלים שורה.

 

כשאני חושבת על מסכת העינויים שעברנו סביב אותו עמוד ארור אני מרגישה כל כך מגוחכת.

 

לשמחתי הרבה הגישה של המורות מאד מעודדת ופחות לוחצת ועכשיו אני מרגישה סוג של אישור נוסף להיות רגועה סביב עניין שיעורי הבית ולעודד אצלו הצלחות.

המבדק הראשון שלו אגב היה מצוין, לא פחות.

 

ילד שלי, סליחה על כל הלחץ והבלבול של ההתחלה. אנחנו לומדים להיות הורים לילד בכיתה א' לא פחות משאתה לומד להיות תלמיד. מבטיחה למלא את תפקידי כמעודדת, תומכת ועוזרת הכי טוב שאני יכולה. אני רוצה שתלמד מתוך חשק והנאה ולא מתוך כורח.

 

 

 

מרמורים ותפוחים

רגיל

אני מרגישה לפעמים שוב את התחושה הזאת של הילדה הלא מקובלת שרוצה מאד להיות בעניינים אבל לא מצליחה לעשות את זה.

יש מקום אחד שבו אני מרגישה את זה. עם האימהות בכיתה של נן. יש כמה אימהות שבמקרה הן האימהות של החברים הטובים שלו שמוצאות את החיבור המושלם שלהן ברמה כזאת שאני מרגישה מין מחסום בלתי נראה שהולך וגובה. זה לא שהן לא מסבירות פנים או חושבות עלי משהו רע. לדעתי הן לא חושבות עלי בכלל, אני מחוץ לרדאר שלהן.הן די נחמדות אפילו.

ואני יודעת כמה השיחות האלה חשובות. הן חשובות כי נקבעות בהן פגישות ונרקמות בהן תכניות ומועבר בהן מידע ותיאומים. הן מגבות אחת את השנייה בכל מה שקשור לילדים ואני מרגישה לפעמים שאני צריכה ליצור בכוח מעין ידידות כדי להקל על נן בחייו החברתיים.

ואני שונאת את הבכוח הזה. שונאת שיחות שסובבות רק סביב הילדים (רק במקרים ניסיים במיוחד מדברים על דברים אחרים. לחלקן יש גם ילדים אחרים בגילים תואמים ואני כידוע לא תרומה גדולה מבחינת נושאי שיחה שנוגעים לילדים בגילים אחרים).כנראה כשאני מזייפת עניין מספיק טוב כי טוליו בטוח שאני חיה חברתית אבל זה כל פעם הורג אותי קצת בפנים התחושה הזאת שגם את החברות שלי אני לא יכולה לבחור כרצוני. מין מרמור אימהי כזה.

יש אימא אחרת שאני מרגישה שיש בינינו מערכת יחסים חד צדדית. היא לא מבקשת בקשות בלתי הגיוניות אבל אני אף פעם לא יכולה לבקש ממנה טובה כי הילדים מסיימים בשעות אחרות.  לפעמים הבקשות שלה לא מפורשות והכוונות מתבררות בדיעבד שזה מעצבן. היא אימא שיודעת לתפעל ויודעת לבקש טובות בלי מבוכה ואני קצת מקנאה בה למען האמת.

מחר עומד להיות יום לחוץ ומלא סידורים וחשבתי לבקש טובה מאחת האימהות לאסוף את נן ולא הייתי מסוגלת. ממש התעניתי עד שעלתה בתודעה שלי אימא אחרת שלשם שינוי אני דווקא מאד מתחברת אליה. היא אישה עדינה ומקסימה ומאד נעים לנו לדבר. הילדים שלנו חברים אבל לא חברות צמודה

היא הסכימה בשמחה מה שהוכיח לי שוב שאני צריכה ללמוד לבקש עזרה.

 

כן, אני דפוקה בקטע הזה מאד.

 

ואתם יודעים מה, ממש אין לי מה להתמרמר אחרי שסוף סוף קניתי לעצמי נעלי התעמלות איכותיות והלכתי ברצף שלושה ימים לחדר כושר וגם הלכתי לים עם לי יקירתי.מה שתמיד גורם לי לפרוח.

אז למה כל זה לא מספיק?

 

 אה, ויש לי תפוחים שנאפים בתנור אז הכנסתי אותם לכותרת.

סוגי הורות שונים

רגיל

היום חיפשתי שקט בחדר הכושר. מקום משונה לחפש בו שקט אבל מרוב שחיפשתי שקט הלכתי כמעט שעתיים על ההליכון רק כי היו כמה תכניות עיצוב ושיפור חיים שהחזיקו אותי עליו. אומר זאת כך: למעצבים שהיו בתכנית היהטעם מזעזע. פוחלץ של צבי על קיר, באמת!

 

אחר כך הלכנו לבריכה עם נן , עניין כמעט שגרתי אצלנו לאחרונה. היה נחמד בעיקר כי ילד שפגשנו שם החליט להתידד עם נן. הילד היה נחמד אם כי קצת נודניק ואמו שחתה אי שם בשלווה.

הדהים אותי לראות ילד בן שבע שמתרוצץ חופשי בבריכה ללא השגחת מבוגר. אמא שלו ממש לא נראתה מודאגת גם כשנעלם משדה הראייה שלה והוא

התנהל בביטחון ולא הייתה לו בעיה להתחבר או להיעזר בנו אבל מצד שני כשנכנס לו חול לעיניים והאו בכה  אמא שלו לא התרגשה ושאלה אותו בקול רגוע מה קרה אבל לא נגשה אליו ואמרה לו לצלול בבריכה כדי להוציא את החול. אני יודעת שלו אני הייתי במקומה הייתי אפילו נלחצת קצת מהבכי. ניגשתי אליו כדי לעזור לו לשטוף את העיניים במקלחת. במקרה הזה עזרתי התקבלה בברכה.

 

הרגשתי בשלב מסוים שאני בגלל הדפוס האימהי שאני רגילה לו דואגת יותר לילד הזר מאשר לילד שלי. אני תמיד למרבה הצער הרבה יותר סבלנית ונחמדה לילדי זרים. זה קצת נתן לי דחיפה להיות יותר סבלנית לנן שלי כי הבנתי את האבסורד.

 

ואני תוהה לגבי אותה אמא, אולי היא נוהגת יותר נכון ממני בכך שהיא סומכת על הילד שלה שיתנהל לבדו. הרי לילד באמת לא קרה כלום והוא היה עצמאי. ומצד שני אני לא מסוגלת להגיע לרמה כזאת של ביטחון. לא הייתי מרגישה חופשיה כמוה לשחות במסלול אחר כשהילד שלי ללא השגחה. הייתי מרגישה כל הזמן לחץ ופחד שיקרה לו משהו.אני חייבת להגיד שממש פחדתי על הילד הזה למרות שהוא הסתדר מצוין. האם באופן לא מודע היא העבירה אלי זמנית את האחריות על הילד שלה כשהיא ראתה שאני לוקחת אותה? (בדברים קטנים בהם הגדלתי ראש כמו ששטפתי לו את העיניים במקלחת ושאמרתי לאמא איפה הילד שלה משחק כשחיפשה אותו).

 

כנראה האמת היא אי שם באמצע. צד שני שמחתי שבעקבות הילד הזה נן הרגיש פחות צורך להיות צמוד אלינו והוא הרגיש חופשי לשחק איתו רחוק מעינינו. כי אני מרגישה שאצל נן חסר לו ביטחון עצמי להתרחק מאיתנו קצת. אולי זה היה סוג של תרגיל בלשחרר, לראות אלטרנטיבות הוריות.

 

 

 

 

 

 

 

שנה טובה

רגיל

איזה כיף זה להתחיל כל שנה מחדש. זו מין תזכורת שהחיים נותנים לנו הזדמנות ותקווה לשנות ולהשתפר ולקוות שהשנה דברים יהיו אחרת.

בפועל אני יודעת ששינויים זה דבר שלוקח המון זמן, לעתים הם זמניים ולעתים הם נשארים כסוג של תקווה.שאולי בפעם הבאה. אני עוד צריכה לברר לעצמי מהם הרצונות והשאיפות שלי לשנה הקרובה.

 

אני אוהבת את האיפוס הזה של החיים.אפילו אם יש בו מין האשליה.

 

אז אני מאחלת לכם שנה טובה בה תרגישו שאתם מתקדמים עוד צעד בדרך למה שאתם רוצים. שהשאיפות והחלומות שלכם יתגשמו בחלקם כי מה אנחנו בלי עוד חלומות ורצונות ושאיפות.

 

אל תפחדו לרצות עוד מהחיים.

אל תפחדו לאהוב

 

שנה טובה ומתוקה