חשבתם שהחיים שלי הפכו לצפיחית בדבש בעקבות הפרויקט של החמישיה? אז חשבתם, Poliana has left the building
אני אגיד לכם משהו אחד על תפקידי כאם עבריה ששולחת את הילד שלה לבית ספר מהסוג שמצפה ממנו, ובכן, ללמוד. השנה התחילה נפלא, הילד קיבל שיעורי בית מהסוג שהיה ברור לי שהילד שלי יכול להתמודד איתם והוא אכן התמודד איתם יפה. בצהרון. הידד, חשבתי לעצמי, הילד אחראי ותפקידי מסתכם בלספק פרודוקטים הזויים שבית הספר מבקש , להגדיל לפעמים ראש (בקטנה, רק בקטנה) כדי לקבל את התגית של אם אחראית ולוודא שהילד אכן ביצע את מטלותיו.
היום באתי לאסוף את העולל והגננת של הצהרון (הצהרון כולל את כיתות א') מספרת לי שהיו לה כמה ימים קשים עם הילד שמסתבר שלא מכין בחשק את שיעוריו אלא יותר נוהג למצוא דברים אחרים לעשות באותו זמן מה שגורר את הגננת למאבקים איתו.
אופס, חשבתי לעצמי, הילד המסכן מעביר יום שלם כשהוא ישוב בכיתה עם הפסקות קצרצרות כפי שהוא טורח להדגיש, אולי זה לא הוגן לצפות ממנו שיכין שיעורים מיד בצהרון. אולי אפשר להסביר לו את ההשלכות ולתת לו לבחור? הגננת הדגישה בפני שהיא מכריחה אותם לשבת על שיעוריהם ע"פ רצון ההורים ואם אני מחליטה אחרת אז שאודיע לה בבקשה.
החלטתי אחרת. אני ידועה בתור האחת שלוקחת את הדרך הקשה רק כדי להוכיח משהו לעצמה. וגם כי בתיאוריה ברור לי שהשיעורים הם אחריות שלי יותר מאשר של הגננת (הם בעיקר אחריות של הילד אבל הילד בשלבי למידת אחריות) אז אמרתי לנן שיבחר מתי יעשה את שיעוריו אבל הדגשתי בפניו שהשיעורים חייבים לעשות.
מרוצה מעצמי הגעתי הביתה, פרקתי פרקנו את הילקוט וגיליתי שהייתה להם משימת כתיבה בכיתה שהילד לא עשה כי לא הספיק. אני צפיתי אירועים כאלה ולכן אמרתי לו שהוא צריך לעשות אותה בבית. הילד ישב ואכל לי את הראש בכפית. הוא עשה הכול אבל הכול כדי לא לשבת מול שולחן הכתיבה ולסיים את המשימה המזוינת.בשניה שעזבתי את עצמדת ההשגחה הוא התחיל ממש להתפרחח וכך ישבתי לו על הראש עם שוט האיומים עד שסיים את השורה האחרונה.ממש יאנוש קורצ'ק של האימהות.
להכתבה הוא התכונן עם סבתא שלו וגם לה הוא אכל את הראש. ובינתיים אני נזכרת בפלשבקים מהעבר.
אני ילדה בכיתה א' יושבת מול מחברת והדבר האחרון שבא לי לעשות את את השיעורים . אני צורחת ואמא צורחת וסבתא צורחת וכל הבית כמרקחה עד שהילדה תסיים את השיעורים. כמובן שבסוף כתבתי את העמודים הלא נכונים ואחר כך גם חטפתי מהמורה שהייתה מנוולת ברמות כי עשיתי יותר מדי שיעורים.
אחר כך לילד היו התקפי בכי וכעס כי לא הספיק לשחק כל היום וחיו נראו לו מרים וקשים כשאול. אני לעומת זאת לא הספקתי כמעט כלום כולל להכין ארוחת ערב כולל לאכול בעצמי כולל לנשום.
כמעט בכיתי בעצמי.
אני עדיין חושבת שבשלב זה אני אחראית ללמד את הילד לבצע את מטלותיו ולהתארגן נכון. ומצד שני אני לא עושה את זה טוב וגם זה ברור לי.
אני אשמח לקבל רעיונות כי אני ממש לא מוכנה לעוד יום כזה. ניסיתי להסבירלמה כדאי והסבריי המלומדים לא חילחלו אליו. כרגע הוא לא מבין למה חשוב ללמוד ולמה חשוב להכין שיעורים ומבחינתו אי הכנת שיעורים לא תגרור מחיר מצידו של מבוכה מול הכיתה והמורה. לי ברור שההאשמות על תפקוד לקוי שלו יגיעו אלי.
דווקא דברים טובים היו:
1. נפרדנו נכון לעכשיו מהמרפאה בעיסוק. קניתי לה בונבוניירת מקס ברנר וכתבתי לה ברכה מרגשת והיא כתבה לי מייל ובו היא מודה לי מאד על ההערכה והמילים החמות שבאמת הגיעו לה. היא באמת אישה מקסימה.
2. למרות עייפותי הכרחתי את עצמי לנסוע לירושלים ולבקר את הסבים שלי כדי לאחל להם שנה טובה. היה נפלא, עזרתי לסבתא לטגן קציצות לראש השנה והרגשתי שאני ממש נוצרת בליבי את התנועות שלה ואת מה שהיא. הם כל כך יקרים לי ואני נחושה להנות מהם כמו שהם. עם סבתא העליתי זכרונות וצחקנו המון. אני חושבת שההלוויה והשבעה שנכחתי בהם חיזקו אצלי את ההבנה כמה הכול זמני וכמה חשוב ליהנות מההווה ומהיקרים לנו כל עוד הם חיים ובריאים.
3. אמא היקרה שלי באה לבקר אותנו ולמרות שהיא ראתה אותי בשעתי הפחות יפה (פנים סמוקים בזעם) היא עשתה כל שביכולתה לעזור לי וגם ישבה עם נן על תרגול מילים להכתבה.
4. היום החצי מגעיל הזה נגמר.
5. מחר נן מקבל סוף סוף את כוננית הספרים ועוד מעט יהיה חופש.
myreaderlife 