ארכיון חודשי: נובמבר 2010

שפע והפרזה

רגיל

אתמול היה לי יום בהחלט מופרז. ארבעה ילדים זה הפרזה אמיתית לכוחות שלי ולא אחזור על זה שנית.


בעיתוי מושלם קראתי את זה.

ניצה מזר יניב מגדירה את ההנאה בנתינה כך:

"יש כמה מדדים שיכולים לתת לנו אינדיקציה מצוינת ל-האם אנחנו בגבולות השפע או שעברנו את הקו:


 1. הנאה – כשעושים דברים מתוך שמחה, כשנמצאים בנתינה מבלי תחושת הניצול יש תחושה עמוקה של הנאה.


אם אתם מחוברים לעצמכם ויודעים מה גורם לכם שמחה, ומה גורם לכם הנאה, זה יכול להיות מדד מצוין.


אם אתם יותר נוטים "לעשות את הדבר הנכון", זאת אומרת אתם יותר מחוברים לרצונות של אחרים ופחות מחוברים לרצונות שלכם, אזי יהיה לכם יותר קשה לדייק ולדעת מתי באמת משהו ממלא אתכם הנאה, פשוט כי הנאה נמדדת אצלכם דרך הרצון של אחרים. "


 


כל יום לומדים משהו חדש.


 


מסיבת חנוכה הייתה נחמדה. פחות רועשת מהמסיבות שהיו בגן הקודם (והפרטי) שלו וזה דווקא היה נחמד. הדבר היחיד שהפריע לי קצת היה התחושה שהילדים כל הזמן דרוכים ומנסים להיות בסדר ולעמוד בתנועות שלימדו אותם. ככל הנראה הבטיחו להם את הסביבון שיורד מהתקרה ומלא בממתקים רק אם יהיו צייתנים.


השיטה הזאת עובדת כל פעם…


אבל התנועות של נולי כשרקד היו יפהפיות בעיני. נולי המתוק שלי גדל ורואים את ההבדל משנים קודמות בהן היה מתקשה לעמוד בקצב של כולם, הקואורדינציה שלו הייתה פחות מפותחת וכו'.


 


אחרי שקיבל את סביבון הממתתקים המיוחל שאלתי אותו מה קרה לחיותה בריאותה (דמות שמלמדת ילדים על בריאות) והוא ענה לי שחיותה בריאותה עזבה את הגן אחרי שסביבון הממתקים נכנס.


 


אתמול הוא בא עם סיפור חדש. הוא למד על "אין ואבל" במקור קין והבל. סיפור מסובך להסביר לילד. הוא סיפר לנו שקין קינא בהבל כי אלוהים אהב את המתנה שלו יותר. ואז הוא שאל ברצינות: מה זה קינא? גם לא היה ברור לו מה זה אומר הרג ומאד סיקרן אותו איך קין הרג את הבל. אמרתי לו שהוא היכה אותו בראש עם אבן (למה לא באקדח?) ושהוא לא חשב שהוא יהרוג אותו אבל הוא כל כך כעס שהוא לא היה מודע לכוחו.


 


זה מעניין להתחיל להתעמת עם נושאים קשים כמו מוות. וקצת מוזר לי שמלמדים אותם סיפור כל כך טעון כבר בגיל הזה.

מודעות פרסומת

אני והפה הגדול שלי

רגיל

זה התחיל מהחלטה לקחת יום חופש כי הודות לנהלי הגן הנפלאים הגן מסתיים ב 11 בגלל מסיבת חנוכה והצהרון מתחיל ב 13:30. הבנתי שהלך יום העבודה כי עד שאסע אצטרך לחזור. זה המשיך בשאלה תמימה של אמא של החבר של נולי איך אני מסתדרת באותו יום. וזה המשיך בהתנדבות לקחת גם את הבן שלה, טובה לחברה, בכל זאת. כמה שעות אחר כל מתקשרת אמא של חבר אחר של נולי שהיא גם חברה של האמא הראשונה. אותה שאלה אותה התשובה כן, לוקחת גם את הבן שלך.

ואז נזכרתי שאמרתי לאמא של הילדה שאני שומרת עליה שאני לא יכולה לקחת את הילדה שלה. הלב היהודי הרחום שלי התחיל לפעום כי חשבתי כמה מביך יהיה אם אתפס עם להקת הילדים (וחוץ מזה ממנה בניגוד לאחרים יוצא לי כסף) אז התקשרתי אליה ואמרתי שגם היא יכולה.

קייטנה של שלוש שעות.

ואז נזכרתי שלא שאלתי את פי הנער. לשמחתי הוא אמר ש"הוא שמח הרבה כי הזמנתי הרבה חברים והוא היה שמח פחות לו הזמנתי אחד".

בפועל צריך להצטייד בטישו, כי יהיה בכי וגם אם לא האף של כולם זב, בועות סבון כי זו פעילות שמחזיקה יחסית הרבה זמן (אני יודעת, מדדתי), דפי צביעה של גיבורי התרבות שלהם (באז שנות אור וברבי כי יש גם בת), חטיפי דגים כדי שלא יגידו שאני מרעיבה ילדים. אולי נלך  קצת לגינה שליד הגן כדי להעביר שעה ואחר כך עוד שעתיים בבית.

לא נורא, שתי אימהות שחייבות לי טובה (אבל אני לא קטנונית) ואמא אחת שחייבת לי כסף .

 

 

אל הים הכחול אל הים הרחב

רגיל

אני כל כך אוהבת שבתות בהן אנחנו מוציאים את האף מהבית ומטיילים. אתמול נסענו לאפולוניה עם חברים . למעשה אני נהנית לגלות כמה גם החברים שלנו מכירים אותי ויודעים שסביבת ים עושה לי טוב. אני אוהבת את הריח של הים. אני אוהבת להסתכל כמו שסבתי לימדה אותי על הגוונים הרבים שיש בים. אני אוהבת את הבריזה הקלילה והמלטפת ואת הנוכחות המשתלטת של הים בנוף.

 

ערים עם ים תמיד קסמו לי. אולי בגלל האפשרות הזמינה הזאת לשלב את הים בשגרה. אני מקנאת באנשיםש רואים כל יום את הים. יש בו משהו מבטיח כזה.

 

נולי לא אוהב את הים. הוא גדול מדי והוא נראה לו כמו אוסף של סכנות פוטנציאליות. השלט באפולוניה שהזהיר שלא להתקרב מדי לקצה הצוק והראה דמות נופלת הטריד את מנוחתו. גם הבן של החברים שלנו חשב כל הזמן על הכרישים שבים (כנראה בהשפעת כספיון) ושניהם לא הבינו למה יש אנשים שמרצונם החופשי נכנסים למים.

 

ובכל זאת הם נהנו. אולי כי הים היה מספיק רחוק וכי רחצה לא הייתה כלולה בתכנית.

 

ואני חשבתי שאולי יש משהו שאנחנו לא מבינים בעצמנו. למה אני כל כך כמהה לים ולמה נולי כל כך נרתע מהים ולא מדברים אחרים.

 

אני למשל פחדתי מאש מאז שאני זוכרת את עצמי. עד היום אני לא מסוגלת להדליק גפרור בגלל הפחד. אני לא זוכרת כוויה רצינית או אירוע שגרם לי לפחד. ובכל זאת הפחד הזה עדיין טבוע בי.

 


 

אני רוצה שהשבוע יהיה שבוע בו לא אהיה הרטננית שהייתי בשבוע הקודם, שבוע של זרימה ותכניות כיפיות ויעילות רכה ותשומת לב מחודדת לפרטים הקטנים.שבוע בו אני אהיה נוכחת בבלוג יותר, אכתוב יותר ואגיב בזמן אמת כמו שמגיע לכם.

 

אפשרי

פוסט תחילת השבוע בזרם התודעה…

רגיל

פוסט תחילת השבוע מסרב להיכתב ואני כל כך רוצה לכתוב אותו אבל המילים כאילו נתקעות איפה שהוא ומה שיוצא זה רק תלונות. ואני בכלל לא רציתי לקטר, רציתי לכתוב בלי לחשוב מהצד האפל של הירח. מזכיר לי סווטשירט שהיה לי בגיל 16 אדום עם הדפס של העטיפה היפהפיה של פינק פלויד. אדום לא הכי מתאים כרקע אבל אהבתי אדום וסירבתי להתפשר עם עצמי.

 

והיום אני כולי אפורה. בלבוש אני מתכוונת. ירדתי חצי קילו בשקילה השבועית שלי ואני מפותעת שזלילות סוף השבוע לא השפיעו על כל העסק. אתמול ראיתי תמונות רזות שלי וחשבתי שזה יכול להיות נחמד לחזור למצב הרזה וגם חשבתי כמה חבל שהחולצה בצבע טורקיז עם פרחים כחולים כבר הפכה לסמרטוט מרוב לבישה והלכה בדרך כל בשר.

 

ואתמול ראיתי תמונות של טוליו הילד. הוא פתאום נראה לי פחות דומה לנולי מפעם אבל היו לו נמשים וזה כל כך חמוד. מוזר איך ילד הופך למבוגר ויותר מזה איך מבוגר הופך לזקן ומשתנה כל כך. לחמותי היו תלתלים.

 

ונולי כבר לא מושכן שאקרא לו בשמות החיבה שלו וזה כל כך קשה לי אבל אני שמחה שהוא אוהב את שמו עד כדי כך שהוא רוצה להיקרא בו. הוא כבר לא תינוק ולא פעוט אלא ילד של ממש. פעוט, איזו מילה מקסימה.כנראה שזו הסיבה למה אנשים עושים עוד ילדים. יש כנראה איזה צורך כזה להרגיש נחוצים. ומצד שני לחשוב על השלב הזה של תינוק רך תלוי לי על הציצים לא עושה לי כל כך טובה. זה ממש ויתור עצמי השנה הזאת. את יוצאת לחלוטין מהאגו שלך ועסוקה כל היום בילד וזה בעצם אולי רק איך שאני זוכרת את אותה שנה. יש בלוג שמתעד אותה. אולי צריך להסתכל ולהזכר.

אני זוכרת את השדיים הדולפים בעבודה.קרה לי פעמיים.  בכלל יש מין ריח חמוץ כזה שמלווה אותך כשאת מיניקה.

 

הגננת ביקשה מאיתנו לכתוב נקודות אור של הילד שלנו. אני רואה את זה ככוונה טובה . אולי האי רוצה לאמץ לעצמה קצת מהמבט האוהב שיש לנו על ילדינו.

נהניתי לכתוב את זה אבל עלו בי הספקות. מה אם אני כותבת את מה שאני רוצה שהילד שלי יהיה? האם אני מצליחה לראות אותו כפי שהוא?

 

אני חושבת שאני לא מצליחה להיות אמא בלי הספקות האלה.

 

והיום כהרגלו נולי בא להעיר אותי. טוליו הוא איש הבקרים ואני אשת הערב. בבוקר טוליו מארגן את נולי וזה כולל גם מקלחת כי נולי מרטיב בלילה. ההרטבות האלה הפכו לשגרה ואנחנו פשוט עושים את מה שצריך וזהו סביב זה. ואני אוהבת לשמוע את הקולות שלהם מדברים ומתווכחים כי נולי רוצה לבחור את בגדיוץ ואז נולי בא אלי לבוש בחולצת בופרמן האהובה עליו אבל אני נזכרת שקריר היום אז מחליפים. הוןא נכנס אלי למיטה כדי להעיר אותי אבל זה הופך לסשן התפנקות ואז אני מצליחה לקום והשעון היום היה לטובתי. יש עוד כחצי שעה של התארגנות. מקלחת קפואה כי לא היו מים אבל אני חייבת ואני לבושה ומוצאת זמן להתאפר. נולי לובש את חליפת המעבר החדשה שלו שהולמת אותו מאד.בסך הכול בוקר מוצלח.

 

 

 

קטנים ומשמחים של יום חמישי

רגיל

יושבת מול המחשב כשסביבי משחקים נולי והילדה שאני שומרת עליה. אני מזכירה לעצמי לא להתערב ואכן ההתלקחויות הקטנות שלהם כבות מעצמן כשאני לא מתערבת.איה כיף שהם מספיק גדולים לזה.


אני אוהבת את הסמלים הקטנים האלה של התחלת סוף השבוע. התכנון הזה שטומן בתוכו ציפייה שהפעם סוף השבוע לא יתמוסס ויהיה ממש מוצלח. הפעם אכין פיצה לשמח את המשפחה ואולי גם עוגת שוקולד כי נתקעתי עם המצרכים. ויש גם את השעה הזאת שנולי וטוליו הולכים לחוג ואני משתרעת לי מול עקרות בית נואשות ונהנית מהחיים.אני כבר מדמיינת את עצמי לשה את הבצק ומקשיבה לדיסק. זמן איכות אמיתי


הזכות לכתוב של ג'וליה קמרון ממש עושה לי הרגשה טובה. אני ממלאת בשקדנות מחברת בכל מיני רגעים מתים רק כדי להרגיש שאני כותבת. זה גם סוג של פינוק.כתיבה כנשימה אפילו סתם לכתוב על העגבניות שאני מתכוננת לקנות שהן יפות בהרבה מהעגבניות שקניתי בפועל.מתי כבר יהיו עגבניות נורמליות?


היום אכלתי סופגניית פופקורן של רולדין. מאד קרמי ומאד מתוק. הפיסטוק והקרם פטיסייה שלהם הרבה יותר מוצלחות אבל נראה לי שאשמור לי את הזכות לעוד סופגניה אחת בחנוכה. אבל סופגניית פרימיום.

 


המילים שאני משתמשת בהן הרבה לאחרונה: פרימיום ואלוף או אליפות…


אני אוהבת לבקר עם נולי בספרייה. הוא כבר בוחר בעצמו ספרים ואני מקריאה לו ככה ארבעה ספרים וזה תענוג גדול להקריא לו בספרייה. רק אני והוא בבועה שלנו על הכרית בצורת פרח שאנחנו אוהבים לשבת עליו. חלק מהריטואל של הספרייה כולל ריצה ברחבה שליד הספרייה ומשחק תופסת קצר סביב הפסל.


איזה כיף בכל יום חמישי לקבל את השטר ההוא מהאבא של הילדה. לחשוב שבהתחלה הרגשתי אשמה על כך שהסכמתי שישלמו לי. איזהכ יף זה לקבל תוספת הכנסה קטנה.


השפה של הילדה שאני שומרת עליה מצחיקה ומתוקה מאד. זה מאתגר להבין למה היא מתכוונת. בבוך זה בקבוק. היא צעירה מנולי בקצת.אבל איזה כיף זה שאני מבינה אותה.


 

 

 

למה הורים לא מקבלים חוברת הפעלה עם הילד

רגיל

 עכשיו אנחנו מתמודדים עם התמודדות חדשה-ישנה בגן. נולי, הילד המתוק שלי בבת עיני הפך להיות הילד המציק של הגן. הוא מספר לי בעצמו שהציק לילדים, הגננת מספרת לי שהוא מציק לילדים, הסייעת מספרת לי שהוא מציק לילדים והילדים מספרים לי שהוא מציק להם.


אני שמחה שיש לי איתו ערוץ תקשורת פתוח ואני מנסה ללמוד אותו ולנטרל את השיפוטיות. את המסר החד משמעי שאסור להציק הוא מקבל כל הזמן והוא גם מבין את זה בעצמו מהשפה לחוץ. הוא גם מבין את ההפסדים שכרוכים בהצקה לילד (הילד לא ירצה לשחק איתו, הוא יקבל סנקציות מהגננת והסייעת).


אני שואלת אותו מה הוא מרגיש כמשתחשק לו להציק והוא עונה שמשעמם לו. המרפאה בעיסוק המקסימה שלו הציעה לתת לו חפץ קטן שהוא יוכל להתעסק איתו במקום עם הילד. קניתי לו כדור מעיכה קטן והסברתי לו (בשיתוף עם הסייעת כי הגננת לא הייתה) שהוא יוכל למעוך את הכדור במקום לשלוח ידיים לילדים . הסברתי לו שהוא לא חייב להישאר הילד המציק (הוא התרגל לתפקיד הזה של המציקן שהוא תפקיד קשה מאד) ושהוא יכול להיות הילד המתחשב והנחמד. עברתי איתו על כל מיני תרחישים עם פוטנציאל חיכוך וניסינו יחד למצוא כל מיני פתרונות.


למשל: אם הוא רוצה להצטרף למשחק הוא יכול להציע את זה ולתת רעיונות משלו. אם הילדים בכל זאת לא ירצו הוא יכול להצטרף לילדים אחרים. אם משעמם לו במפגש הוא יכול לפני הריכוז לקחת את הכדור מהמגירה ולהחזיק אותו כדי שתהיה לו תעסוקה לידיים, אם הוא רוצה צבע או צעצוע הוא יכול לבקש.


אני לא מצפה מיד למאה אחוז תוצאות אבל ראיתי הרבה רצון מצידו ואני מקווה שזו התחלה של משהו חדש וטוב.

ולפני כמה חודשים לא הייתי חושבת ככה בכלל.

נולון במסעדה צרפתית או ערוץ החיים הטובים

רגיל

אתמול חגגנו לחמי יום הולדת במסעדה צרפתית שנקראת אחוזת מרגו. כמובן שגם נולי היה באורחים (לרגעים אפשר היה להגיד הוא היה אורח הכבוד ומסמר הערב. השילוב הזה של ילד מתוק אחד בין הרבה מבוגרים). נולי שמח מאד שהולכים למסעדה ואמר בטון של איש העולם הגדול: "או, אני אוהב מסעדות!"

בואו נחשוב רגע על השילוב של ילד ומסעדה צרפתית… מה נקבל?

לשם שינוי חשבתי על אותו שילוב  כמעט אוקסימורוני (דבר והיפוכו) לפני שיצאנו למסעדה. הילדון בשעה שבע בערב היה מלא אנרגיות ורצון לטרוף את העולם אם כי על אוכל צרפתי הוא היה מוותר.

גיסתי המקסימה חשבה על זה מראש ועשתה את כל מה שיכלה כדי שנולי ירגיש נוח. היא ישר שאלה אם יש מנת ילדים (הייתה-שניצל וצ'יפס אבל נולי לא אוהב שניצל וצ'יפס). בסופו של דבר המלצרים ביררו במטבח אם יש אפשרות להכין חביתה. מסתבר שהייתה אפשרות ונולי קיבל חביתה פשוטה וסלט ואותם הוא טרף בהנאה רבה.

נחשוב על זה שוב-חביתה וסלט במסעדה צרפתית. רק על  הויתור על האגו של המסעדה והנכונות להתגמש הייתי מוסיפה להם כוכב.

אבל מה קורה אחרי שהקיסר שבע? הקיסר מתחיל להשתולל. גם זה היה צפוי ואני שהרי אני בסוג של דיאטה אם כי סוף השבוע האחרון קצת סתר את זה לקחתי אותו לטייל הלוך ושוב במסעדה ובגינה היפה שהייתה שם.  נראה לי שכל המסעדה ראתה את השובב הקטן שלי. חמותי שסיימה לאכול החליפה אותי וכך זכינו להכיר כל מיני פינות חמד בבניין היפה וההיסטורי בו שוכנת המסעדה.

אחר כך גם טוליו ואפילו חמי טיילו עם נולי כל אחד בתורו.

הרגשתי טוב שהצלחתי להבין את הצרכים של נולי ולא להתעצבן מהם. האוכל היה טעים בחלקו והעיקר שהייתה חגיגה שמחה , דבר לא פשוט בימים אלה.

כל כך כיף לראות עד כמה הילד שלך אהוב.