אתמול היה לי יום בהחלט מופרז. ארבעה ילדים זה הפרזה אמיתית לכוחות שלי ולא אחזור על זה שנית.
בעיתוי מושלם קראתי את זה.
ניצה מזר יניב מגדירה את ההנאה בנתינה כך:
"יש כמה מדדים שיכולים לתת לנו אינדיקציה מצוינת ל-האם אנחנו בגבולות השפע או שעברנו את הקו:
1. הנאה – כשעושים דברים מתוך שמחה, כשנמצאים בנתינה מבלי תחושת הניצול יש תחושה עמוקה של הנאה.
אם אתם מחוברים לעצמכם ויודעים מה גורם לכם שמחה, ומה גורם לכם הנאה, זה יכול להיות מדד מצוין.
אם אתם יותר נוטים "לעשות את הדבר הנכון", זאת אומרת אתם יותר מחוברים לרצונות של אחרים ופחות מחוברים לרצונות שלכם, אזי יהיה לכם יותר קשה לדייק ולדעת מתי באמת משהו ממלא אתכם הנאה, פשוט כי הנאה נמדדת אצלכם דרך הרצון של אחרים. "
כל יום לומדים משהו חדש.
מסיבת חנוכה הייתה נחמדה. פחות רועשת מהמסיבות שהיו בגן הקודם (והפרטי) שלו וזה דווקא היה נחמד. הדבר היחיד שהפריע לי קצת היה התחושה שהילדים כל הזמן דרוכים ומנסים להיות בסדר ולעמוד בתנועות שלימדו אותם. ככל הנראה הבטיחו להם את הסביבון שיורד מהתקרה ומלא בממתקים רק אם יהיו צייתנים.
השיטה הזאת עובדת כל פעם…
אבל התנועות של נולי כשרקד היו יפהפיות בעיני. נולי המתוק שלי גדל ורואים את ההבדל משנים קודמות בהן היה מתקשה לעמוד בקצב של כולם, הקואורדינציה שלו הייתה פחות מפותחת וכו'.
אחרי שקיבל את סביבון הממתתקים המיוחל שאלתי אותו מה קרה לחיותה בריאותה (דמות שמלמדת ילדים על בריאות) והוא ענה לי שחיותה בריאותה עזבה את הגן אחרי שסביבון הממתקים נכנס.
אתמול הוא בא עם סיפור חדש. הוא למד על "אין ואבל" במקור קין והבל. סיפור מסובך להסביר לילד. הוא סיפר לנו שקין קינא בהבל כי אלוהים אהב את המתנה שלו יותר. ואז הוא שאל ברצינות: מה זה קינא? גם לא היה ברור לו מה זה אומר הרג ומאד סיקרן אותו איך קין הרג את הבל. אמרתי לו שהוא היכה אותו בראש עם אבן (למה לא באקדח?) ושהוא לא חשב שהוא יהרוג אותו אבל הוא כל כך כעס שהוא לא היה מודע לכוחו.
זה מעניין להתחיל להתעמת עם נושאים קשים כמו מוות. וקצת מוזר לי שמלמדים אותם סיפור כל כך טעון כבר בגיל הזה.
