שינוים קלים בבלוג

 הבלוג נעשה צפוף ועמוס כי הוא מארח את שרידי הבלוג המנוח.

אז הוא כבר מבולגן למדי ולא בלוג חד נושאי שמשתדל להתמקד בקריאה. הוא כולל מעכשיו 12 שנים של פוסטים משמעותיים יותר ופחות כי לא היה לי באמת זמן לעבור שנה שנה וללקט ובכל זאת רציתי לוודא שהבלוג לא ייעלם בגלל דחיינות כזאת או אחרת. עדיין אשתדל שבלוג זה יוקדש לענייני קריאה והבלוג השני לכל השאר אבל הגבולות בין קריאה לחיים  כבר לא ברורים וגם הקריאה היא החיים.

במילים אחרות יצרתי לעצמי מלכודת מטומטמת של ניהול שני בלוגים אבל זה המצב.

עוברת דירה

זה המקום החדש שלי. עדיין מסתגלת למיקום החדש של השקעים ולכל מיני דברים מעצבנים אבל כנראה שאמשיך פה.

 

נפרדת מהבלוג השני שלי בישראבלוג שכלל 12 שנים מחיי. הוא לעד יישאר הבלוג הראשון שלי ובסוף החודש הוא ייעלם וזו דרכו של עולם.

חלק מחגיגות הפרידה יתרחשו פה כי גם לפני שפתחתי את הבלוג קראתי וכתבתי על קריאה.

ימים יגידו לאן ממשיכים.

את הפוסט הזה כתבתי ב 20.2.2007. הבן שלי היה בן שנה וחצי.
"החזרתי את המסורת האפקטיבית של סיפורי לילה טוב לנולי. אז אמנם התשתית לא אידאלית (עדיין אין מקום לשבת ליד המיטה בחדרו אז השעת סיפור מתקיימת בסלון) אבל זה מהנה. נולי מנסה למעוך את הספר באצבעותיו הקטנות (ואם אפשר אז גם להשחיז עליו את חניכיו הקטנות) ואמא של נולי מנסה להציל את הספר כי בכל זאת מדובר בספר ספרייה שעוד אנשים יצטרכו לקרוא."

(בפוסט המלצתי על "לילה בלי ירח" של שירה גפן עם האיורים המופלאים של דוד פולונסקי. התפעלתי מהאיורים הפיוטיים ומההומור הדק עדיין חושבת שזה ספר נהדר אם כי לא להשחזת חניכי תינוקות).

היום הילד שלי בן 11 ובמיטה שלו הוא מוקף בספרים. הוא אוהב ספרים אם כי לא באותו להט חושני אבל שמח שאני מנצלת את עבודתי וממשיכה להביא לו מגוון ספרים. לפעמים מצליחה יותר ולפעמים פחות.

והפוסט הזה מ 14.1.2008 הילד בן שנתיים וחצי. הבלגן נשאר גם כיום אבל יש פחות קרעים.

מסתמן שנולי גדל להיות תולעון ספרים קטן כמו אמא שלו. המקום האהוב עליו הוא השטיח ליד כוננית הספרים. וכך נולון שולח יד קטנה וחמדנית ומוציא את "האריה שאהב תות". האריה כבר נפרד מהכריכה שלו (שעליה מצוירים מאכלים שונים שנראו לנולי מעוררי תיאבון מאד עד שהוא ניסה לתלוש אותם מהכריכה) אבל לנולי לא אכפת. הוא מזמר לעצמו תת תת (תות למתקשים) ומתחיל לדפדף. מצביע על האריה ואומר תות כי אריה ותות חד הם. אבל כנראה שאריה זה לא מספיק. הוא מוציא את ספר הכדורגל השלם . מתנה שטוליו קיבל פעם ולא ממש קרא. למעשה ספר הכדורגל השלם זה קצת הגזמה כי הוא הפך לספר הכדורגל החלקי. אבל לנולי זה לא מפריע: הוא מצביע על הכדור ואומר גנגה (גלגל) בשביעות רצון. הכדור הוא עגול אז כנראה שזה מספיק כדי להכליל אותו במשפחת הגלגלים. אבל הנה מיץ פטל קורץ לו מהמדף אז גם מיץ פטל מצטרף לחבריו  הפתוחים על השטיח. שם נולי נתפס לפרח צהוב גדול עליו הוא מצביע ואומר  גוליגוליגולי.

אני רואה את זה ונהנית לראות את ההנאה שנולי מפיק מהספרים. לב הספרנית שלי נחמץ קצת למראה הקרעים והפגעים (אם כי עכשיו הוא מדפדף בחלקי הספרים שלו בעדינות רבה) אבל אז אני מזכירה לעצמי כמה ספר בלוי וממורטט מצביע על כך -שהשתמשו בו ואהבו אותו

ניסיתי ללמד את נולי להחזיר ספר שהוא גמר איתו למדף ואז לקחת ספר אחר אבל אז קלטתי שהוא עושה את מה שאני עושה כבר שנים: קורא במקביל. השידה שליד המיטה לא בדיוק מצביעה על עקביות וסדר. גם אני אגב למדתי את אומנות הקריאה במקביל מסבא שלי שקורא לפחות חמישה ספרים. אחד קליל לקריאה חוזרת, אחד כבד אבל מעניין, אחד שהוא נתקע איתו באמצע אבל אמרו שהוא טוב, אחד שהמליצו עליו ואחד לעיון.

המצב אצלם הוא כזה שאם אני שמה עין על ספר רוב הסיכויים שתהיה תקועה בו סימניה. גם אצלי זה ככה רק שנולי מאד מחבב סימניות ומושך אותן.

יש בי צד שממש מתגעגע לתקופה הזאת אבל היי, לפחות יש לי זמן לקרוא את הספרים שלי.

.

פרידה כפויה מישראבלוג

נחנקתי קלות לבשורה שפיסת החיים שלי של 12 שנה עומדת להיעלם. זה לא כאילו הצצתי אחורה בזעם או בהנאה אבל הבלוג הספציפי הזה של ישראבלוג נתן לי המון. קיבלתי פה במה וקהילה של אנשים מופלאים שיודעים לכתוב ושרבים מהם משיקים לחיי גם במקומות שונים כיום.

קיבלתי הכרה במיומנות שהייתה  מובנת מאליה עבורי, כתיבה. וקיבלתי עוד מקום לתעד חיים שלפעמים היו שגרתיים ומתסכלים עד אימה ולפעמים מצחיקים ומרגשים. ילדתי פה, בניתי את הזהות האימהית שלי פה ואת הזהות הנשית שלי. קיבלתי הרבה אהבה וגם הדהודים לרגשות מסוימים בי וקיבלתי היכרות עם אנשים נפלאים שאחרת לא הייתי פוגשת וגם חברויות נהדרות.

 

ואני תוהה אם ישראבלוג היא רק פלטפורמה אחת מני רבות. אני כותבת גם בוורדפרס (לעתים רחוקות יותר) ואני רואה שמנגנוני התגובות מעצבנים.

בפייסבוק התגובות זמינות במחי לחיצה אבל בפייסבוק יש לי חברויות ממעגלים שונים ואין לי את אשליית האנונימיות המנחמת של ישרא.

 

ואני מבינה שצריך להיפרד מהמקום ואולי לבנות מחלקי החיים שלי משהו חדש אבל אני רוצה שתמשיכו להיות חלק משמעותי גם מהבלוג איך נתקבץ מחדש כקהילה?

אני מבינה שצריך לעשות את זה מהר.

 

מתכננת לקבץ פוסטים נבחרים אבל לא לגבות. הגיבוי נראה לי מעצבן ומיותר. לא כל פוסט שלי שווה גיבוי. לפעמים סתם רציתי לדבר אבל לא הכול אני רוצה לזכור או להזכיר.

 

מה אתם עמיתי לכתיבה בישרא מתכוונים לעשות? איך אתם נפרדים מהבלוג שלכם?

 

הוודאות היחידה שלי היא שאני אמשיך לכתוב בלוג. הבלוג הוא אחת מהנאות חיי ואני לא מתכוונת לוותר עליה.