נולי וחבר

היום בא לנולי חבר חדש. ילד מהגן שנראה לי תמיד כמו זכר אלפא כזה, גבוה מנולי בראש ובעל ביטחון עצמי רב. קצת פחדתי מהחברות הזאת אבל היה ברור לי שאני לא עומדת להיות אמא שקובעת לבנה מי יהיו החברים שלו.פחדתי שזו תהיה חברות בה נולי נגרר אחרי הילד השני והופתעתי לגלות כמה התקשורת ביניהם טבעית וזורמת וכמה נולי מרגיש טוב איתו. עד כדי כך טוב שהוא אמר לחבר בטבעיות גמורה שהוא מפחד לנסוע על האופניים בירידה. החבר שמאד אוהב לרכוב על אופניים קיבל את דבריו של נולי בטבעיות גמורה ולא הרגשתי ממנו התנשאות או כוחנות.

 

כנראה שיש דבר כזה ילדים שבטוחים בעצמם באמת ולכן לא מרגישים צורך להחליש את החברים שלהם וכנראה שנולי יותר חזק ממה שאני מייחסת לו.

 

 

 

 

מה אפשר ללמוד מבלוגים אחרים

אני מגלה עוד ועוד בלוגים שאני נהנית מהם הנאה גדולה  ומחלקם אני גם מקבלת נקודות מבט מרעננות על החיים ואני מרגישה שיש עוד דרכים לחיות ולעשות ולחשוב.

 

את מור אסאל גיליתי לפני כחודש. היא עוסקת בנומרולוגיה קבלית וזה לא משהו שאני מתחברת אליו אבל היא גם ובעיקר אדם נבון עם הסתכלות יצירתית על החיים. יש לה מה לתת ומה ללמד ויש לה גם הומור עצמי ואנושיות גדולה. אני ממש נהנית לקרוא אותה.

 

נועה זני היא צלמת עם נקודת מבט מיוחדת .היא קראה לבלוג שלה אוצרת רגעים והיא אכן מצלמת פכים קטנים מחייה וחיי משפחתה. העין שלה מצליחה לראות את היופי שבפשטות החיים. הבלוג שלה מזכיר לי כמה אפשר ליהנות ממשחק של אחר הצהריים, מעץ פורח או מחביתה בצלחת.

 

אינגה מיכאלי היא מתרגמת מוכשרת  ובעיקר אדם יצירתי שמאד אוהב את עבודתו, מילים זה תחום שגם אני מאד אוהבת ותמיד אפשר ללמוד עוד וכמעט מכל פוסט שלה אפשר ללמוד עוד.

 

 

שרונה יוצאת מהארון (הבגדים) שרונה היא חובבת אופנה (ומעצבת תכשיטים ובובנאית) שניחנה בגוף מלא. הבלוג שלה עוסק בעיקר באופנה אבל לא רק ואני נהנית מהחוש האסטתי שלה ומהכישרון  שלה להרכיב הופעות מוצלחות, לנסות שילובים שונים לקבל את עצמה כמו שהיא ובעיקר לא לחשוש להיות בולטת. אני בדרך להיות כזאת.

 

אנגולי  כותבת בלוג שכולו עוסק באימהות שלה (שהושגה אחרי טיפולי פוריות רבים), מהבלוג שלה אני לומדת כמה אפשר ליהנות מאימהות וכמה מהר הילדים גדלים. כל פוסט משלב תמונות משפחתיות (בעיקר מפעילויות, שכן מדובר במשפחה פעלתנית). כשאני מסתכלת בתמונות האלה אני מרגישה כמעט כאילו אני מכירה טוב את המשפחה הזאת ושומעת את הצחוקים של הילדות ואמא שלהן.

 

ויש עוד הרבה. הייתי שמחה אחת לחודש לכתוב פוסט כזה כי יש כל כך הרבה שמגיע להם פירגון.

ציור

נולי מגלה את הפן היצירתי שלו. אתמול ישבנו יחד והוא סיפר לי מה מצויר בציורים שלו. אני כבר השלמתי עם העובדה שהציורים שלו הם נוטים למופשט. אולי מתוך חוסר שליטה בטכניקה אבל גם מתוך בחירה. רציתי לתת לו את ההרגשה שאני מעריכה את הציורים שלו בזכות מה שהוא מכניס לתוכם. יש לו ציורים שמראים על ויתור ואלה מעצבנים אותי אבל יש גם ציורים אחרים.

הוא סיפר לי על ציור שהוא ציור חורפי ויש שם שלג כתום (!!!) ואיש שעושה סקי או ציור של ציפור בקופסא שאחר כך בא דרקון לטרוף אותה אבל היא טרפה אותו קודם. והאדמה שם רעדה מקור.

ואז התחלתי לכתוב מאחורי הציור את מה שהוא סיפר לי וחשבתי כמה קסם יצירתי יש בילד הזה וכמה כדאי להקשיב לו.

אתמול הוא אסף עלה לקופסת האוצרות שלו. עלה שלכת ענק עם ציורה יפה. ואז עלה לי רעיון לשים עליו דף ולצייר. זה מצא חן בעיני נולי וכך עשה. אחר כך הוא גם צייר סביב העלה ואפילו כתב (עם עזרה) את שמו.

חוץ מזה קניתי לו קלסר חמוד בו אנחנו שומרים את הציורים שלו. אמרתי לו שאני מביאה הביתה רק ציורים שלו ולא ציורים שילדים אחרים עושים לו (אני מגלה להפתעתי ציורים ממש לא טיפוסיים לו ואז הוא מספר לי שילדה ציירה לו).

 

ביצוע של אביתר בנאי ואפרת בן צור לשיר ציור של שלמה גרוניך

 

אמא חסרת מחויבות ליום אחד

היום התחפשתי לאמא חסרת מחויבויות הוריות (לזמן קצר). את אחר הצהריים שלי ביליתי בהסתובבות מענגת בשוק מחנה יהודה.ובקניית דברי מותרות קטנים ומשמחים כמו זיתים משובחים ולחם טוב. הייתה אווירה פורימית עליזה עם להקה שניגנה בשוק הפתוח שפשוט אמרה לגוף הכבד שלי עם הסל הלא קל לזוז. והעגבניות היו מאד אדומות והסמטאות גילו לי כל מיני דברים חדשים. המון בתי קפה קטנטנים ובית קפה אחד כמו פעם בו יושבים דברים ומשחקים שש בש בריכוז.

יש לי שני מוכרי תבלינים חביבים בשוק. מאחד  מקבלים ארוחת צהרים של קינואה מתובלת  אותה הוא שיווק לי במומחיות וכשחשבתי שדי לי הוסיף לי טעימה מהתערובת הפרסית לאורז (ממכרת בטירוף). הנדיבות המחוייכת הזאת. המוכר השני פשוט אדם עם פה מחייך ועיניים  מחייכות וילד קטן שבפעם הקודמת הוא ואשתו חיפשו לו מטפלת ועכשיו הילד כבר בטח בכיתה א'. "החלפת משקפיים" אמרתי לו והוא חייך אלי חיוך מופתע ואמר שאני היחידה ששמה לב לכך. אמרתי לו שזכרתי את הירוק היפה בצד המשקפיים שלו . מסתבר שהוא החליף למסגרת זהה. כך או כך שנינו יצאנו במצב רוח טוב ואני גם עם שקית אורגנו כי שאר הכסף לתבלינים הוצאתי אצל השני. בפעם הבאה אשנה את כיוון הסבב.

 

מיץ אצל עוזי אלי הידוע. פומלית ואתרוגים (יש אתרוג ברוב המיצים שלו).הפעם עוזי אלי היה בכבודו ובעצמו. מחופש בקטנה. "המיץ הפעם קצת שונה, טעים יותר" אמרתי לו והוא אמר לי שאני מוכרת לו. מפה בטח שמפה רק מזמן לא הייתי. פעם הייתה לי שגרת שוק והיום כבר לא.

 

ממשיכה לשוטט בחנות טבע. יש להם מנדרינות מיובשות ופומלות מיובשות ולימונים מיובשים ואני לוקחת קצת מכל דבר ומוסיפה מרציפן כדי שאוכל לשלם באשראי. המוכר מקטר על בתו שעסוקה בלתכנן את מסיבת פורים במקום לעזור לו בחנות. מחייכת בהבנה מזויפת כי הבן שלי עוד לא מארגן מסיבות.

 

מדברת עם גיסתי בסלולרי. משברון קטן, הילדון לא רוצה לקניון כמו שתכננה חמותי (כי יש שם אירועי פורים) ולא לפארק אלא לרבוץ מול הטלוויזיה. אני נותנת לה היתר לזרום איתו ולהשאיר לי את החינוכיות . תעשו מה שקל לכם ולו. זה בסדר. טוב, הוא לאחרונה רואה המון טלוויזיה וגם סרט אחד ראינו יחד (רנגו, מתאים יותר למבוגרים. חינני בדרכו המעוותת אין כמעט סרט שמתאים נטו לילדים. מרגיז קצת) אבל גם קניון הוא לא כזו אלטרנטיבה חינוכית. מבינה את חמותי שרצתה לתת לו אווירת חג.

 

הילד מתפטם בממתקי המשלוח מנות ואחר כך מתחרפן מעודף הסוכר אבל טוליו הפעם הוא זה שמשלם את המחיר. אני מחכה להם בבית ומקבלת נולון ישן בבגדיו (אם כי השיניים צוחצחו לו). למרות החופש המשכר קצת מאכזב לדעת שביליתי כל כך מעט זמן עם הילד שלי.

 

טוב, מחר אבלה איתו המווון זמן. מקווה שאהיה קלילה וכיפית מה שישפיע אוטומטית על ההתנהגות שלו.

 

עצלות מחזורית

לא כותבת ולא מגיבה. מרגישה כמדי שנה את הכובד המסוים הזה של חג פורים. הייתי רוצה להיות קלילה יותר סביב החג הזה במיודח שיש לי ילד.

הלכנו לעדלאידע שהייתה יפה מאד (הנושא שלה היה פרחים) אבל היה גם הדוחק הרגיל ואי הנוחות הרגילה וסיימנו אותה ממש עייפים עם ילד לא הכי מרוצה.

כנראה שיש משהו שאנחנו עושים לא בסדר .

חוץ מזה יזמתי פרויקט משלוחי מנות. בשנים הקודמות נתתי רק להורים ולסבים שלי (הם היחידים שממש ביקרנו אותם בחג) השנה הוספתי חמים (יצא שהם ישמרו על נולי מחר כדי שאוכל לעבוד אז זה מתבקש וגם לאחי ולאחותי. השוס של המשלוחים היה קופסאות מדליקות ביותר שמצאתי ב"הכול בדולר" וההחלטה שרוב הדברים יהיו תוצרת בית.

 

ההורים והסבים שלי שומרי כשרות. יש לי מספר מועט של כלים כשרים בבית אבל יש סיר אחד אז הגעתי למסקנה שאפשר להכין פאדג' וטראפלס. לחמים שלי אני אופה גם עוגיות וגם לאחי כי הם לא שומרי כשרות.

 

בקיצור המקרר מלא בקופסאות קטנות עם ריבועי שוקולד  (שהוכנו לפני יומיים וסיר מלא בעיסת שוקולד לטראפלס ואת העוגיות אכין מחר.

 

חוץ מזה המרפאה בעיסוק כנראה מפטרת אותנו. היא קוראת לזה הפסקה ואני עדיין מחכה לשיחה ממנה בה היא תסביר לי מאיפה זה נחת פתאום.

 

(אם כי אני מנחשת שזה קשור לחוסר אנרגיה של נולי בפגישות האחרונות. פשוט נמאס לו ואולי ההתקדמות איטית, אוליז ה גם קשור לכך שאנחנו לא עובדים איתו בבית חוסר המשמעת שלי ושל נולי מתסכל אותי).

 

חוץ מזה גם בענייני שמירה על משקל אני הולכת מדחי אל דחי.

 

כנראה שזה ככה בחודש שלפני יום ההולדת .

 

אגב זה החודש בו התחלתי את הכתיבה בבלוג. מרס 2006. הבלוג הזה קיים כבר שש שנים.

אם השנה

התחלתי את היום עם מחדל אימהי. שכחתי לשלוח את נולי לגן עם כובע. הייתי האמא היחידה ששכחה אבל למזלי אחת מהאימהות שלחה את הבן שלה עם כמה כובעים.

להשלים את רגש האשמה לא הצלחתי להגיע בזמן לאסוף את נולי בגלל שנתקעתי בפקקי ענק. לקח לי שעתיים להגיע הביתה. זה בעייתי כשבזיכרון של הטלפון שלי יש מעט אימהות. זה הגיע למצב המשפיל של להתקשר לגן ולבקש מהגננת שתשאל את אחת מהאימהות היא יכולה. מסתבר שיום ראשון האו יום של חוגים. בסוף הצלחתי להתקמבן עם אמא שפעם עשיתי לה טובה מה שהפך את העניין לקל יותר.

 

כדי להתגבר על רגש האשמה עשיתי את הדברים הבאים: חותמות ספוג ליום הנקודות (בעוד יומיים), קניתי לנולי אוזניים של נמר ליום החיות, עשיתי כדורי שוקולד בלילה גמורה מעייפות (לפחות גיליתי את התערובת המוכנה). הבוקר יצאתי אם השנה.

 

היה לי נחמד במקום המשקיעני הזה.

 

אני מתה על זה, אני נכנסת ליוטיוב לשמוע מוסיקה טובה דרך קישור אחד ומגיעה לזמרת מדהימה. הינדי זהרה.. זמרת ג'אז ממוצא מרוקאי.

 

תקשיבו.

 

 

ועוד זמרת שאני מתה עליה –לה שיקה. יש לה קול הורס והיא גם מתנועעת נהדר.

 

 

 

משפטים לא קשורים או פוסט שרבוט

בא לי לכתוב פוסט כזה ספונטני שכולו הרהורים קטנים. אולי יצא מהם משהו יותר גדול ואולי לא.

 

אני בוחרת הרבה פעמים בדרך הקשה ואז מגלה לההפעתי שדברים יכולים להיות הרבה יותר קלים וזאת בלי לשלם מחיר כבד מדי.

 

 

קופסאות פח קטנות שמבטיחות שיהיו פחות דברים קטנים זרוקים. ממש חושקת באחת כזאת בשביל כל אביזרי ההיגיינה החודשיים ועוד אחת בשביל התרופות והויטמינים והתרופות ספייר. אולי כדאי לעשות עם זה משהו? אני חושבת לעצמי. עכשיו כשכבר יש לי רעיון בראש אני רוצה לבצע אותו.

 

אולי גם כדאי לחפש כלים יפים למשלוח מנות. אולי גם לגננות? זה ממש לנהל פרויקט. אני מתה על ההתעסקויות הקטנות האלה אבל גם נלחצת מהן מאד. אולי לא כדאי לדחות לרגע האחרון כי אז גם גננת הרוטציה המקסימה תוכל לקבל משלוח.

 

אני ממש אוהבת אותה. היא הטיפוס העגלגל מחבק מחייך תמיד. הגננת הקבועה היא יסודית ומסורה אבל רצינית מאד ומתוקתקת. היא פשוט שייכת לסוג כזה של נשים שאני פחות מתחברת אליו. אולי אפילו קצת מפחדת ממנו.

 

רעיון משוגע, לאפות על הבוקר חלה כדי להביא לגן של נולי שיהיה מחר אבאשבת כדי לראות את המבטים המתפלצים של אימהות אחרות. אני רוצה להיות פעם אחת אמא מהסוג שמביאה כדורי שוקולד סתם כי בא לה.

 

מצד שני לאפות חלה אחרי העוזרת? נייי

 

 

חושבת על פתרון לאוסף הציורים הגדל של נולי. הוא ממש מצייר הרבה (עובדה משמחת כשלעצמה גם אם פיקאסו יכול לנוח בשלווה על משכבו) אין לי זמן/חשק לסרוק אותו והוא לא הכי מרשה לי לזרוק. אלי אני צריכה עוד קופסה רק לזה?

 

(גם ככה יש לנו אוסף קופסאות פסיכי)

 

פתרון, מישהו?

 

כותבת והעוזרת מנקה. אני מקווה שהיא חושבת שאני עובדת ולא מתבטלת כי זה יכול היה להיות  באמת מביך. כמעט כמו להגיע ולמצוא אותי ואת נולי בפיג'מות.

 

כן, הפעם היא החליטה להקדים. מצד שני נולי היה תירוץ מוצלח בשביל לברוח מהבית לכשעה.צריכה לקחת אותו לגן ואחר כך לשתות קפה בבית קפה הסמוך. הו הבורגנות העליזה.

 

והיא גם תסיים מוקדם. עוד זמן במתנה

 

 

בשעה הזאת היא ניקתה את הרצפה במטלית אבק כי היא לא מצאה את סמרטוטי הספונג'ה. הזוי משהו. הם היו אגב במקום.

 

אבל אני לא מתכוונת לקטר עליה כי היא לא מקטרת עלי ויש מה לקטר. אוהו כמה יש.

 

ויש לה נמשים חמודים והכי חשוב היא מדברת אנגלית!

 

כל כך שמחתי לשמוע שהילדה מהגן של נולי באה לבקר אותם בגן. היא שוחררה מבית החולים. לפני פחות משבוע היא הייתה בטיפול נמרץ. לילדים יש יכולת מופלאה להחלים. מופלאה!

 

 

 

 

יום האישה שלי

אני מרגישה לפעמים כאילו אישה אחרת השתלטה עלי. כשהייתי בת עשרה הייתי פמיניסטית על גבול הלוחמנית.היה ברור לי שלי תהיה קריירה מצליחה ושמוקד החיים שלי יהיה ההגשמה העצמית. היו לי הזדמנויות לבחור כך ולא בחרתי.

כיום אני מרגישה שהעבודה תופסת מקום לא גדול בחיי. בחרתי במקצוע לא קרייריסטי שאני מגלה בו פחות עניין מבעבר, אני עוסקת הרבה יותר בנושאים שקשורים להורות שלי, לזוגיות אפילו לבית. אני מתפעלת מנשים שמחזיקות בבית מתוחזק ונעים.

 

ואני מרגישה שאני לא מצליחה פה ולא מצליחה שם. אני יודעת שזו ראייה מאד סובייקטיבית שאולי לא תואמת את המציאות. מה שלנשים אחרות נראה טבעי אני עושה במאמץ. למשל הקטע של לזכור המון פרטים קטנים בשגרה, לקבוע תורים, חוגים, לנהל סוג של חיי חברה, למלא אחרי הבקשות של הגננת, שלא יחסר לאף אחד כלום. אני גם מנסה לתמוך כמה שיותר בקידום של טוליו בעבודה, אני מרגישה לא שונה בהרבה מהאישה הקטנה של שנות החמישים.

 

ולפעמים אני בת ה 16 מסתכלת על עצמי בת ה 36 ולא מבינה איך הגעתי למקום הזה. אני לא ממש סובלת בו, אני לא ממש מוכנה למאבקי כוח, לקידום ולהשקעת זמן ואנרגיות בקריירה. אני עובדת כדי להתפרנס ולא כדי להגשים את עצמי. אולי ההגשמה שלי במקום אחר שעדיין לא מצאתי אותו?

 

אני מנסה לא לשפוט את עצמי על כך שלא שיניתי את העולם בגדול אפילו שהיו לי את ההזדמנויות ללמוד כאוות נפשי ואת העידוד והתמיכה מהבית. לא תמדי אני מצליחה.

 

אז זה יום האישה בשבילי, הייתי רוצה שלאישה תהיה זכות בחירה במסלול חייה, הייתי רוצה שהדיכוטומיה בית-קריירה תפסיק להיות כזו ותאפשר איזון נכון בין השניים ולא רק לאישה, גם לגבר. הייתי רוצה שנשים וגברים יתקיימו זה לצד זה בכל החזיתות, במקומות עבודה, במשפחה, בעמדות גבוהות של מקבלי החלטות. יש משהו משלים כאשר מתקיימות שתי נקודות המבט, הנשית והגברית.

 

ואולי במובן מסוים זה כבר  ככה?

עור דק

יש לי עור דק מדי. המצוקות של האחר מחלחלות אלי וממאירות לי את הנשמה.

ילדה בגן של נולי נפגעה ממכונית בתאונת דרכים ממש ליד הגן. היא בטיפול נמרץ אבל הבנתי שמצבה משתפר קלות.

 

לא ישנתי כל הלילה. טרגדיות מדומיינות הן אורחות של קבע בראש שלי מאז שהפכתי לאמא. טרגדיה אמיתית של מישהו אחר מעוררת אותן ומאפשרת להן לשחות לי בראש.

 

 

היום לקחתי אותו לאכול גלידה כדי לגרש קצת את המחשבות הטרגיות מהראש שלי. חצינו את אתה צומת.