ארכיון חודשי: ינואר 2015

מפגש עם דוד גרוסמן

רגיל

לא זוכר אם כתבתי פה אבל אני מנהלת מועדון קוראות שפעיל כבר כשנה. היום הוגת הרעיון שהיא סוג של גיבורת על מתחום עידוד הקריאה, ארגנה למנהלות המועדונים בארץ שקמו ביוזמתה מפגש נפלא עם דוד גרוסמן אצלה בבית. קראתי את "סוס אחד נכנס לבר" והתייסרתי קשות מהספר, לא בגלל שהוא לא היה טוב אלא בגלל שהוא היה מלא בכאב וחמלה . אם לא הייתי מחויבת לספר פעמיים (מפגש עם דוד גרוסמן ומפגש של המועדון שלי) יכול להיות שהייתי מוותרת לעצמי כי הוא כאב מדי אבל לא ויתרתי והרגשתי סיפוק והקלה מסוימת כשסיימתי אותו. יש משהו מאד קשה בסיטואציה הזאת שבה את מכירה סופר שאת מאד מעריכה את הכתיבה שלו וממה שראית הוא אדם נעים אבל עדיין מביך, איך לא לצאת מטומטמת בשיחה איתו.

 

והיום פגשתי את דוד גרוסמן והמשפט הראשון שאמרתי לו היה : אתה מוכר לי מאיפהשהו… הוא חייך.

 

השיחה איתו הייתה מרתקת ומרגשת.הכי דיברה אלי האמירה שלו שסופר שבורא דמויות מנצח את המגבלות של הגוף, הזמן והמקום ומאפשר לעצמו לחיות חיים אחרים. סופר כזה עושה חשק לכתוב. הכתיבה שלי באמת חלודה, לא הצלחתי להתמסר לכתיבה יצירתית והייתי מלאת אשמה על כך (והמנטורית שלי שהייתה במפגש קיוותה שאני לא מרגישה אשמה על כך כשאני רואה אותה). ההתמסרות הזאת כואבת ודורשת ואני קצת מפחדת להתחיל שוב את המסע אבל גם טיסה לחו"ל כרוכה בבירוקרטיה של שדה התעופה ורכבות וטלטולים שונים אבל בסוף מגיעים למקום שווה.

 

דוד גרוסמן אני לא אהיה כי יש רק אחד והוא נפלא (ויש כמה ספרים שלו שפחדתי מהם אבל הם מאד משמעותיים ולכן אני מתכוונת לנסות אותם שוב) אבל אולי אצליח לברוא דמויות שאני עוד לא יודעת על קיומם. אולי הגיבורים שאכתוב הם עוד סוג של היכרות עם משהו בי.

 

ואולי הכתיבה שלי שוב תיקבר תחת החיים בכל זאת אני מעדיפה להשאיר את העניין פתוח, את האפשרות.

 

אבל בינתיים יש לי ספרים נפלאים שעוד לא קראתי וחברות נפלאות  והיכרויות חדשות וגם הקדשה נפלאה מדוד גרוסמן שהרגישה מאד אישית ונתנה את ההרגשה (האולי כוזבת אבל למי אכפת) שהוא יודע למי הוא מקדיש את הספר.

 

 

מודעות פרסומת

דיוק

רגיל

בימים האחרונים הבנתי כמה טוב לכתוב לא רק כשרע. עכשיו טוב לי. עכשיו אני מרגישה שאני מצליחה לבטא את עצמי בצורה יותר מדויקת, שאני מצליחה להיות אמיתית וגם לשים גבולות כשצריך. אני מרגישה כמו דג במים. אני מרגישה שאני מצליחה לתת מעצמי בלי למחוק את עצמי.

 

אני יודעת שלא תמיד אני ארגיש ככה. לא תמיד אני שמחה או בטוחה בעצמי או מרגישה שאני במקום הנכון. לא תמיד אני מדויקת בתקשורת  שלי, לא תמיד אני אוהבת את מה שיוצא ממני.

 

חשוב לי לזכור שלפעמים אני כן.

 

וכשאני לא אז זה עובר. גם זה עובר.

 

 

סודו של הבעל /ליאן מוריארטי (סקירה במסגרת מועדון הספר הסגול)

רגיל

למי שלא עודכן, הצטרפתי למועדון המובחר של כנרת זמורה ביתן  הכולל חמישים קוראות מה שאומר שאני מקבלת ספרים סגולים  אחת לחודש שניה לפני הוצאתם לאור (דבר המשול בעיני לאכילת לחמניות טריות ישר מהתנור). קיבלתי לפני כשבועיים את הספר הראשון בעיתוי מושלם. יומיים של שלג בהם לא עבדתי. באותם יומיים הסתערתי על הסגול הסגול הזה . בקרוב הספר יצא גם לחנויות ובינינו, אני מעדיפה את הכריכה הסגולה על הכריכה שאיתה יצא לאור.

סודו של הבעל / ליאן מוריארטי

חלק מההנאה בחברות במועדון המובחר והסגול הזה הוא הציפייה לפתק האדום
בדואר. בסופו של דבר הספר המיוחל הגיע אלי ואני התאפקתי שלא לקרוא את הביקורות של
בנות המזל שהדואר אצלן מתפקד בצורה יעילה יותר 
כדי לשמור על אלמנט ההפתעה. קשה מאד להתאפק מלהציץ וקשה לקרוא ספר ללא
כריכה אחורית עם קצה חוט על העלילה.

ולמרות מגבלות אלה הספר סיפק לי בדיוק את חוויית הקריאה שרציתי. יכולתי
לדמיין אותו כסדרת טלוויזיה (ואין על האוסטרלים בסדרות) ספר שבמרכזו שלוש דמויות
נשיות מרכזיות. ססיליה מאורגנת על גבול הכפייתית ומלהטטת בין עבודה חלקית ומכניסה
לגידול שלוש בנות ומעורבות קהילתית בקיצור, גרסה מוקצנת של נשים רבות שאני מכירה
שמנהלות את כולם בסלולרי והכול אצלן יושב כמו שצריך. אז אותה מאורגנת מגלה בחיפוש
מקרי במחסן המאורגן של שריד מחומת ברלין לטובת בתה המתעניינת בכפייתיות בנושא מכתב
שבעלה השאיר שעליו כתוב, לאשתי ססיליה לפתוח אחרי מותי. כמובן שהיא מתלבטת קשות אם
לפתוח או לא וכמובן שלמכתב הזה יש השפעה קשה על מהלך חייה (וכמובן שאסור לי לכתוב
מה היה במכתב), הגיבורה השניה , טס , אשת פרסום העובדת במשרד עם בעלה ובת דודתה
פליסיטי שהיא האדם הקרוב אליה ביותר 
מתבשרת עלידי בת דודתה ובעלה שהם מאוהבים. היא בוחרת להיפרד זמנית מבעלה
ובת דודתה ולאפשר להם לממש את אהבתם ומנצלת את העובדה שאמה שברה רגל כדי להתרחק
מהם עם בנה. השלישית היא רייצ'ל , מזכירת בית ספר שבתה נרצחה כשהייתה נערה והרוצח
לא נמצא. רייצ'ל קשורה מאד לנכדה ונוטרת טינה לכלתה קרת המזג והמחושבת. חייה בצל
האסון מתערערים בעקבות החלטת בנה וכלתה לעבור לניו יורק. חייהן של שלוש הנשים
נפגשים.

הספר מעביר בצורה אמיתית זרם תודעה נשי. מחשבה אסוציאטיבית טורדנית,
דימוי עצמי, הרצון להיות בסדר עם כולם כל הזמן ולהצטיין לצד הצד שרוצה לזרוק את
המוסכמות ואת ה"בסדריות" ולעשות את מה שבאמת מתחשק ולא את הדבר הנכון.
יש פה אשמה ומשברים משפחתיים, הגיבורות עוברות תהליכים רגשיים. הסוף לכאורה סוגר
עניינים אבל לא מתוק ומשאיר את הדמויות עם משא כבד של כאב וצורך להתמודד. בתחילת
הספר מוזכר המיתוס של תיבת פנדורה והשאלה אם אכן התיבה הייתה צריכה להיפתח נותרת
פתוחה גם עבור גיבורות הספר.

אהבתי גם את סגנון הכתיבה נעדר הפאתוס והמלווה באירוניה דקה גם במצבים
טרגיים. היה משהו נוגע ללב בדמויות.

הספר היה בדיוק סוג הספרים שאני נהנית לקרוא וזו הייתה פתיחה מצויינת
לשנת הקריאה הסגולה שלי. 

חורף

רגיל

אני מתחילה להאמין בגמדים קטנים שמגשימים משאלות. אחרת איך אפשר להסביר את השלג הזה שמגשים לי את האפשרות לקחת חופש באמצע תקופה עמוסה ושואבת בחיים. סוג של משאלה קטנה שמוגשמת לי. יהיה זמן איכות זוגי  ומרק יהיו ספרים וסדרות ואולי גם סידורים  וכל זה ייכנס לסופ"ש הארוך הזה.

 


קשה לי  להשלים עם זה שכשעושים הרבה דברים לא עושים אותם מושלם מצד שני אם דברים נעשים בצורה כלשהי הם נעשים ואם דברים נשארים בשלב התכנון והרצון הטוב ובכן, לא קורה כלום. לאן זה לוקח אותי? אולי לזה שאני כותבת פה עכשיו כדי להישאר כותבת וכדי שבבלוג שלי יהיו שאריות תיעוד של החיים שלי גם אם לא כל פוסט הוא הברקה קוסמית. אולי הבלוג הוא גם סוג של תקשורת עם עצמי שהוזנחה לאחרונה ודווקא בא לי. אין לי הרבה זמן לתקשורת עם עצמי.


אז עכשיו קיבלתי זמן, סופשבוע ארוך שנראה כמו אוקיינוס של זמן. מה אעשה איתו זו שאלה אחרת.

מה שמעסיק אותי כרגע

רגיל

אני יושבת מול דף העריכה הלבן ןמסתכלת עליו במבט קצת עצוב. זה לא שאין לי מה לכתוב אבל משהו מהדרך בה הייתי כותבת התמסמס.הקלילות הזאת והדרך שבה הייתי מצחיקה את עצמי בעצם הכתיבה. אני חושבת הרבה על כך שהשנה אני משנה קידומת. אהיה בת 40 וכולם מנחמים אותי שאני נראית  צעירה. בעוד שבועיים אני עושה ממוגרפיה לראשונה בחיי ולמרות שאני יודעת שזו בדיקה חשובה ולא קשה במיוחד היא ממלאת אתי בחששות. אין לי סיבה לחשוש. הבדיקה הידנית הייתה בסדר אבל עצם הידיעה שהפוטנציאל לחלות עולה עם הגיל. זו ידיעה קשה.

 

אני קוראת את "אני מרגיש טוב יותר" של דוד פואנקינוס וזה ספר שבדיוק עוסק בנקודה הזאת של הגיל (לדעתי הגיבור מבוגר ממני בכעשור) וגם בחרדות האלה. הגיבור סובל מכאב גב מתמשך. כאב הגב הופך לסוג של ציר בחיים שלו והוא מזין אצלו את החרדות מהמוות ומהשינויים שהחיים כופים עליו. הוא עובר בדיקות והבדיקות מכניסות אותו לחרדה מפני פוטנציאל המחלה וגם כשהן יוצאות בסדר וגם שאומרים לו שהמקור לכאב הגב נפשי הוא מרגיש שיכול להיות שהרופאים פספסו משהו. אני לא יודעת אם כרגע זה הספר שאני צריכה לקרואץ

 

אמא של גיסי נפטרה בגיל צעיר יחסית (64). היא אמנם הייתה במצב מאד חולני אבל המוות היה פתאומי וזה היה סוג של הלם לכולםהמוות הופך להיות יותר נוכח בחיים והוא כבר לא אופציה אוורירית ותיאורטית אלא משהו ששומעים עליו יותר ויותר. 

 

מרכז הכובד בחיי כרגע הוא העבודה. הרבה יותר ממה שהייתי רוצה שיהיה. הייתה לי הדרכה אחת שבה לא הייתי נהדרת כהרגלי בעיקר כי הכיתה הייתה איומה באופן בה זלזלה בשיעור. דיברו מולי בסלולרי, צעקו, העבירו אוכל ביניהם ולעגו למי שביקש שקט כדי להקשיב.זו לא הייתה הדרכה טיפוסית אבל ממש לא רציתי למשמע כיתה של מופרעים שחלקם מבוגרים ממני וחלקם בגילי.שתקתי והם המשיכו ושתקתי וחלקם היו מתוסכלים מהשתיקה שלי אבל לא רציתי להלחם ברעש דרך רעש נגדי.

בגלל החארות האלה הגעתי הביתה ומצאתי ילד ישן. זה ביאס אותי יותר מהכל.

 

בסוף ביטלתי את הדרכת ההמשך, עשיתי את זה בצורה מאד מנומסת ומכובדת אבל גם אסרטיבית ושמחתי שהצבתי את הגבול להם וגם לעצמי.הפתעתי את עצמי בכך.

 

ואגב מדובר בכיתה מאד חריגה רוב הכיתות שהדרכתי היו נהדרות ונהדרות פלוס.

 

אולי יש גם יתרונות לגיל.בטחון עצמי.

 

 אירחתי את החמים שלי בחנוכה, דבר שלא נהגתי לעשות בפרט אחרי יום בו הייתי בירושלים האירוח היה פחות מושלם ממה שציפיתי שיהיה אבל אפילו חמותי לא אמרה כלום. 

 

אנחנו נפרדים מחלק מבובות הפרווה של נן. הוא כבר לא תינוק והופך לו למתבגר זעוף בן 8. הבובות כלכ ך רכות וחמודות שאני מתחילה להבין למה אנשים עושים עוד תינוקות*. קשה להיפרד לגמרי מהשלב החמוד הזה. אני מוצאת את עצמי נזכרת  בפעמים שהייתי מקריאה לו סיפור על הכורסה הישנה שהייתה בחדר שלו. את הרגעים בהם היה נרדם לאט לאט.הוא גם היה קורא פעם הרבה יותרץ

*לא יקרה אצלינו אבל אני מבינה.

 

גם היום יש לנו טקס שינה . יש לו כוכבים על התקרה ואנחנו מכבים את האור וזו ההזדמנות היחידה שלי לתחקר אותו על היום. אני לומדת שעכשיון הוא אוהב לשבת בהפסקות ולצפות במשחקי הכדורגל פרט ליום בו הכיתה שלו מקבלת את המגרש ואז הוא משחק. הוא הפוך ממני בכל מה שקשור לספורט וללימודים (אוהב מתמטיקה ושונא אמנות.). לפעמים זה הדבר שאני הכי מחכה לו במשך היום. אולי כי אני יודעת שגם זה לא יימשך עוד הרבה זמן.

 

2015 טובה יותר.מרימה שמפניה וירטואלית  ומפזרת תקווה שכך יהיה…