לא זוכר אם כתבתי פה אבל אני מנהלת מועדון קוראות שפעיל כבר כשנה. היום הוגת הרעיון שהיא סוג של גיבורת על מתחום עידוד הקריאה, ארגנה למנהלות המועדונים בארץ שקמו ביוזמתה מפגש נפלא עם דוד גרוסמן אצלה בבית. קראתי את "סוס אחד נכנס לבר" והתייסרתי קשות מהספר, לא בגלל שהוא לא היה טוב אלא בגלל שהוא היה מלא בכאב וחמלה . אם לא הייתי מחויבת לספר פעמיים (מפגש עם דוד גרוסמן ומפגש של המועדון שלי) יכול להיות שהייתי מוותרת לעצמי כי הוא כאב מדי אבל לא ויתרתי והרגשתי סיפוק והקלה מסוימת כשסיימתי אותו. יש משהו מאד קשה בסיטואציה הזאת שבה את מכירה סופר שאת מאד מעריכה את הכתיבה שלו וממה שראית הוא אדם נעים אבל עדיין מביך, איך לא לצאת מטומטמת בשיחה איתו.
והיום פגשתי את דוד גרוסמן והמשפט הראשון שאמרתי לו היה : אתה מוכר לי מאיפהשהו… הוא חייך.
השיחה איתו הייתה מרתקת ומרגשת.הכי דיברה אלי האמירה שלו שסופר שבורא דמויות מנצח את המגבלות של הגוף, הזמן והמקום ומאפשר לעצמו לחיות חיים אחרים. סופר כזה עושה חשק לכתוב. הכתיבה שלי באמת חלודה, לא הצלחתי להתמסר לכתיבה יצירתית והייתי מלאת אשמה על כך (והמנטורית שלי שהייתה במפגש קיוותה שאני לא מרגישה אשמה על כך כשאני רואה אותה). ההתמסרות הזאת כואבת ודורשת ואני קצת מפחדת להתחיל שוב את המסע אבל גם טיסה לחו"ל כרוכה בבירוקרטיה של שדה התעופה ורכבות וטלטולים שונים אבל בסוף מגיעים למקום שווה.
דוד גרוסמן אני לא אהיה כי יש רק אחד והוא נפלא (ויש כמה ספרים שלו שפחדתי מהם אבל הם מאד משמעותיים ולכן אני מתכוונת לנסות אותם שוב) אבל אולי אצליח לברוא דמויות שאני עוד לא יודעת על קיומם. אולי הגיבורים שאכתוב הם עוד סוג של היכרות עם משהו בי.
ואולי הכתיבה שלי שוב תיקבר תחת החיים בכל זאת אני מעדיפה להשאיר את העניין פתוח, את האפשרות.
אבל בינתיים יש לי ספרים נפלאים שעוד לא קראתי וחברות נפלאות והיכרויות חדשות וגם הקדשה נפלאה מדוד גרוסמן שהרגישה מאד אישית ונתנה את ההרגשה (האולי כוזבת אבל למי אכפת) שהוא יודע למי הוא מקדיש את הספר.
myreaderlife 