ארכיון חודשי: ספטמבר 2014

רגיל

תשע"ה טובה.

 

אני אוהבת את הסתוויות הזאת ואת הידיעה שאפשר להתחיל מחדש כל שנה בהבטחות לעצמי שאת חלקן אולי אצליח לקיים ויש משהו בידיעה הזאת שיש דברים מסוימים שאני רוצה לשנות .

 

ההחלטה הראשונה שלי שהכי חשוב לי לקיים היא להיות מאוזנת: מאוזנת בין הצרכים שלי לצרכים של הסביבה, לבחור את הנתינה שלי , לזכור את עצמי ובעיקר לקחת דברים בקלות.

 

אני רוצה את הקלילות הזאת בחיים שלי.ביחסים שלי עם אנשים, לא לעשות עניין ולסחוב סיטואציות מעצבנות הלאה במקום להשאיר אותן מאחור.

 

אז קלילות.

 

אני רוצה לתפוס את הרגע ולחיות אותו. עכשיו לדוגמא אני יושבת מול הפוסט שלי ומרגישה את החמימות של המחשב ולצדי כוס סגולה עם מים ודגי קרח. 

 

אני רוצה רווחה, אני רוצה קלילות, אני רוצה לחיות את הרגע .

 

ואם להיות פרקטיים וארציים אז אני רוצה להיות יותר מסודרת, יותר רזה, יותר אנרגטית , יותר יצירתית…

 

מתחילים עכשיו

 

מודעות פרסומת

בת מצווה

רגיל

בזמן האחרון מצאתי את עצמי מוזמנת לשלוש מסיבות בת מצווה בחודש אחד. לשתים מתוכן הלכתי. היום הייתי בבת מצווה של בת של החברה הכי טובה שלי מהתיכון. הרגשתי שאני נכנסת למנהרת זמן. פתאום הבת שלה כמעט קרובה לגיל בו הכרתי אותה לראשונה. הבן שלה הוא נער מתבגר (שחיטט לה בדברים ומצא מכתבים שכתבנו אחת לשניה, אוי לבושה). ואחותה הקטנה שפעם נעלנו בין עדן החלון לסורגים כשהיא הפריעה לנו הפכה לאמא בעצמה. והיא הזכירה לי את זה. אני נשכתי את הלשון כדי לא לצאת דודה והיא הזכירה את זה.

לצערי אי אפשר היה לדבר. מוסיקה של שמחות זה דבר נורא שמחייב מיומנות קריאת שפתיים.

ההורים שלהן נשארו אותו הדבר וזו עובדה מדליקה כשלעצמה. 

החברה שלי היא היום דתיה מאד על גבול החרדית. אין לה מחשב בבית ואנחנו חיות בספירות שונות ובכל זאת הרגשתי שממש התגעגעתי אליה. היא נראתה שלמה ומאושרת במשפחתה הגדולה (מאד!) וזה שימח אותי.

 

הקטע הזה של לעבור מחדש תקופות חיים דרך הילדים, אני מתחילה ממש להבין את זה.

רגיל

אני מוצאת את עצמי במצב רוח נוסטלגי בו אני נזכרת איך החיים שלי היו פעם. לא יותר טובים ולא יותר רעים. היו לי פחות יכולות התמודדות עם משברים כי גם הייתה לי פחות אחריות אבל גם אז התמודדתי. היה לי יותר חופש אבל גם היו לי חובות אחרות. השנים האלה שהייתי אחראית רק על עצמי ובניתי את עצמי ובדקתי את הגבולות של עצמי ואת הרצונות שלי ופגשתי המון אנשים שאז היו מאד משמעותיים לי והיום הם לכל היותר אנשי קשר או חברי פייסבוק כי לא מתראים על בסיס יומי וכל אחד בחייו וחלק היו משמעותיים מדי אז מכדי לשחק תפקיד היום.


הייתי יותר רזה וגם היה אכפת לי יותר מהמשקל שלי והמראה שלי וגם היה לי זמן להתעסק בזה.


 


והייתה לי ההתלהבות מהכתיבה בבלוג והייתה לי התחושה שאני מלכת העולם כשהצלחתי לכתוב את מה שרציתי להביע ולזה אני ממש מתגעגעת.


 


והיום אני כל כך מונעת ע"י החלטות ורשימות ואני מרגישה טוב כשאני מצליחה לסמן וי קטן ליד עוד פריט ברשימה אבל אני לא כותבת כי בא לי ואני כבר לא כותבת כי אני חייבת ע"פ המסגרת שבחרתי להיכנס אליה.


 


אוקיי, עכשיו אני כן כותבת כי בא לי.


 


וכל זה בהשראת הפוסט של אריאלה שנתן לי את ההרגשה שזה בסדר גם כך.


 


 

רגיל

שלום ספטמבר,

 

אני במצב מסובך, התחלתי את החודש עצבנית. אני כל הזמן עצבנית בגלל זוטות ובגלל הציפיות שלי מעצמי בכל תחום כמעט. אני לא יכולה לשחרר שום תחום אחריות ובסוף כל הכדורים עפים אלי בידיעה שאני אטפל בהם. אני מטפלת אבל אני רוטנת ואני צועקת ואני מקטרת עד שאני אל יכולה לסבול את עצמי.

היום בלילה תכננתי כבר להתקלח אבל קודם רציתי לסדר קצת את הבית ההפוך. הסבים באים מחר ואני לא רוצה להתרוצץ ברחבי הבית כמו תרנגולת ערופת ראש אז ברור לי מה לעשות ואז אני מגלה את נעלי הספורט היחידות של נן מכוסות בבוץ. טוליו לקח אותו לטיול אופניים בשבת (!!!) ולא חשב שהילד לא יכול להתעמל עם נעליים מכוסות בוץ. אז מצאתי את עצמי מכבסת את הנעליים בכיור כמו שפחה כי נעלי הספורט של נן מתפרקות מכל שטות וברור שחייבים לכבס אותן ביד אם רוצים לסחוב איתן עוד קצת. אני לא בטוחה שיתיבשו עד מחרתיים אז זה אומר שאני גם אצטרך לקנות לו נעליים מחר.

 

לא היה לי על מי לצרוח אז כתבתי את זה אבל מעצבן אותי לחשוב על כך שאני האישה הזאת שרוטנת ומקטרת על כל דבר  ולא פשוט מבקשת עזרה או מטפלת בעצמה. אני מרגישה שאני רגילה מדי לעמדת הקורבן המתבוסס בצדקת עצמו וזה הופך אותי לאדם שאני לא מחבבת. ממש לא.

 

לא מצליחה לחפף, לא מצליחה להשאיר נעלים עם בוץ ולהיזרק כשאני מגיעה מול הטלוויזיה במקום לתקתק עוד משימות מהרשימה שהכנתי לעצמי בדרך. חסרת שקט .

 

וזה לא רק בבית זה בכל מקום ויותר מדי רגילים שאני הדמות האמינה שתמיד אפשר לסמוך עליה ואני לא מסוגלת קצת לשחרר את אותה הדמות. רציתי כבר זמן רב להיות חיונית ונחוצה והפכתי לכזאת שמתעסקת כל הזמן בזוטות הקטנות. עקרת בית עמלנית שעובדת גם בחוץ  בכובע אחר לגמרי ובשני הכובעים אני שוחקת את עצמי עד דק.

 

ובעבודה עוד שלושה חודשים באה תקופת השיא. התקופה הזאת של ההדרכות האינסופיות והתחושה שאין לי רגע להניח את הראש . אין לי רגע לעצמי.

 

קשה לי ורע לי ואני מרגישה מסובכת בתוך הפלונטר התפקודי הזה.

 

ומה שגרוע אין לי מוצא אמיתי. זה מצב נפשי, זה כבר ברור לי. אפילו חופש לא ממש יעזור.