ארכיון חודשי: ינואר 2007

החתונה

רגיל

יש לי וידוי קטן. אני נשואה לבעל ששונא חתונות. עכשיו אני לא מדברת על שונא חתונות מסוג מסוים או שונא חתונות שנגרר בעל כורחו אלא על שונא חתונות סדרתי בכל ליבו ונשמתו.(גם מהצד שלו וגם מהצד שלי)

עכשיו אני לא אכנס למה שהלך בינינו אתמול אבל השורה התחתונה היא שהוא הביא אותי ואת הנולון והחזיר אותנו אבל לא נכנס לחתונה.

ואתם יודעים מה, נהניתי יותר ככה. היתה מוסיקה אירית נהדרת ושמחה. הנולון רקד וצהל בזרועותי. ומה שמדהים שניגשו אלי קרובים רחוקים מאד שלא ראיתי שנים לברך אותי על הולדתו וכולם ידעו את שמו.


לרקוד ממש לא יכולתי בגלל שהיה צפוף מאד (חתונה דתית עם המון אנשים כי המשפחה שלי גרה בישוב שהם ממקימיו כך שלכל חתונה מזמינים את כל הישוב כולל הילדים של המשפחות שהתחתנו והם עם ילדים בעצמם-שמייח.)

ולשואלים איפה טוליו אמרתי : הוא לא בא כי הוא לא רצה. ככה פשוט. נראה לי שלבת דודתי זה לא הפריע שטוליו לא בא להשתתף בחגה. (והיא היתה כלה מדהימה)

בזמן שרקדתי עם נולי ראיתי שעמדה לידי מישהי שבכתה ממש ומישהו (כנראה בן זוגה )ניחם אותה ושתי דודות פולניות אמרו זו לזו סיפור קשה.


אז ככה, בהתחלה חשבתי שהיא אולי מתקשה להרות ולראות אם עם תינוק צוהל עשה לה כווץ' בלב והרגשתי מאד לא נוח עם זה. אחר כך חשבתי שאולי מדובר באחותו של החתן שבכתה בגלל שאמא שלהם נפטרה שנה קודם והיא הרגישה במיוחד בחסרונה.

כך או אך, ברור לי שתמיד עם כל שמחה יש עצב וכשבמקום אחד יש שיאים של שמחה והתעלות במקום אחר עצוב בלב.

וצריך בכל חתונה גם להבין את הרווקה שכל חתונה מזכירה לה כמה היא לבד (הרי הייתי שם), ובחורה שרואה תינוקות ונשים הרות בכמויות וזה מזכיר לה שהיא לא מצליחה להרות וגם את מי שרואה מישפחתיות חמה ומלוכדת וזה מזכיר לו שהוא יתום.

חשבתי על זה במיוחד אחרי פוסט הקיטורים הקודם שלי שמיד אחריו קראתי את ביילע שסיפרה על תאונת דרכים קשה בה נהרג חבר לכיתה של בנה ועל כל הצער והדברים שזה העלה אצלה.


ואז אמרתי לעצמי: היא בוכה על נער שנהרג ואני מקטרת על חתונות.

בבלוגוספירה זה מאד בולט. אתה קורא על בלוגרית שהתחתנה ואז על בלוגרית שהתאבדה או על בלוגרית שגילו אצל אמא שלה סרטן.


זה נותן פרופורציה ענקית לחיים שלך.

מודעות פרסומת

אולי כדאי לקטר יותר ביצירתיות?

רגיל

אז זהו ששעות שינה זה דבר שאפשר לחלום עליו לו הייתה לי הזדמנות לחלום אבל לא, אין לי הזדמנות.

פושקין פולושקין הרוזן ממנוטה כריסטו הוד נוליותו התעורר היום וצייץ בנימוס דקה דקותיים ואז השתתק. ראינו כי טוב והמשכנו לישון. רק חבל מאד שזה היה בשש בבוקר. שעה בה היינו צריכים להיות על הכביש.

בת דודתי מתחתנת היום. אולי כדאי להמציא פסק הלכה שאוסר על אנשים להתחתן באמצע השבוע? מחר צריך ללכת לעבודה כאילו כלום.


אבל טוב, לנו יש תינוק אז אני משערת שבכל מקרה נפרוש מוקדם יחסית.


(מסכנה, מתחתנת בגשם)

לגברים בחיי, הווה אומר טוליו ונולי אין מה ללבוש. כלומר יש אבל בכביסה (נולי) .

החגיגה של בבט-הופל לא הסרט

רגיל

החגיגה של בבט, שתים בצהרים. אני מחליטה להתפנק בופל עם קרם וניל כזה עם נקודות שחורות של וניל ועוד טעם. אני בוחרת בקפה כדי לאזן את מתיקות הוניל. הפעם אני מדלגת על השוקו כי יש גבול.


אני מגיעה ורואה הפעם וופלר . הוא חובש מטפחת אבל לו כזו ימי ביניים מתוקה כמו שנילי היתה חובשת אלא כזו עם ציורי דונלד דק. גם הלוח נעדר. המקום משתנה. (רק עכשיו שמתי לב שבכל הפעמים הקודמות היו שם רק וופלריות. היה משהו מאד נשי במקום)

אני מכרסמת את הופל וכדרכי מתבוננת. מגיע זוג. הבחורה מאד שמנה אבל בצורה מתוקה כזו סופגנית ויש לה גם קול מתוק. הזוג מתחבק בכניסה ואז נכנס. הבחורה מפטפטת בעליזות עם הוופלר ושואלת למה אין לוח. הוופלר עונה שנמאס לו ששואלים את זה ושהוא לא אוהב לקוחות. הבחורה קצת מופתעת מהכנות וגם אני. הוופלר עונה שהוא רוצה שאנשים יבואו בשביל הופל ולא בשביל להרגיש ירושלמים מאגניבים. ושכל בחורה שפיטפטה פעם רבע שעה עם נילי מרגישה החברה הכי טובה שלה.


הבחורה מתנצלת קלות ונעלבת קלות והוופלר עונה : את דווקא בסדר.

אני גומרת את הואפל אומרת לוופלר יפה תודהשלום והולכת.

נחמד לי עם שיחות כאלה.

בלוז של יום ראשון

רגיל

בבוקר התעוררתי


כן בבוקר


לפקק הגעתי


אחרתי


קפה לא שתתי


בעבודה נימנמתי


בחנויות שוטטתי


אבל לא מצאתי


ולא קניתי


מתנות לימי ההולדת


כן יש כמה ימי הולדת


הביתה נגררתי


את נולי הרגעתי


שיניים ציחצחתי


את היום הזה שרדתי





מחוכמותיו של נולקיץ'

אני נוהגת לעשות לו פופים בבטן להנאת כולם. מה שגורם לו לצהלולי שמחה.


היום שכבתי בפינה החדשה שאירגנו לו הקרויה גם הזולה של ג'קו והשכבתי אותו על הבטן שלי. והנה אני מרגישה פה רירי ומתוק על הבטן שלי ונשיפה קטנטנה.


ואז הבנתי: הוא עושה לאמא שלו פופונים בבטן. (אכלתי אותו בנשיקות)


(הוא גם נותן נשיקות קטנות ורטובות על הלחי.)


ילד פלא ! לא מוכרת אותו !





ובפינת ספרי הילדים. לאחרונה אני מנהיגה שעת סיפור לנולון. הוא מסתכל בתמונות ואני מקריאה לו.


אז ספרים שאהבתי פרט למובנים מאליהם כמו דירה להשכיר תירס חם וחמישה בלונים:

זבובה זמזומובה של קורני צ'וקובסקי (ברוסית זה מוחה צ'יקטוחה)


ספר מתוק ומשמח על זבובה שעורכת מסיבת יום הולדת גדולה ומזמינה לחגוג איתה את הזבובונים, הפרעושים ושאר מרעין בישין.שמתגלים כחברים לא משהו כאשר היא נלכדת ע"י העכביש הרע. ורק יתוש קטן ומאוהב נחלץ לעזרתה.


המתרגמת עינת יקיר עשתה עבודה מעולה ותרגמה את הטקסט בצורה קולחת קיצבית ומהנה להקראה.


הספר הומוריסטי והאיורים מתוקים ומותאמים לקורא הישראלי (המטבע שם הוא ש"ח).


 גילי בר הילל כתבה על הסיפור מאחורי הספר.

שווה ביותר וכיפי גם בקריאה שניה.

ההמלצה השניה שלי היא ספר מתוק מתוק וחכם להקראה רגועה יותר: מה שלא יהיה של דבי גליורי


הספר מתאר יחסים בין הורה לילד דרך שני שועלים המכונים גדול וקטן.


קטן מנסה כל הזמן לבחון את אהבתו של גדול ושואל אותו אם יאהב אותו גם כשהוא יהיה תנין, דובי ועוד וגם כשהוא מתפרע.


הסוף של הספר פיוטי ומקסים והאיורים נהדרים.


קטן אמר: "אבל מה יהיה כשנמות, האם תאהב אותי גם אז, האם האהבה תמשיך לחיות?"

גדול חיבק את קטן חיבוק חם, קרוב ומגונן בזמן שנשאו את עיניהם אל השמיים, אל הירח שבחושך ואל הכוכבים הזוהרים להפליא.


"קטן, הבט בכוכבים המאירים והקורנים; אחדים מהם מתו לפני זמן רב, והם עדיין זוהרים בשמי הערב.


אתה מבין, קטן,


אהבה, כמו אור הכוכבים, לעולם אינה מתה…"


 


[דבי גליורי[


 


וכאן המקום להמליץ על הבלוג: אבא סיפור ! הסוקר ספרי ילדים לגילים שונים.

עדכוני סופשבוע

רגיל

המסקנה שלי היא שתמיד אני במתח לפני ביקור ההורים של בעלי ואחר כך דווקא מסתבר שהביקור שלהם דווקא היה נחמד.


חמותי מאד נזהרה לא להתערב יותר מדי וכשהיא אמרה משהו לגבי איזה סלון כדאי לנו לקנות וטוליו אמר לה שאני רוצה סלון אחר היא התנצלה.


אני מאד מעריכה את זה שהיא מנסה להתגבר על האופי החזק שלה בנוכחותי ולא להביע דעה על כל דבר (עם טוליו מטבע הדברים היא מרשה לעצמה יותר)


ועל החדר הירוק של נולי היא לא אמרה כלום ולשנינו היה ברור שהיא לא מתה על זה אבל זה גם לא הפריע.

טוליו אומר שאני צריכה לקחת אותה פחות ברצינות.

והביקור הזה עשה לי ממש חשק לארח אז זה כבר טוב.

והבית נראה מצוין.

שבוע הבא יהיה לנו תנור מחובר לחשמל מה שאומר שאפשר להתחיל לאפות.





עדכון חשוב. ב25.1.07 נולי בן טוליו וג'וליאנה, גאוות הוריו ומשפחתו התהפך סוף סוף בפעם הראשונה (וכמעט הפיל את עצמו ממשטח ההחתלה אבל על זה לא מדברים).


ועכשיו הוא יותר דומה לי מלטוליו והוא גם קצת ג'ינג'י שזה חמוד מאד.

תמונה של אחר הצהריים

רגיל

גן ציבורי. ג'וליאנה והגור שלה יושבים בגן ציבורי. ג'וליאנה שותה את המקיאטו שלה ומחייכת לנולי בעגלתו. שנינו מסתכלים על אב שמלמד את שני בניו לשחק בכדור עם תפוז שנשר מעץ התפוזים שם.


השמש מלטפת את כולם.

עבודת כפיים

רגיל

עכשיו כשאנחנו נזקקים לצבעים, חשמלאים,מתקיני קוים ושאר שירותים אני מעריכה אותם הרבה יותר. בעבודה שלהם הכול תכל'ס יש לנכון לא נכון ואתה יודע את מה שאתה יודע. מה שעוד שמתי לב שהעבודה ממש לא מגדירה מי אתה. אני מרגישה שאצלי ואצל אקדמאים האחרים העבודה היא חלק בלתי נפרד מהזהות שלנו. לאו דווקא בצדק.






אחד מהצבעים במשפחה היה מה שמכנים איטי. לא בדיוק סובל מפיגור שיכלי אבל היה בו משהו ילדותי שבעיני היה מאד חמוד. וחשבתי איך במקרה שלו הוא הופך להיות אדם מועיל במסגרת משפחתית אוהבת וללמוד לעשות דברים בלי צורך להתמודד עם מסגרות דורסניות ולא תמיד הוגנות או מעריכות אותך לפי העבודה שלך.


זה הזכיר לי קצת את הימים בהם מקצוע היה עובר מאב לבן.


היה בזה המון חן.






טוב, גם במקרה שלי גם אני וגם אמא שלי בעסקי הספרנות אבל פרט לאהבת הספר זה לא סייע לי מעולם במקצוע ואפילו חסם בפני את האפשרות לעבוד בספריה שאימי עובדת בה (שהיא מקום גדול ורב מחלקות ולא ספריה קטנה) בגלל שיש להם חוק שאוסר להעסיק צאצאים מדרגה ראשונה.


מצד שני יש משהו בריא בהפרדה הזאת.






חדשות מטבח. יש תנור וכיריים יש לי !

(נשאר בעצם לקנות סלון וארון לנולי ושולחן מחשב (לא דחוף) . על מיבש כביסה ויתרתי.)


ויש סייל באיקאה !






כתבה שעיצבנה אותי נורא בסופשבוע (מנוים מקבלים את מוסף השבת ביום חמישי. ככה זה ב"מעריב")


ילדים בני גילי מתלוננים על הוריהם הגימלאים שבוחרים להוציא את כספם וזמנם על טיולים בחו"ל ושאר פעילויות במקום להקדיש את משאביהם לילדים.


אז ככה: לי היה מזל וסבתי התגייסה לשמור על נולי והיא גם נהנית מכל רגע אבל אני תמיד מזכירה לה ולעצמי שיש לה זכות לעשות דברים שהיא אוהבת ושהזמן שלה הוא לא הפקר. חשוב לי שהיא תרגיש נוח גם להגיד לי כשהיא לא יכולה או כשהיא רוצה חופש לצייר, ללכת לקונצרט או להרצאה והיא מרגישה נוח.


כסף לא נעים לי לקחת מהורי ומהסבים שלי. הם אמנם כל הזמן מציעים ורוצים לתת אבל חשוב לי שיחשבו גם על עצמם. לפעמים אני לוקחת אבל רק בידיעה שיש להם מספיק בשביל עצמם.


ולכן מה שקוראים בכתבה : תופעה. הורים שחושבים על עצמם ולא רק על ילדיהם   בני השלושים ארבעים ולא תמיד מוכנים שיפילו עליהם את הנכדים הם לא פושעים נגד האנושות.






ומצד שני המשפחה שלי היא כזו שמאד רוצה ואוהבת לתת ולעזור אז אני לא מרגישה בעוצמה הזאת את הקשיים של זוגות צעירים עם ילדים שכורעים תחת הנטל ורוצים יותר תמיכה אז אולי זה לא הוגן שאני שופטת את הצד של הילדים ככה.