ארכיון חודשי: יוני 2017

שבוע הספר או "שלום לפאסון"

רגיל

גם השנה הייתי בשבוע הספר עם כמה חברות מעולות שמעכבות מאד את השוטטות כי כל רגע פוגשים חברים ומכרים. גם הפעם קניתי ספרים אם כי יצאתי בשלל זעום בהרבה מתוך ההבנה הכואבת שלא מספיק לקנות ספרים כדי שייכנסו לנשמתי . כדאי גם לקרוא אותם וגם אז לא תמיד…

אני מוסיפה כל שנה לרשימת הסופרים שפגשתי עוד סופרים. כל כך מרגשת אותי הפגישה למרות שזה כבר אחרת בזכות היכולת ליצור קשר בלתי אמצעי עם סופרים דרך רשתות חברתיות. ועדיין אני קצת חוזרת להיות גרופית ומפחדת שאביך את עצמי. החשש ממבוכה שווה את המפגש כשמדובר באנשים מרתקים ומלהיבים שלא סתם הפכו לכאלה וכמובן ההקדשה.

במפגש הדוכנים ראיתי סופרת שבעבר קראתי ואהבתי. למעשה רציתי לקרוא את הספר החדש שלה וכמובן שהיא רצתה למכור ויצא לי משפט מתלהב ונטול פאסון בסגנון: "ברור שאני אקנה את הספר שלך, אני מתה על הספרים שלך!". היא מאד התרגשה וכתבה לי בהקדשה ששימחתי אותה מאד.

לי יש כוח לשמח סופרת!

פרט לשוטטות בשבוע הספר היה לי מפגש מעולה במועדון הקריאה שלנו. היוזמה התחילה מחברה במועדון שמכירה סופר שרוצה לבוא אלינו. הייתי זהירה וביקשתי ממנה בהשאלה את הספר וגם התייעצתי עם חברותיי וכולנו שמחנו. בכל זאת אף פעם לא עשינו פגישה כזאת בעבר.

הספר כשלעצמו היה מעניין. לא ספר רגיל, מאד ספרותי, מתייחס ליצירות שונות, מעלה תובנות. דמויות לא שגרתיות ומאד לא פסיכולוגיות וקריאה שנייה בו (האצילות מחייבת קריאה שנייה) מאד שונה. היה הרבה מה להגיד עליו

ההימור הצליח בענק. התחיל בשיחות בפייסבוק עם הסופר שהתגלה כאדם מאד נחמד. הודינו אחד לשני על הנכונות לארח ולהתארח והוא הגיע והיה מקסים ברמות אחרות. הוא בא מתוך רצון לשמוע לא פחות מלהשמיע. השיחה כללה הקראות (מצד החברות בקבוצה וגם ממנו והיה ממכר להקשיב), היה מעניין לשמוע ממנו על תהליך הכתיבה ומקורות ההשראה שלו ועל חומרי .החיים שלו. לא היה רגע של מבוכה והייתה כנות מכל הצדדים וגם שמחה אמתית על המפגש הזה.

אני זוכרת שהולדן קולפילד מ"התפסן בשדה השיפון" הזכיר  דמויות ספרותיות שהיה שמח להתקשר אליהן. ובכן, אולי בעתיד זה יהיה אפשרי אבל גם לפגוש סופרים מסוימים זה מרגש בענק.

*בכוונה לא מזכירה שמות כי חושבת שלסופר ולספר מגיע פוסט נפרד

 

צום פייסבוק

רגיל

 

החלטתי על יומיים צום פייסבוק. לא גמילה, לא המנעות טוטלית כי פייסבוק הוא המגרש החברתי שלי והרבה מאד מהאינטראקציות החברתיות ואפילו המקצועיות שלי מתקיימות שם.בתקופה האחרונה יותר מהרגיל. תקופה סוערת ומרגשת מבחינה חברתית של הרבה מהכול, מפגשים, קשרים, שיחות אינטנסיביות. תקופה נפלאה אבל כזו של קוצים בתחת וקושי לישון וחוסר מנוחה והרבה רעש פנימי מתוגבר ברעש חיצוני.

ואז הפסקתי לשמוע את עצמי והבנתי שצריך להזרים קצת שקט לחיים שלי.

 

אתמול היה היום הראשון והתחלתי אותו עם קושי גדול לצאת מהאוטומט של לבדוק עדכוני פייסבוק. שכחתי להיות לבד עם עצמי בלי התקשורת התמידית הזאת ולפרקים זה היה ממש מייסר. מה אני מפסידה? את מי אני מפסידה? מזל שזה רק יומיים. אחר הצהריים התחלתי להרגיש השלמה עם המגבלה הכה מלאכותית. היו מדי פעם הרהורי כפירה ורק החשש מפדיחה שכן הצהרתי קבל עם ועדה על צום הפייסבוק עצר אותי מלהישבר.

 

בכל זאת היה תגמול. מצאתי את עצמי כותבת עם הקפה בפנקס היפהפה שקניתי ולא מצאתי לו שימוש. מצאתי שאני מסוגלת להקשיב יותר לעצמי ועם הקשב הזה הצלחתי גם לקרוא בצורה יותר מודעת וקשובה.

 

ולאחרונה אני מאתגרת את עצמי בקריאה.

מפגש מופלא במסגרת מועדון הקריאה שלי עם סופר (רון דהן) שכתב ספר (לראות לויתן)שמתכתב ומתייחס ישירות למובי דיק (תזכורת, לכתוב פוסט נפרד בנושא).הוביל אותי לספר שעד כה היה ברור לי שאני לא נוגעת בו עם צלצל באורך קילומטר. עד כה הייתה לי רתיעה מספרות שהיא גברית ומדממת מדי ואחרי קריאת הספר שהיה ספר חזק מהרבה בחינות התחשק לי להגיע למקור.

 

באופן לא צפוי אני נהנית. הצלחתי להתחבר לכמיהה לים ואפילו לצחוק וגם לצחוק מעצמי על הדעות הקדומות שהיו לי על הספר.

עדיין אתגר. יש לו קצב אחר לגמרי מהספרים שהתרגלתי לקרוא. יש לו המון הקשרים נוצרים-דתיים שלא את כולם אני מבינה ויש לו קסם. כנראה שכתיבה טובה זה משהו שעומד במבחן הזמן.

 

ובפוסט הבא

1. המפגש עם רון דהן על "לראות לויתן" שעורר מחשבות על קריאה וכתיבה.

 

 

 

 

 

 

 

טיול משפחתי לסרגוסה

רגיל

טוליו ואני חווים שונה את המושג טיול. טוליו רואה את הטיול כמבצע צבאי
מתוכנן חודשים מראש. הוא חושב על כל פרט, החל מהמקומות שאפשר לראות בדרך ליעד וכלה
בלוח הזמנים, כולל אפשרויות התברברות ובחירה בין אפשרויות שונות. המסלולים כבר
בסלולרי שלו חודשים מראש.


אני רואה את הטיול כהזדמנות ללכת לאיבוד, להתברבר, להימרח, העיניים
שלי תרות אחר פינות מעניינות, נופים חריגים והפרטים הקטנים שמכילים חיים במקום
מסוים, זה יכול להיות דגלון של ארגון על המראה של נהג המונית וזה יכול להיות משפחה
על שני ילדיה הצווחניים. מה שמעלה אצלי חיוך, לא רק אצלנו זה ככה. אה, וכמובן
חנויות, במיוחד חנויות של אוכל. מאכלים ייחודיים למקום שיכולים להיות דוחים אבל
ברור שאנסה.


שתי הגישות השונות בתכלית שלנו הצליחו למצוא את הדרך להיפגש, אני
מקבלת את הצורך בתכנון ובהבנה של המגבלות שלנו כתיירים עם לו"ז מסויים וטוליו
מצידו משאיר מרחבי זמן להסתובבויות שאינן מכוונות אטרקציה ספציפית וגם בוחר אתרים
שאני איהנה מהם.


לא נעים להודות בכך  אבל זה
כיף שמישהו שמכיר אותך מתכנן לך את הטיול. את יודעת שיש מבוגר אחראי ואנחנו צוות,
אני מזהה את הצרכים שלו כמו ביקורים ארוכים בחנויות ספרים ויודעת להיערך להם בהתאם
(מחפשת את מחלקת הקומיקס בחנות או מתפצלת לחנות בגדים) וכן כנהג, מזהה בדרך הררית
את המכוניות ובעיר אני ממש טובה בניווט רגלי וגם באריזה יצירתית .


ומה עושים כשמצטרף למשוואה ילד שיש לו צרכים משלו (סוכריות גומי והרבה
וגם חולצות כדורגל)?


הכנה מוקדמת והבהרה חד משמעית לנן שהוא מצטרף אלינו. אנחנו לא מאמינים
בטיול מותאם ילדים כי גם ילד כמו נן לא בהכרח ייהנה בג'ימבורי רועש. אנחנו משלבים
פה ושם בקטנה גם אטרקציות כאלה אבל בגדול הטיול מכיל מקומות שמעניינים אותנו ועשויים
לעניין אותו ואם לא אז חלק מהעניין הוא לגלות לו עולמות חדשים ולאו דווקא להיתקע
במוכר.


לא יכולה להגיד שהלך חלק, היו מקרים של התעקשויות ומריבות כי יש לנו
ילד חכם שיודע ללחוץ על הכפתורים שלנו והאינטנסיביות של הביחד מולידה גם מריבות.
יש הפקת לקחים מצדי שאומרת פחות להתעקש גם על דברים שמעצבנים כי נוקשות מולידה
נוקשות וטיול הוא סוג של שחרור מהשגרה.


בכל זאת אנחנו זוכרים את הטיול כחוויה מהנה.


לינה בפארדור שהיה פעם טירה והיום הוא מלון עם פינות ייחודיות. אני
הכי הערכתי את הסדינים הרכים והמתוחים והמיטה המושלמת.


פרגים והרבה מהם. בכל מקום. פרגים כתמתמים שמזכירים את הציורים של
מונה . בבוקר האחרון גילינו שהטירה מורכבת בכאלה ושיש מסלול הליכה מגניב שמותג
תחת, דרך דון קיחוטה. הסיבה לכך הייתה שהעיירה בה היינו הוזכרה בדון קיחוטה.


תחנת רדיו ייחודית לקשישים מהאייטיז כמונו שכוללת רק מוסיקה מהשנים 1980-
2000 או במילים אחרות שירים שאנחנו מזהים כי הם היו בזמן שהאזנו אובססיבית לרדיו.
שלום לסם בראון ולאלנה מיילס. המוסיקה רק באנגלית למרות שספרד.


סיגוונסה עיירה ימי ביניימית זעירה בה הבתים מוקפי הגפנים ורוב
המסעדות סגורות בשלישי (היינו שם בשלישי). מוזר שאין בה הרבה אבל יש בה שני בתי
קפה שונים שחלקו מרחב וחוממו בעזרת לפידים משונים. חלק מהבתים הרוסים, חלק למכירה
ויש שם  גם :"רחוב בית
הכנסת"  שהוא רחוב סתמי אבל שם הרחוב
מופיע בעברית. וכל מי שפוגשים (קשישים ותיירים שהחנו בשולי הכפר את הקרוון שלהם)
מברכים אותך בחביבות לשלום.


 


סרגוסה שהיא עיר גדולה ומרוחקת עם מתחם מודרני שנבנה לאקספו 2008 ומאז
הוא פיל לבן. לנו במלון במתחם וקיר החדר היה שקוף כך שקיבלנו תצפית על העיר ועל
הנהר. ההתבוננות הייתה ממכרת.


מה שמשעשע אותי היה שהצלחנו אפילו לעשות גיחה לרומא . היו לנו כמה
שעות בין טיסות והצלחנו לתפוס רכבת, להימנע מכייסים ולתקתק את הקולוסיאום, הפורום,
פונטנה די טרווי, וגם גלידה , פיצה וקפה. חייבת להגיד שכל כך התרגלתי לטייל
במקומות פחות מתויירים שהיה לי קושי מסוים עם מסת התיירים  והצפיפות במטרו. ובכל זאת, רומא!


וגם קניונים בגודל מפלצתי שבסופו של דבר היו החלק הכי פחות מהנה בטיול
בשבילי למרות שיצאתי עם שלל.


ועכשיו מתמודדת עם הדכדוך שתוקף אותי אחרי הטיול כשאני נזכרת שאני לא
בת אצולה שחיה בטירות ומוזנת תדיר במסעדות אלא אחת האדם שצריכה להכין פסטה עם טונה.