פרויקט נן

אני מופתעת כל פעם מחדש כמה מזג האוויר משפיע על מצב הרוח שלי. כל כך כיף לי עם שעות האור והירוק שמסביב ומזג האוויר המושלם.

 

פרויקט נן התחיל, המטרה להפוך אותו לילד מאורגן ומסודר ושותף במטלות הבית וזה אתגר המאה. איך אימא לא מאורגנת ולא מסודרת תצליח להפוך את בנה למסודר?

 

בינתיים אני שוברת שיאי קרצוצים ונדנודים ובאופן משונה זה עובד. המטרה הסופית היא שזה יהפוך אצלו לטבע שני.

 

במקביל אני עובדת על לתת דוגמא אישית בעניין.

 

זה קשה אבל משתפר למרות שעדיין זה כרוך בתזכורות ונדנודים. מנסה גם לעשות את זה בלי לחץ וכעס.

 

 

כל הסיפור התחיל מזה שהרגשתי שטוליו ואני כל הזמן מתרוצצים בין משימות בעוד שנן נמצא מול המשחק שלו ואפילו בשעות שהוא לבד הוא לא מקדם עניינים.

 

וזה הוביל למצב מתסכל מאד אבל גם למסקנה שצריך להתנהל אחרת.

 

שיהיה לכולנו בהצלחה.

תמונה מבוקר שבת.

"כמה אני אוהב את המילה קוצנטרי" נן בישיבה עם טוליו על בניית דגם מערכת השמש מקפסולות אספרסו.

 

היום אני משוכנעת שהתחתנתי טוב כי טוליו פוטר אותי מהאימה הזאת של לבנות דגם.

 

נחמימות

רציתי לכתוב פוסט אחד ויצא לי פוסט אחר.

 

הייתי ביום עיון בנושא זכויות יוצרים  שהיה ממש מעניין כי עסק בהיבטים הלא טריוויאלים  למשל זכויות יוצרים של צלם שמצלם גרפיטי והופך את הצילום לגלויות. האם מותר לו?  ההרצאה על גרפיטי הייתה מאד מעניינת שכן היא עסקה בהיבטים האמנותיים ולא היו תשובות חד משמעיות. דיברו גם על העידן שמשתנה ועל המגמה הגוברת של מתן גישה פתוחה והאלטרנטיבות העסקיות. 

 

קיבלתי גם מידע חשוב שיועיל לי בעבודה השוטפת מקולגות במוסדות שונים בקיצור היה ממש טוב.

 

אני מאד אוהבת לשוטט בתל אביב למרות שאני מרגישה פרובינציאלית להתלהב מכל מיני מקומות  שנחשבים מוסדות תל אביביים. אבל אני צוחקת על עצמי וממשיכה לשוטט במקומות הקבועים, שדרות רוטשילד, שנקין, דיזנגוף וגם שרונה מרקט.

 

ואחרי יום העיון כדרכי בקודש שוטטתי בתל אביב וגם ראיתי דברים ששמחו אותי כמו חלון גדוש בפרחי כובע נזיר ואפונה ריחנית או העובדה שפתחו סניף H&M Home-

 

חוץ מזה אכלתי במזנון של אייל שני. כבר מזמן רציתי לנסות ובאופן מפתיע אייל שני ישב שולחן לידי. הם צילמו משהו והוא נראה עסוק בענייניו ואני התלבטתי ביני לבין עצמי אם אני מוכנה לפדח את עצמי ולגשת אליו או גרוע מזה לצלם אותו מרחוק כדי להוכיח לבני משפחתי את גודל המעמד. בסוף יצא שבלסתי והייתי ברקע של אייל שני  וויתרתי לגמרי על תמונה או התקרצצות מאחר שאף אחד לא ניגש אליו והוא נראה עסוק בענייניו. אולי אסטרטגיה שלו כדי לקבל שקט.או שבתל אביב אנשים פחות מתלהבים מנוכחות סלבריטאית.

היה טעים מאד, זה כן. 

 

והנחמימות הזאת שבכותרת היא תחדיש של רוביק רוזנטל למילה הוגה שהיא מילה דנית שפירושה הנאה מההנאות הקטנות של החיים, התכרבלות בשמיכה רכה, אסתטיקה והרבה אירוח ביתי לא מתאמץ. בקיצור סוג של נינוחות ורוגע וניקיון.

 

אני חושבת ששלי גרוס היא  הכי קרובה לייצג את הפשטות היקרה (מאד!) הזאת. היא מזכירה כל מיני חנויות ומעצבות אופנה, תמונות נהדרות ורכות וכמעט תמיד יהיה שם סוקולנט בסביבה (בתוך הבית). אז כקוראת נאמנה שלה עשיתי סיבוב בחנויות מהסוג הזה וגיליתי שיש מעצבות אופנה שגובות בלי למצמץ כמעט 300 ש"ח על חולצת פסים מבד נוקשה. יש גם את חנות גלביות של המעצבת קרן שביט  שאני אוהבת. יש לי כבר שתיים ואני הולכת איתן רק בבית כי גיליתי שאני לא נראית כמו הדוגמניות שלה אלא סתם תמהונית וזאת למרות שהן באמת יפות ומגניבות. אז הייתי שם וקניתי סבון עם ריח מטורף  וגרביים ואצל שלומית אופיר ריירתי על פנקסים ובסוף קניתי עטים ושרשרת. זו מעצבת שאני מאד אוהבת  ויש לי אוסף פנקסים מוגזם לכל הדעות שמשום מה לא הופך אותי לכותבת יותר טובה.

 

בקיצור באתי על סיפוקי ועצרתי את עצמי מלקנות דברים קישוטיים מהסיבה הפשוטה שהסלון שלי לא מינמליסטי ומעוט צבעים ואצלי זה ייראה כמו גיבוב. 

 

עוד שבועיים שוב ת"א עם חברה. יהיה אחר. 

 

אני מרגישה שאני צריכה זמן ת"א ארוך יותר שייאפשר לי הסתובבות נינוחה יותר ולא כיבוש מזן השופינג בכל החנויות שאין אותן במקומות שאני מגיעה אליהן. כי בסופו של דבר גם לשבת על כיסא נוח בים, לעשות סיור גרפיטי בדרום, ללכת לשוק הכרמל, סיור בהואאוס ומוזיאונים זה מהנה לא פחות.

 

אולי השיטוט המוגזם ברשת שמציגה כל כך הרבה סגנונות חיים נחשקים מפריע לי להגיע לפשטות אמיתית שאינה נרכשת כמו פח זיתים צבוע ומלא בפרחי בר?

 

כך או כך נהנית.

 

 

 

 

 

מה התחדש אצלי בחיים

אני מגלה שהשאלה מה התחדש אצלך בחיים היא שאלה שמביכה אותי. כאילו יש לי סחורה  של עניין שאני אמורה לספק ואיכשהו כששואלים אותי את השאלה אני שוכחת את מה שהתחדש אצלי (בגדים, כמה קילוגרמים נוספים, ולק ג'ל שעשיתי לראשונה בחיי ונדהמת לגלות שהוא לא יורד).

 

לאחרונה אני קוראת הרבה קריאות חובה . מספר מועדוני הקריאה  עולה בהתמדה (שלושה, נכון לעכשיו) ומה שהכי מבאס ששתי קריאות מתוך השלושה הן קריאות מאתגרות. 

 

לא קראתי מעולם את המינגווי . עד עכשיו הצלחתי לחבר את זה לאג'נדה פמיניסטית כי מה לעשות המינגווי פחות כותב על נשים אבל לליברליות של מועדון הקריאה שלי יש מחיר, כל פעם מישהי אחרת בוחרת ספר והנה הגענו להמינגווי ונגמרו התירוצים.

אם אמשיך לשנוא אותו זו תהיה שנאה מנומקת.

בינתיים המינגווי המזוקן והמזו*ן מביט בי במבט מאשים ואני לא מצליחה להתחיל והרי מן המפורסמות היא שההתחלה היא הכי קשה.

 

לעומת זאת אתגרתי את עצמי בספר פנטזיה. מלחמה למען האלונים ואני ממש נהנית ממנו. יש בו חיבור מגניב בין עולם פנטזיה לעולם מציאותי והגיבורה היא זמרת רוק שנקלעת לקרב בין שתי ממלכות פיות. חלק קצת משונה לי אבל אני בטוחה שיהיה מגניב לשמוע מה יש לאחרים להגיד עליו.

 

חוץ מזה יש לי ערימת ספרים וירטואלית ב"עברית". הקלות הבלתי נסבלת של הקניה. ועוד לא קראתי את בננה יושימוטו שפעם הייתי מעריצה וקראתי כל דבר שלה ואני באמצע הספר השני בסדרת החברה הגאונה והנה כבר יצא שלישי. וגם את "העץ של בני טורג'ה" התחלתי וגם הוא ממש טוב.

 

ומתחשקים לי המון ספרים נוספים וכל הזמן יוצאים עוד ספרים חדשים שבא לי עליהם ואני ממש מרסנת את עצמי ואומרת, עוד קצת.

 

חוץ מהקריאה הגעתי למסקנה שאם אני רוצה יום הולדת שאני איהנה ממנו כדאי שאקח חלק פעיל בתכנונים. וכך ארגנתי לנו נסיעה משפחתית לחיפה. מלון בוטיק מגניב במושבה הגרמנית ליד הבהאים ומוזיאון טיקוטין וסתם הסתובבות וים כי אני מתה על חיפה. הבטחתי שלא יהיה שופינג של בגדים כי בכל זאת רחמנות על שני הגברים האהובים בחיי ובשביל זה יש את תל אביב, שבוע אחר שבוע. פעם אחת כנס ופעם אחת יום כיף עם חברה. בקיצור , אני לא דואגת.

 

זה כיף להיות לפני כל מיני דברים שמהנים אותי.

יש בעיה נוספת, עוקבת אחרי דף בפייסבוק של מעצבת שעושה דברים ממש שווים אבל המחירים די גבוהים וזה מכניס אותי לדיסוננס ולתהייה מאיזה סכום זו שחיתות שאי אפשר לגשר עליה.

 

אז זה מה שהתחדש ולא השארתי חודש ללא פוסטים.

הבלוג נכנס לתרדמת חורף. אולי כי לאחרונה פחות דחוף לי להשמיע ואני מפעילה את שריר ההקשבה ואולי כי לא הרבה משתנה בחיי.

ובכל זאת התגעגעתי למקום הזה שמאפשר לי לבחור איזו "אני" אני מציגה לעולם או , אם תרצו מרכיב מהזהות שלי.

למען האמת אני פחות מתעסקת בעצמי. החיים שלי גורמים למבט שלי להיות מופנה החוצה. בחוץ יותר מעניין מבפנים? ואולי החוץ מעשיר את הפנים?

לאחרונה היה לי רצף של סטודנטיות מרתקות עם סיפורי חיים שלוכדים אותך והן היו מפסיר