ארכיון חודשי: ינואר 2014

אחת בלילה יום יפה.

רגיל

תמונות מהשבוע האחרון:

בקצרה

 

סדנת כתיבה: כולם כותבים נפלא חוץ ממני.אני כותבת טובה דיה או במילים אחרות כותבת שסרחה והרקדנית שלה מנסה להחליט אם יהיה לה שיער ארוך מאד או קצוץ. מה עובר על המוח שלי?

 

 

יום המשפחה-בלה בלה בלה משפחה המורה עבדה קשה וגם הילדים אז לא יפה לא להקשיב ולא יפה לחפף בסדנאות היזע שהמורה ארגנה לילדים ולהורים. לה לה לה.עוגה מבצק סוכר. אנחנו הבאנו שתיה-יופי! דפקנו את המערכת.

 

חמש בבוקר יום קפה כי זה מה שאני מסוגלת לחשוב עליו בחמש בבוקר.

 

מועדון קוראות -מפגש פסגה נאה עם חברות המועדון המשובחות . אוכל משובח-יפני! ודיון על "המטבח" של בננה יושימוטו המשובח גם הוא. הרוח ההתנדבותית של כולם כולל מנהלת המועדון (אני!) קצת רעועה אבל גם אני קצת רעועה.

 

ובכל זאת מצאתי מרץ לכתוב פה וגם לתלות את הכביסה שחיכתה לי בסבלנות רבה. יש משהו כיפי בשעה בה אף אחד לא מבלבל לך את המוח. אז מה אם מחר אני אהיה עייפה למות.

 

 

 

קפצתי להגיד שלום בנפש מעורפלת כי זה הדבר היחיד שמאפשר לי לכתוב.

מודעות פרסומת

למה אני לא כותבת

רגיל

לא הייתי פה זמן שנראה לי כנצח. אני עכשיו בתקופה מבולבלת מאד בה אני עושה סוף סוף דברים שרציתי לעשות כמו להיות בסדנת כתיבה נהדרת אבל הסדנה גם דורשת, ובכן, לכתוב ולא על עצמי אלא על דמות. במקרה שלי היא רקדנית ואני בשלבי בריאה שלה וזה מאתגר במיוחד (משתדלת לא לכתוב קשה) בגלל שמדובר בלמצוא לאותה רקדנית חמש דקות עד רבע שעה ביום בהם אני רק אתה.

 

ועוד אנשים רוצים שאהיה רק איתם או גם איתם או בין היתר איתם. הבן שלי, למשל, הזמן

שלנו ביחד הוא משהו ששנינו זקוקים לו מאד והוא הולך ומצטמצם כי אני או בעבודה או בסדנה או בקבוצת קריאה או שהוא עם חברים או בחוג.

 

והזוגיות שלנו גם כן מתקיימת בחצי שעה של הכנת ארוחת ערב או בחצי שעה אחרי שנן קורא במיטה בהנחה שהוא מספיק שקוע בספר ולא קורא לנו כל שניה. לפני שטוליו או אני (תלוי מי השכים קום ללכת לעבודה ) מתרסקים במיטה.

 

והבית שלנו גם כן דורש את ליטרת הבשר שלו. חיות פרוותיות שמתגלגלות להן מתחת למיטה . אני אל מדברת על בית ז'ורנל אלא על בית שרוצים להתרסק בו בסוף היום. זה הכול.

 

ואימא שלי עברה ניתוח ברשתית. הגיע השלב הזה שאני חוששת ממנו בו ההורים צריכים אותנו ובנוסף כבונוס הדודה שלי בבלגיה נפטרה ואבא טס להלוויה אז זה אומר שאימא שלי לבד. היא אמנם לוקחת את העניין מאד בקלות ואני מעריכה אותה על זה שהיא מאד שומרת על עצמאות גם במצב של אחרי ניתוח בו היא צריכה להיות עם ראש מורכן לתקופה של חודש. אבל זה בכל זאת דרש ממני הרבה תעצומות נפש לנסוע אליה, להיות אתה, לקחת את המושכות ולנהל את העניינים. לא רגילה להיות שם.  בקרוב השבעה שאמנם לא נמשכת שבעה ימים אבל דורשת ממני נוכחות ולו סמלית.

 

נוסיף לעניין תקופה עמוסה מאד בעבודה שעכשיו אמנם מתחילה קצת להתאזן אבל כל היעדרות שלי דופקת את הקולגות שלי  ולמרות שהן מקבלות מאד בהבנה את העניין אני משתדלת להמעיט ולתמרן. וגם טוליו עמוס בעבודה ועובד הרבה מהבית בגלל שהוא צריך לגבות אותי ולאסוף את נן מוקדם יותר ויותר פעמים.

 

ורישיון הנהיגה הלא קיים שלי הופך להיות הדבר המרכזי שדופק לי את החיים. אני חיה באוטובוסים ובמוניות שירות ורכבת קלה. נסיעה להורים שלי ממודיעין נמשכת כשעתיים במקרה הטוב.

 

 אז אני לא כותבת ומשתדלת ממש להחזיק את הראש מעל המים ולכתוב את הרקדנית שלי במקום אותי וזה קשה לכתוב דמות שהיא הפוכה ממני וגם לתת לה את תשומת הלב המגיעה לה.

 

ואני מצליחה גם לקרוא. 

 

ולקחת את  העניינים בקלות.

 

מנסה.