מצב הרוח

נראה לי שאנחנו כבר לא רגילים לחורפים כמו החורף הזה. פתאום רצף כזה של ימי גשם נראה לנו כמו עונש שמימי כזה ולחשוב שבשנה שעברה כולם כל כך ייחלו לקצת גשם.

 

ואני מסתכלת כל יום בתחזית בתקווה לראות קצת שמש אבל אני מוצאת את עצמי במצבי אין ברירה נאבקת ברוח שחוטפת לי מהיד את המטריה ומתחילה לצחוק כמו ילד שדגדגו אותו.  אני רואה את נן משתולל עם המגפיים שלו והמטריה שהוא תמיד מחזיק הפוכה כמחווה לפו הדוב ומחפש שלוליות כדי לקפוץ אליהן ולפעמים אני שוכחת להיות האימא ההגיונית שאומרת לנן לשים את הכובע על הראש כדי שלא יתקרר ושיחזיק כמו שצריך את המטריה  ולא יעמוד כל הזמן הזה בגשם ואני מוצאת את עצמי חוזרת להנאה הפשוטה הזאת שהגשם מספק.

 

אני אוהבת גם לצפות על סופות מתוך הבית. העוצמה הזאת של כוחות הטבע היא המופע הכי מרתק שיש.

 

לא תמיד אני נהנית, לפעמים האפרוריות שבחוץ מכניסה אותי לדיכאון. וגם כל הכביסה שמתייבשת כל כך לאט בתוך הבית.

 

אבל כמו הנפש שמטלטלת משמחה לדכדוך ומתסיסה לטפטוף איטי של רגש גם מזג האוויר מפתיע ומרגש ומשתנה.

 

היום הלכתי קילומטרים ברוח ואחר כך גם בגשם אבל שמעתי את מתי כספי ואת Ojo de Brujo    והייתי ממש מרוצה.

אני לא מבינה מה עבר עלי אתמול

כשמרגישים שהנפש כואבת 

זה הופך להרגשה פיזית

והחיים נדמים כמו בור ביוב אחד גדול

ופרופורציות אין

והורות טובה אין

והייתי בעיקר כל מה שאני שונאת בעצמי

ושפכתי את כל הרעל הנפשי הזה גם על סביבתי

וזה הכי קשה

 

היום התעוררתי אחרת

כנראה שיש גם סוף להרגשה הבוצית הזאת

אני עוד לא מיס סנשיין

אבל כבר לא מי שהייתי אתמול

 

מחר הוא יחזור

ואני אקבל מחדש את הריפוד  של נוכחותו

ואני מקווה שאני אשכח

וגם אזכור

איך זה

בלעדיו

 

 

 

 

לא שוויוניים אבל הוגנים

אני לא בטוחה שהמשפחה שלנו היא מופת לשוויוניות . לפעמים אני מסתכלת ברחמים על עצמי בת  ה 16 שהאמינה בשוויון מוחלט, בהגשמה עצמית ובקריירה.

 

 קריירה אין לי, רחוק מזה. אני חושבת שבמקרה שלי העבודה שלי היא גורם יחסית צדדי בחיי. יש לי עבודה שבה לא מעקמים את האף כשאני צריכה להישאר עם ילד חולה או להיות איתו כי משרד החינוך החליט על יום חופש או יום מקוצר. המשכורת כמובן בהתאם.

אולי מזה זה מתחיל, הוא מרוויח יותר ממני, שעה שלו שווה יותר מהשעה שלי אז לנו כגוף כלכלי שנקרא משפחה לא משתלם שהוא יפסיד ימי עבודה.

 

מטלות הבית:מי שנמצא יותר בבית עושה יותר. זה טבע הדברים. ממי שחוזר בשעה יחסית מאוחרת אי אפשר לצפות שיעשה שווה בשווה. המציאות לא שוויונית.

עוד משהו, עם חלק ממטלות הבית אני מסתדרת יותר ממנו. לי יותר קל לתקתק כביסה ובישולים כי אני עושה את זה יותר ואז זה אוטומטי.

 

ומצד שני, אני זו שקשה לה בבקרים ובדרך כלל הוא אחראי על התארגנות הבוקר. אני מתפקדת יותר טוב בערב אז אני אחראית על התארגנות הערב.

 

כל מה שקשור לנן אני מנהלת. מנהלת זה אומר גם שלפעמים טוליו משובץ למשימות כמו תורנות הורים, תור אצל הרופא או המרפאה בעיסוק אבל אני קובעת את התורים והמעקבים, אני מנהלת את חיי החברה של נן(ולא תמיד בהצלחה) ואם אני צריכה לקבל מידע כמו המלצה על חוג או בייביסיטר אז אני דואגת לה.

 

למען האמת לפעמים זה עצבן אותי להיות במקום הזה ואמרתי לטוליו שהוא יחפש בייביסיטר. לפני שהוא הספיק למצוא כבר שאלתי על הדרך את הקוסמטיקאית שלי והשגתי את המידע. כנראה נשים מיומנות יותר בהעברת מידע אחת לשניה. אני מכירה את רוב האימהות בגן וטוליו מכיר אולי שלושה הורים וגם זה כי הם עברו איתנו כמה גנים.

 

אני חייבת להודות שטוליו הרבה פעמים נרתם לעזור גם אם אני לא מבקשת ממנו. הוא ממש לא בעל שיושב רגל על רגל וכשהוא יכול הוא עוזר.

 

ועוד משהו שאני חייבת להגיד לזכותו: יש לי ביטחון מלא שאם תהיה לי הזדמנות להתפתח מקצועית, להגדיל את המשרה , ללמוד או אפילו לנסוע לחו"ל במסגרת כלשהי הוא יתמוך בי ויתרם.

 

במילים אחרות אנחנו בית אולי לא שוויוני אבל הוגן.

יחסי אירופה ישראל

פאריס שלו היא טפט מפוספס שנמצא מאחורי גבו מול המצלמה

פאריס שלי היא המקום שלוקח אותו בהשאלה ממני

ואנחנו פה עם הכלניות והרקפות

ויום המשפחה החסר

ושוקו חם של בוקר

וקצת התקפים של חוסר סבלנות

ומחאות קטנות של הבית שמחליט דווקא עכשיו לעורר פורענויות דומסטיות קטנות כמו ראש ברז שנשאר לי ביד או המוט שמחזיק את וילון האמבטיה שהתמוטט לנו על הראש

וגם נורה שרופה אחת

וגם העקרונות החינוכיים שלי קורסים

כן לטלויזיה כן לשנת הצהריים

וכן למשחקי מחשב

 

ואני שואלת את עצמי את מסתדרת?

לפעמים אני עונה לעצמי, כן, אני מסתדרת. אני צוחקת לראש הברז השבור ונוסעת לקנות ראש חדש

ואז רואה שהברז מתפקד גם בלי ראש. הראש יחכה עד שהוא יחזור.

 

אגרטל עם כלניות, מבשם בדים ושוקולד משובח וגם ספר חדש מנחמים אותי קצת.

 

עייפה, כל כך עייפה, כל כך מרגישה חסרת תועלת לפעמים

 

אבל הבית מסודר כמו שמעולם לא היה כי אני יודעת שאין מי שיסדר . אם אין אני לי מי לי…

 

הכלים שטופים, מכונת הכביסה עובדת כל הזמן,

 

ושעות הערב שפעם הוקדשו לשינה מוקדשות ליעילות הדומסטית הזאת.

 

יום של גאווה ויום של מרירות…

 

 

חרדה

היא מבקרת אותי בין שינה לערות. והלב שלי פתאום מפסיק לפעום ואני לא יודעת ממה אני חוששת יותר. מהמוות של אהוביי או מהמוות שלי.

 

זה קורה הרבה פעמים לפני טיסה. אולי יש בי צד פרימיטיבי שמסרב לקבל את הסטטיסטיקות שיש הרבה יותר סיכוי לתאונות דרכים מאשר לתאונת מטוס אבל מחר האהוב שלי יעלה על אותה "ציפור גדולה" ויהיה וירטואלי במשך שבוע ואני אהפוך למבוגר האחראי היחיד בבית.

 

ואז אני מתחילה לחשוב על האסונות הפוטנציאלים שעלולים לקרות לי. להידרס? דום לב? ואולי יש לי בגוף סרטן ואני לא יודעת על קיומו בכלל?

 

ויש לי דימוי מטריד בראש. ילד ליד גופת אימו.

 

---

אני לא יודעת למה אני מאווררת פה את המקום הכל כך אפל בחיי שאני מדחיקה ב99 אחוז מהזמן.

שני כדורי קזוארינה

בכיס המעיל שלי מסתתרים שני כדורי קזוארינה.

קיבלתי אותם מנן אחד שאמר לי היום בבוקר:

"אני נותן לך אותם כדי שכל פעם שתתגעגעי אלי היום תגעי בהם ותחשבי עלי וגם תתני להם חיבוק"

אהבות משונות יותר או פחות

אני מאד אוהבת להסתכל בתחזית מזג האוויר. אני אוהבת לדעת מראש מה יהיה . אני אוהבת להרגיש את התחושה המזוייפת הזאת של שליטה. 

אני אוהבת להקציף לי חלב לקפה עם הטבח הקטן והמצחיק שקניתי לי פעם.

אני אוהבת את החיוך שלי. ואת האצבעות שלי שהן אצבעות שנועדו לפסנתרנית אבל אני קיבלתי אותן.

אני אוהבת לגלות שהילד שלי יודע לעשות הרבה יותר ממה שאני חושבת. גדילה, קוראים לזה.

אני אוהבת לשמוע רדיו ולגלות שתוך כדי כבר כל הכלים שטופים כמעט בלי להרגיש.

אני אוהבת לראות סרט רומנטי וטיפשי בטלויזיה בלי לתכנן מראש. אתמול ראיתי סרט כזה עם ג'ורג' קלוני (גבר הורס) ומישל פייפר. הייתי גמורה מעייפות בסוף אבל זה היה חמוד וצפוי עד מאד. כולל הקונפליקט המתמשך בין הורות לעבודה. אפילו שלי אין קונפליקט כזה ויש לי סדר עדיפויות ברור.

אני אוהבת שנן ואבא שלו אוהבים לאכול את מה שבישלתי. לא תמיד זה קורה אבל כשזה קורה זה כמו נס קטן.

אני אוהבת את השעוונית החדשה שקניתי למטבח . יש עליה פרפרים וצבעוניים אבל רקע מעודן והיא נראית כל כך שייכת למטבח שלי.

אני אוהבת לסיים את היום בהרגשה שבאותו יום הצליח לי להיות אימא רגועה וזורמת. הצלחתי להקשיב בלי להתעצבן, הצלחתי שהוא יעשה מה שאני מבקשת ממנו. הצלחתי לא לחלק לעצמי ציוני הורות.

 

אני אוהבת לדעת שעכשיו טוב לנו כזוג וטוב לנו כהורים לילד וטוליו עוד כמה ימים יסע אבל ימשיך להיות לנו טוב וממש נשמח כשיחזור.

 

אני אוהבת את היום בו טוליו חוזר ואת הרווחה הגדולה שבלשמוע אותו גורר את המזוודה בחדר המדרגות.

 

 

 

ריפוי בעיסוק

משימות האהבה שלי לילדי כוללות עסוי בבוקר ועיסוי בערב. אולי רק עיסוי בערב? ואולי עיסוי בבוקר במקום עיסוי בערב? ואולי עיסוי נינוח וארוך של סוף השבוע?

 

משימות האהבה שלי לילדי כוללות  בישול משותף. בישול משותף ותכנון משותף וסידור הכלים במטבח והתייחסות מפורטת לכל שלב ושלב.

לא עוד בישול מחופף ומלא בכלים מפוזרים בכל רחבי המטבח וכאוס עוכר שלווה ומפתה כי אם רשימות על גבי רשימות.

 

משימות האהבה שלי לעצמי כוללות הרבה הליכות והרבה ספרים טובים לקריאה והרבה כתיבה והרבה מוסיקה. אולי אתחיל לרקוד, אולי אעשה גוונים בשיער כדי להיות קצת מישהי אחרת? אולי אחליף משקפיים לזוג מסוגנן ומתוחכם יותר.

 

משימות האהבה שלי לעצמי כוללות שתייה מרובה ולקחת באופן סדיר ויטמינים.

 

ואת כל אלה צריך לדחוס למזוודה המתפקעת שנקראת זמן .

 

 

 

 

יצירתיות

יש תקופות שבהן אני מרגישה יותר כמו נמלה פועלת שעוסקת בתפעול כל הדברים הקטנים שבחיים. החיים שלי חסרים את הלחלוחית ואת הדחף היצירתי הזה ובעיקר אני מקבלת כל פעם תזכורות על כמה אני חושבת בתוך הקופסא ושבויה בקונספטים.

וקשה לי עם הקופסתיות הזאת כי הייתי רוצה לחשוב על עצמי כעל אדם יצירתי .

יש לי המון שאלות שאני שואלת את עצמי לגבי מהותה של אותה יצירתיות. אולי זו יכולת למצוא דרכים יותר טובות לעשות דברים, אולי זה היכולת למצוא את הניצוץ בשגרה, אולי זו התנהלות בין אישית טובה יותר.

 

ואולי זה פשוט לא לפחד לנסות דברים חדשים. להפסיק לנסות כל הזמן לרצות ולהיות בסדר ולשאוף להיות יותר מבסדר.לבלוט יותר, לעשות דברים שדלא האמנתי על עצמי שאני מסוגלת, להתנהג בניגוד למה שאני משדרת שהוא האופי הפנימי שלי.

 

אני חושבת שמילת המפתח הוא לנסות ותמיד להגיד כן לדברים שנראים לי כמו מכשולים בלתי עבירים.

 

איך אתם רואים יצירתיות?

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים

 

פגשתי בקפה השכונתי אבא של אחד מהילדים בגן של נן שישב שם עם בתו להתאווררות שאחרי מחלה. הוא סיפר לי שאשתו לימדה אותו ליצור זכרונות ילדות משמחים באופן מודע ולשלב אותם בשגרה והוא עכשיו יוצר לבתו זיכרון כזה בזה שהוא יושב איתה על כוס שוקו בקפה.זה הזכיר לי במשהו את הילדות שלי.

 

השבתות הן הזמן ה"רשמי" שלנו לעשות דברים מהנים ביחד ולחות חוויות חדשות   ולאפות לנן את עגת הזכרונות ולכן החלטתי שניסע לקטיף תותים.

 

כשאומרים לי שדות תות אני מדמיינת שדות רחבים מלאים כתמים אדמדמים וברקע שמיים בריטיים כאלה. ביטלס, נו…אז כבר הייתה לי פנטזיה פסטורלית בראש שהמציאות לא דמתה לה אבל עדיין הייתה מהנה.

טוב, זה לא היה ככה במציאות . זה כיף לאכול תות ישר מהשיח, זה כיף ששלושתינו לבשנו חולצות אדומות (ושלי גם מנוקדת ולכן תותית למדי).

גם הפנים של נן היו מרוחים בתות.

אחרי שמיצינו את חויית הקטיף השתרענו על הדשא הסמוך אלא שההשתרעות לא נמשכה זמן רב כי הייתה רוח חזקה מאד אבל גם ככה נן רואה דשא ומתחיל לזוז וכך מצאנו את עצמנו משחקים קפואירה וכדורגל ולהפתעתי אני גם נהנית מזה,בועטת בכדור וצוחקת המון .

 

אני כל כך אוהבת את טיולי השבת האלה, את השמחה של להיות שלושתינו ביחד ואת הנופים הירוקים והשמש המלטפת והידיעה שעוד זיכרון ילדות משמח נאסף למאגר.

 

השבתות האלה מזכירות לי שגם אחרי ימי גשם רצופים אפרוריים ומדכאים ועבדים יש גם את הימים האלה, השמחים המחממים והמצחיקים.