ארכיון חודשי: ינואר 2010

דפי בוקר

רגיל

לפני חמישה ימים החלטתי לכתוב דפי בוקר. למי שלא מכיר עדיין מדובר בשיטה שפיתחה ג'וליה קמרון לעידוד היצירתיות ולשבירת מחסומים. לפני זמן מה התחלתי והפסקתי מהר מאד כי עם כל הכבוד לכתוב איך שמתעוררים זה לא עומד במבחן המציאות לפחות חלק מהימים. ואז בבוקר החופשי שלי החלטתי לנסות שוב ולעשות את זה. זה היה עינוי. האצבעות המנוונות שלי לא מורגלות בכתיבה בכתב יד לאורך זמן אבל גיליתי שזה משחרר ומקל מאד על המשך היום. עושה לי סדר בראש ועוזר לי להתמקד. יום למחרת קניתי יומן אישי והחלטתי לכתוב גם בו לפחות אחת לשבוע.

בקבוצת הביבליותרפיה אחת המשתתפות סיפרה שתיסכל אותה מאד שהיא לא מצליחה לתרגל כל יום יוגה ואז המורה אמרה לה שתנסה פעם בשבוע. ואז היא גילתה שדווקא כשהיא מראש לא מצפה מעצמה היא מצליחה לתרגל יותר.

אז המשכתי עם דפי הבוקר ואפילו עשיתי את זה פעם אחת בנוכחות טוליו ונולי והסברתי לטוליו שזה תרגיל. והיום בבוקר אמנם זה לא יום "רשמי" אבל ניצלתי בוקר שקט בעבודה וכתבתי גם אז…

אני מרגישה שמצאתי את הפירצה  המאווררת שמאפשרת לי דווקא כשאני לא חייבת.

מודעות פרסומת

ואם היו אומרים לי

רגיל

מהרגע שיש עובר ברחם מתחילות המחשבות לרוץ ורוצים את כל הטוב אבל גם מדי פעם באות המחשבות המפחידות האלה על מה יהיה אם לא הכול בסדר. אצלי המחשבות האלה הגיעו דווקא אחרי שנכנסתי למועדון האימהות. נכנסתי לשם ברגל קלה ב"דוך" מתוך מחשבה שהכול יהיה בסדר. ואז את שומעת על כל הקשת הרחבה של הדברים שיכולים להשתבש ויכולים לקרות לילד. ואת חושבת עליהם מדי פעם בחלחלה אבל רוב היום קוברת אותם אי שם.


גלית דיסטל אטבריאן כתבה ב ואם היו אומרים לך את סיפור חייה  כאם לילד אוטיסט. היא מתארת הורות שמתחילה ביוון. משפחה מושלמת ומטופחת שהגיעה ליוון בעקבות עבודת האב. נולד שם שאול, בנם השני. תינוק נוח ושקט. שקט מדי ולאט לאט נחשפת הבעיה. ענבל, גיבורת הספר מצד אחד מצפה לאסון כי היא חושבת שלכל אחד יגיע האסון שלו ומכיוון שהכול בסדר משהו חייב להיות לא בסדר ומצד שני היא מדחיקה ברמות על! היא מרגישה שמשהו לא בסדר בילד ובורחת מהמחשבה הזאת.


בשלב מסוים היא  מבינה שחייבים לפעול והמשפחה חוזרת לארץ כדי לאבחן את הבן. בעלה, מדחיקן על חושב שמדובר בקפריזה של אשתו אבל מסכים בלית ברירה. מתגלה שהילד אוטיסט אבל לא ברור עד כמה והאם מתחילה לפעול בפול גז כדי לטפל בו ולהציל את מה שאפשר להציל.


הספר לא עושה הנחות ואני חשובת שבזה עוצמתו. היא מתארת במקביל לטיפול בבנה וגילוי הילד –האדם מאחורי הבעיה את התפוררות התא המשפחתי. את ההתמודדות עם סביבה לא מקבלת. במקביל מתוארת ההורות המעצימה של אימה של ענבל שמזכירה לה שהיא צריכה לדאוג גם לעצמה והקשר עם בתה הבכורה רוני שמגלה בגרות מדהימה בגיל שש אבל גם שוכחת להיות ילדה.


 


לשמחתי אני רחוקה מהסיפור הזה ומצד שני אני מרגישה את הפגיעות העצומה שנלווית לתפקיד ההורה ואת השמחה העצומה כשהתמודדות קשה מסוג זה נחסכת ממני. יש לי תחושה שהספר הזה מעצים כי יש בו את הידיעה הזאת שגם שקורה הנורא מכול מתמודדים כי פשוט אין ברירה אחרת.

מטר וקצת

רגיל

נולי הוא המחוג הקטן בשעון של חיי… לפעמים אני מרגישה שאני לא מדביקה את הקצב.יש לי הרהורים כאלה במקלחת.

"כשהייתי קטן לא אהבתי אותך ועכשיו אני אוהב אותך וכבר לא כועס" נולי לאבא שלו … הוא בכלל מברר לעצמו את נושא האוהב לא אוהב כועס לא כועס.. הוא יודע שמותר לכעוס ומותר לבטא גם רגשות שליליים במילים.


אני התרגלתי לזה מזמן וגם טוליו אבל לפעמים זה נשמע כל כך תלוש מהמציאות הנכונה לאותה שעה.

אני חושבת לחזור לכתוב יומן אישי, ברצינות אני מרגישה שיש המון דברים שאני לא יכולה לכתוב פה כי הם מחשבות לא אפויות או רגשות שלא בא לי שיכירו אבל לי בא להכיר ומצד שני אני לא רוצה שיקרה לי את מה שקרה להרייט המרגלת.

מה קרה להרייט המרגלת? היא כתבה במחברת את כל מה שהיא חושבת. היא ריגלה אחרי אנשים שנראו לה מעניינים וכתבה את דעתה הלא תמיד נעימה. ילדי הכיתה מצאו את המחברת שלה  ואפשר לנחש מה יקרה בהמשך. ספר פשוט נ-ה-ד-ר.

גם צמריקו הוא ספר ילדים נהדר. הוא מספר על כבש צעיר שעושה מה שבא לו גם אם זה הופך אותו לשונה מכל העדר. ההורים שלו מורטים את הצמר בלילות מרוב דאגה והסבא בטוח שהכול בסדר ואכן הכול בסדר אבל לא במובן שאתם חושבים. הספר נהדר כי הוא מציג בהומור ובפשטות את הצורך של הילד להיות מיוחד ואת הדאגה של ההורים מכך שהילד לא הולך בתלם. אה, והשם צמריקו הוא הברקה תרגומית (במקור זה woolbur). הוא כל כך חמוד.

אקטואליה

רגיל

שמתי לב שאני כמעט לא כותבת על אקטואליה בבלוג שלי ואני מרגישה שזה מבטא את הניתוק שלי מכל מה שקורה. בבית של הסבים שלי שומעים כמעט כל שעתיים חדשות ואני חושבת שזה סוג של ריאקציה לצרכנות האקטואליה המטורפת הזאת.


ובכל זאת רציתי לכתוב על נושא העובדים הזרים.

יש משהו עצוב במציאות שבה אנחנו כמדינה כל כך זקוקים להם. הרצוי היה שאנשים צעירים וחזקים בלי עבודה יהיו מוכנים גם לעבודות פיזיות קשות ובשכר הוגן. הרצוי כולל כמובן תשלום של שכר הוגן ותנאים סוציאליםץ


המציאות היא שרק עובדים זרים מוכנים לעבוד שעות ארוכות עבודות קשות בשכר רעב כי הם באו ממדינות בהן העוני קשה יותר ושכר הרעב הזה אולי מסייע להם לאפשר למשפחתם שם חיים בכבוד.הם לא לוקחים עבודה לישראלים כי מעט מאד ישראלים בפועל יסכימו לעבוד בתנאים כאלה ובשכר כזה. זה אפילו לא שאלה של פינוק אלא של מה שמכירים ורגילים אליו.


אני חושבת שחלק מהעיוות קשור להסתכלות הכלכלית שלא רואה שום דבר חוץ מרווח והפסד. הכתבה של רענן שקד בעיתון סוף השבוע על סגירת מפעל נוסף שסיפק מדים לצה"ל כי בצה"ל החליטו להעביר את הייצור למפעל בהודו/סין (שכחתי). גופים ממשלתיים וגופים שנתמכים ע"י המדינה  חייבים לתת דוגמא אישית ולהסתכל על תרומתם לחברה ולא רק על שיקולים כלכליים.

ועד אז לא פלא שיד אחת מיבאת עובדים זרים כי באמת זקוקים להם  בכמויות ויד שניה מגרשת משיקולים פופוליסטים. 

leap year

רגיל

אני חושבת שאחד מהשימושים המצוינים שיש לברות הוא היכולת להוציא אותך מדי פעם מהבית.


אתמול הלכתי עם חברותי למעגל האימהות לסרט שנה מעוברת, המספר על אנה בחורה בוסטונית סופר מתוכננת שחיה ארבע שנים עם רופא. חברתה חושבת שראתה אותו קונה לה בחנות יוקרה טבעת אירוסין אבל לחאכזבתה מתברר שהוא קנה לה עגילים. הוא נוסע לכנס בדבלין ולה נכנס לראש הרעיון להציע לו נישואין באירלנד כמוש עשתה סבתה לסבה בגלל שיש מסורת אירית שב29 בפברואר שחל אחת לארבע שנים מותר לאישה להציע נישואים לגבר.

אבל אנה המסכנה עובדת הרבה תלאות ומגיעה על עקיביה האלגנטיים לאיים נידחים בעקבות סערה ובסוף מגיעה לדונגל . שם בפאב השכונתי עם הדמויות הציוריות (כמובן) היא פוגשת בדקלן החתיך אך המריר. עושים אחד לשני את המוות  בהתחלה כמובן. הוא לוקח אותה לדבלין כדי להרוויח כסף שהוא זקןק לו מאד ואז על רקע נופים איריים מדהימים הם לא יכולים שלא להתאהב…

היה כיף לראות את הסרט שממש נופל יפה בקטגוריית סרט בנות קלאסי. כמו שאמרה חברתי, הוא לא יכול היה להתרחש בפתח תקווה.


הכול בו היה צפוי אבל השחקן היה יאמי והוא גם היה מצחיק לפרקים.

בקיצור ממליצה. אפילו סרט כזה שיכול להתאים לדיוידי בקלות  נראה אחרת כשהוא על המסך הגדול.

דוח מצב קצרצר

רגיל

מה המצב 1:


קוראת את רשימות קסנדרה הבאמת מופלא ומרגישה קצת כמוה בטירה אנגלית ישנה ומתפוררת ולא בדירה מודרנית ומרובעת במודיעין. אכן הישג ספרותי. קסנדרה, שם יפה, עוצמתי משהו…

מה המצב 2:


מרגישה כמו לואי ארמסטרונג. מחצרצת באף הכה סתום שלי. לואי ארמסטרונג ניגן בחצוצרה או רק שר? במחשבה שניה, לא יודעת…

מה המצב 3:


מתעוררת לאחרונה עם מוסיקה. עוזר לי לצאת בשעה סבירה מהבית. ניצחון קטן על השגרה המטמטמת.

מה המצב 4:


אתמול ניסיתי להיגמל מקפה ומממתקים. אפילו קניתי פנקס כדי לרשום את כל מה שאני מכניסה לפה. יצאתי מזה עם תחושת חסך והיום זרקתי הכול וקניתי קפה אבל במקום עוגיה קניתי חטיף גרנולה אורגני פלצני ויקר אבל ממלא. עכשיו אני לא מרגישה חסך אבל מרגישה שההחלטות שלי לא שוות הרבה.

מה המצב 5:


אוהבת לצפות באייטמים בחדשות על הסערה שהייתה אתמול.איזה שמחת עניים יש כאן כשיש משהו שמתקרב לסערה. לא אסון טבע גדול אבל למי שטבעה ולמשפחתה כן. ובכל זאת כל כך יפה ועוצמתי.


הלכתי אתמול בגשם וגיליתי שאני סתם מתחבאת במזג אוויר סוער. זה היה מהנה להירטב.