ארכיון חודשי: יולי 2011

זהירות, פוסט קיטורים

רגיל

מה לעשות שדווקא כשהמחאה הציבורית המוצדקת והמלהיבה הזאת תופסת אותי במין תקופה כזאת של התכנסות וחוסר אנרגיות לצאת ולהצטרף להמונים ולהרגיש את תחושת השחרור הזאת של המהפיכה והיכולת לקטר על כל מה שנוגע למעמד שלי. לשבט שלי.

 

עם כל העזרה הרבה שאני מקבלת החופש הגדול שוחק אותי עד דק. אני כל הזמן מקבלת תזכורות לכך שהחופש הוא אולי גדול אבל לא שלי. צריך ללכת לעבודה כדי לא לבזבז לרוח את ימי החופש שאני אזדקק להם

 

וחוץ מזה נולי מסתובב עם פצעים מזעזעים  על הרגל. זה התחיל משפשוף ונגמר באנטיביוטיקה לעשרה ימים. מסתבר שיש חיידק שנקרא אימפטיגו שנדבק לפצעים קטנים והופך אותם תוך יומיים לזוועה מהלכת. הרופאה שילחה אותנו עם ים מרשמים ונזיפה.

 

השנה אני כאמור אמא רעה שלא מארגנת לנולי ממש מסיבת יום הולדת אלא אירוח צנוע של הורים וסבים וזהו. במקום להרגיש משוחררת אני מרגישה אשמה.

 

והאויב הכי גדול שלי הוא השמש. מסתבר שבזכות התפיסה הזאת יש לי מחסור בויטמין D.

 

ונולי לעומת זאת מלא אנרגיות כרגיל. אנחנו לא מוציאים אותו מספיק אז את כל האנרגיות הוא מוציא בבית. הוא התלהב כל כך מקונג פו פנדה שהוא הפך את הסלון לזירת קונג פו. 

 

אתמול רוב הזמן טוליו היה עם נולי ואני דפקתי שינה מטורפת של שעתיים. התעוררתי יותר עצבנית וצעקנית ממה שהייתי.

 

ואני כל הזמן קוראת פוסטים מקסימים באמת של אימהות סבלניות ויצירתיות (אבל עם חוש הומור מה שאומר שאני גם לא יכולה ממש לשנוא אותן) וחושבת לעצמי: האם רק אני כזאת דפוקה?

 

 

מודעות פרסומת

להיות מובלים על ידי עיוור

רגיל

נולון לפעמים עוצם את עיניו והולך מגשש בידיו באוויר ומנסה לחוות את החושים האחרים שלו. אני זוכרת את הסקרנות הילדותית הבריאה הזאת לחוות את העולם קצת אחרת ולכן כאשר שמעתי על דיאלוג בחשיכה ידעתי שאני חייבת לעשות את הסיור הזה פעם.

 

ואותה פעם הגיעה. חברתי השיגה לנו כרטיסים והגענו שתינו למוזיאון הילדים בחולון.

 

כאשר נכנסנו למתחם החשוך החלטתי ביני לבין עצמי שאני משנה פאזה ופשוט סומכת לחלוטין על החושים האחרים שלי ועל המדריך המקסים (והעיוור)שהוביל אותנו. היו רגעים שהרגשתי חרדה קטנה (מדובר במתחם חשוך שלא רואים בו כלום) אבל מהרגע בו ילדעתיש שום דבר לא יקרה לי ושחררתי את הצורך בשליטה זה התחיל להיות ממש מהנה. למעשה השליטה שלנו בחיינו היא אשליה ועדיף לשחרר את הצורך המתמשך הזה ולתת צ'אנס לדברים לקרות.

 

אני מרגישה שדברים הולכים הכי טוב כשנעלם הפחד הזה להיכשל. במתחם חשוך בו את לא נראית אלא רק נשמעת את יכולה לנדוד ולהקשיב לצבעי הקול של אנשים שראית קודם בחטף או לא ראית בכלל . למדריך היה קול חם צעיר ובוטח ומאד הפתיע אותנו לגלות שהוא בן 60. הרגשתי את צבעי הפחד בקול של חברתי בסיטואציות מסויימות בהן התנתקה מנקודות הציון בדרך.

 

גם המדריך הסיק מסקנות לא נכונות על סמך פרטים קטנים. אני הזכרתי את נולי והיא לא הזכירה את ילדיה אז הוא חשב שהיא רווקה. אחר כך הוא חשב שאני אמא שלה (אולי יש  משהו אימהי בקול שלי…) זה היה משעשע לראות איך אנחנו לומדים אנשים שפגשנו לראשונה.

 

 

היה נהדר לחוות את הפירות והירקות בשוק ע"י מישוש וריח. הצלחתי אפילו לזהות מטבע של עשרה שקלים באמצעות מישוש בלבד והרגשתי מלכת העולם.

 

חשבתי על כך שאולי חושים אחרים  אצלנו מקופחים בגלל שחוש הראייה כל כך דומיננטי.אולי גם המסקנות שלנו על אנשים מסתמכות יוותר מדי על המראה שלהם ופחות על פרטים אחרים סמויים יותר.

 

אני שמחה להיות בצד שיש לו את הבחירה על איזה חוש להסתמך אבל מרגישה שלמדתי בסיור הזה משהו על הקושי הפנימי שלי.

רגיל

יש בי צד שמחכה לביחד הזה של רק אני והבן שלי . אני לא כל כך יודעת מה לעשות עם זה כי הוא ואני אוהבים דברים אחרים. אני אוהבת פעילות שקטה והוא אוהב לזוז.הוא כולו כספיתי ותזזיתי ולפעמים אני חושבת שהוא למעשה המודל המשודרג שלי ושל טוליו.

ואני קוראת את אורית גידלי וצוחקת. איכשהו קשה לי לדמיין את עצמי יוזמת פעילויות יצירה לעידוד היצירתיות של הבן שלי.מה גם שעולה השאלה מה עושים עם כל העבודות אחר כך. מתי התוקף של עבודת יצירה פג (אתמול זרקתי יצירה של נולי מל"ג בעומר. אני חושבת שעם יצירות החגים קל יותר להחליט)

 

לא נעים לי ללכלך בפומבי אבל יש לנולי יצירות שכוללות שני קווים או משהו  לא מזוהה שהוא לא החליט עדיין מהו.

 

ואם מדברים על עודפים אז משהו קורה בארגז הצעצועים שלו. הצעצועים שלו מפרים את עצמם. אין לי דרך אחרת להסביר את הכמות הלא סבירה של צעצועים שיש לו.

 

אוקיי, יש לי דרך להסביר את זה. האמא העצלנית שלא מדללת אחת לכמה זמן את הכמות הלא סבירה.

 


ובכל זאת יש כמה משחקי חברה שיכולים להעסיק אותו יפה. משחק זיכרון. נו בטח, זה המשחק בו הוא מנצח בגלל המוח הצעיר והחריף שלו. מנקלה mankala משחק שמזמין סיבובים על גבי סיבו

אנחנו אנשים תרבותיים

רגיל

ביום ראשון שעבר הלכתי עם שתי חברותי היקרות לסרט הערת שוליים. קודם כל ברשותכם אתייחס לעובדה הכמעט ניסית שהצלחתי לצאת עם שתי אימהות לילדים קטנים בערב של יום רגיל בשבוע. התחושה הכללית הייתה מרוממת נפש כמו הברזה מבית ספר.

 

וכעת לסרט עצמו. אני מנסה לחשוב מה היו הדברים שהכי דיברו אלי בסרט:

 

העולם שמתואר בסרט הוא עולם שחייתי בו מאז ילדותי. לא מעט מבני משפחתי קהרובה הם אנשים של מילים שחווים את הטקסט בעוצמה אינטנסיבית בהרבה מהאדם הרגיל. האוניברסיטה הייתה ביתי השני עוד מילדות . הירושלמיות, והניואנסים בחלק מהדמויות היו כל כך מוכרים לי.

הקסים אותי שסידר הצליח ליצור סרט שעוסק בעולם כל כך ספציפי  ולא מוכר ויש שיאמרו שולי ובכל זאת לדבר לכל כך הרבה אנשים. המשחק היה מדהים. השחקנים הצליחו לצאת מהטייפ קסטינג הרגיל שלהם וליצור דמויות מורכבות ואמינות. הסרט הצליח להיות גם קליל וגם כבד וללהטט בין שני הקטבים האלה במיומנות מפתיעה.

 

נהננו מכל רגע. הסוף היה קצת קטוע אבל הוא התאים לקו העלילתי המאד צנוע.

 


אני אלך עם חברה אחרת ל"דיאלוג בחשיכה". משהו שרציתי לעשות כבר המון זמן.


אני מאד מרוצה מעצמי על היכולת למצוא דברים שיעשירו את עצמי וגם על היכולת לבקש התארגנות קצת חריגה כדי לבצע את זה.


לקחנו את נולי לסרט ג'ננה בסוואנה ושם להפתעתי גיליתי שמדובר באדפטציה חופשית ל "עצרת החיות" המופלא של אריך קסטנר.

על הסרט הזה יש לי כמה דברים להגיד:

קודם כל למפיצים: לא יכולתם לחשוב על שם יותר מטומטם! במקור ,Animals United

הסרט די מהנה. יש בו לא מעט מהשטיקים הרגילים שאמורים למשוך ילדים אבל החיות סימפטיות.  ומצד שני הוא נורא מטיפני. בני האדם יוצאים בו ממש אבל ממש רע והמסר האקולוגי על בני האדם שמחסלים את כדור הארץ לא בדיוק עובר לילדים. אהבתי שם את שני הצבים שהם למעשה זוג קשישים מאוהב. אני מתה על הזוגות האלה.

 

הספר של אריך קסטנר הרבה יותר שווה. התרגומים שלו קצת עתיקים אבל זה גם חלק מהקסם שלהם. אני מאד מקווה שנולי יגלה גם כן את הקסם בגיל המתאים.

הוא אגב לא נפל מהסרט אבל זה אל אומר כלום. יש סרטים שהוא מתאהב בהם אחרי כמה צפיות.


צפינו גם בריו לאחרונה וזה סרט מהנה מאד (שטב התנגשות בין חובבי חיות לציידים רודפי בצע). יש לו קצב  דמויות מלאות הומור , האנימציה משובחת ומלאה פרטים וגם המוסיקה כצפוי נהדרת.


אבל זה בסדר, יש לנו כל כך הרבה שבתות חמות שלדעתי בסוף נראה כמעט כל סרט ילדים שיצא. אנחנו משתגעים מלהישאר בבית כל היום.

 

 

ציפור לילה

רגיל

מאז ומתמיד הייתי "ציפור לילה". אני מרגישה ששעות הלילה הן השעות הטבעיות לי. השעות שבהן הכי מתחשק לי להיות פעילה ולהתרוצץ ברחבי הבית השקט.

כשנולי היה תינוק חייתי בתחושה כאילו אני מתחת למים והעולם מקיף אותי. את הכול הרגשתי בעמימות הזאת של העייפות. נו, זה ידוע, כשיש תינוק לא ישנים יותר מדי.

שמעתי על אנשים שזקוקים לשלוש שעות שינה וזה מספיק להם. אני זוכרת גם פרק ב"אבא אמריקאי" בו הוא מגלה תרופה שתמנע ממנו את ההזדקקות לשינה.

מקנאה! הקנאה נוזלת ממני!

 

וכיום אני חייבת לקום מוקדם כי יש חובות. הורות ועבודה. אבל עדייןא ני לא מסוגלת ללכת לישון מוקדם למרות שזה הדבר המתבקש. זה כאילו לסרב להודות שחיי הם רק בית עבודה.

אז מה אני עושה בשעות ה"פנויות". אני אוהבת לקרוא כשהעיניים לא בוגדות בי אבל דברים דביליים שלא דורשים ממני מאמץ. אני אוהבת לצפות בטלוויזיה אבל רק בתכניות קצרות בלי יותר מיד פרסומות בגלל שאני נרדמת בפרסומות ואין דבר מבאס יותר מלהירדם מול הטלוויזיה.

אני צופה ב"מחוברות" ואז מתקשרת אלי חברה. ניסינו להשיג אחת את השנייה כל היום אז אני עונה ואנחנו מדברות קצת בסלון מיני שיחת נפש.

ואז דקה לפני שהעיניים נעצמות אני נזכרת במה שלא עשיתי. העציצים שהתחלתי להתמסר אליהם  דורשים השקייה, יש כביסה במכונה.משקה ותולה.

ואז אני צונחת במיטה ושומעת את הצפצוף. נולי הרטיב. ואז צריך לקחת אותו לשירותים ולארגן אותו מחדש לשינה עם בגד יבש.

ואז הלב שלי דופק ואני פשוט אל מסוגלת להירדם. אני מתלבטת אם בכלל לנסות או שלא אבל בסוף שוכבת שעות במיטה ומחכה שהגוף שלי ירגע.

 

ואז אני נרדמת וחולמת חלום נחמד דווקא . שאנחנו גרים בשדרות רוטשילד. אני בעיקר מתלהבת מהפוטנציאל שכרוך בעובדה זו ואז אני מתעוררת במיטה במודיעין. כרגיל מאוחר מדי ואני לא אספיק להתקלח.

 

 

יותר מדי

רגיל

לפעמים אני מרגישה שיש לי יותר מדי ספרים. אני מרגישה את זה כשאני מתקשה לבחור איזה ספר לקרוא ובסוף לא קוראת בכלל.


אני מרגישה את זה כשאני מרגישה שתנועת היד שלי אל השידה שליד המיטה נחסמת בערימה.


אני מרגישה שאני מוקפת מילים וזה מסחרר אותי ומבלבל אותי.


ובכל זאת אני רוצה עוד ואני שואלת ספרים מהספרייה בעבודה ומהספרייה העירונית וכל העסק מתחיל להיות מגוחך.


ואני לא רוצה להפסיק לרצות. ממש לא!

יש לי בספרייה ספרים שספק אם אקרא אבל הם סוג של מזכרת.

ואולי אני צריכה לקחת על עצמי פרוייקט ולקרוא את כל מה שיש לי?




אני יותר מדי אוהבת אוכל. אני אוהבת את ההתעסקות בו אבל היא מעייפת אותי. אני מגלה לאחרונה שהתזונה שלי פחות מאוזנת ולא באמת מתאימה לאוהבי אוכל אמיתיים שנהנים מכל ביס. מין תזונה שנשענת על הרגלים עד כדי כך שהיא הופכת למשעממת.


אני רוצה לשקול פחות. זה משפט שחוזר פה אחת לכמה פוסטים. אני מרגישה שהגוף שלי כבד ואת הכובד אני לא אוהבת. יש נשים שמנמנות שהן גם קלילות אבל לא אני.





יש לי יותר מדי אבק בבית. אני לא רוצה להילחם בו מלחמה חסרת פשרות  כי זה אומר בעצם להחליף את סיזיפוס בטיפוס חסר הסיכוי על ההר עם הסלע.


אבל אני כן רוצה לעשות יותר ממה שאני עושה. אתמול גיליתי ששטיפת הרצפה בשיטה של העוזרת (לשעבר) שלי לוקחת הרבה פחות זמן מהשיטה שלי שאומרת קודם להציף ואחר כך להתחיל לאסוף את המים עם יעה כי אין פתח ניקוז.


יותר מדי מים…


זה כדי להסביר איך ההרהור הזה נכנס לפוסט על יותר מדי.





סופי השבוע הם ואקום של אפשרויות. החום הבלתי מתפשר של אתמול גרם לי לחשוב שלא חייבים שבכל סוף שבוע תהיה תכנית. נולי החליט שאנחנו ישנים יותר מדי ובא להעיר אותנו. נולי המתוק גדל בקצב מטורף וזה אומר גם שהוא הפך להיות עור ועצמות. כשהוא קופץ עלינו במיטה אנחנו נדקרים. ואז צץ לי רעיון ולקחתי אותו לגינה כדי לפרגן לטוליו שעות שינה. היה עדיין נעים להפתיע ואני יזמתי כל מיני משחקי ספורט כדי לעייף אותו (הצלחה חלקית) וכשחזרנו טוליו היה כל כך מאושר שהרגשתי ממש טוב עם עצמי.

טוליו גמל לי  בכך שאפשר לי שנ"ץ מלכותית של שעתיים. קצת יותר מדי שינה כך התברר לי בלילה.

פוסט א-ב

רגיל

אני מנויה באתר פיוט של דרור גרין. בכל שבוע בוחר דרור גרין שיר שמדבר אליו ומשיק לו את המילים שלו ומוסיף לזה תמונות מרהיבות מחייו ומחיי משפחתו בבולגריה.

השבוע הביא דרור שיר של משה זינגר שמתאר את סביבת ילדותו בסדר א-ב. אהבתי מאד את הרעיון והחלטתי לכתוב פוסט א-ב

 

א אני ואתה ואנחנו

 

ב בית הבית שבנינו יחד והבית שלי בבלוג

 

ג גידול ילד וגידול עצמי וגידול צמחים וגדילה

 

ד דיבור על מה שיהיה ועל מה שהיה ועל מה שעכשיו

 

ה הירוגליפים שמצייר ינאי מבלי דעת

 

ו ורדים שפורחים בגינת השכן

 

ז זיכרונות מצטברים בהרד דיסק  

 

ח חיפוש שלא נפסק אף פעם

 

ט טיפת זיעה שמזכירה שקיץ

 

י ילדי וילדותי וילדותינו

 

כ כתיבה , כמובן, כתיבה בכתב מתעגל ומשתדל שהופך לאותיות פרועות

 

ל ללמוד לבד בלי מסגרת זה מה שהייתי רוצה

 

מ מכתב שאני מקווה למצוא בתיבת הדואר

 

נ נשיות מתפרצת

 

ס ספרד מספרת לנו סיפור מתמשך ולכן אנחנו אוהבים אותה כל כך

 

פ פירות קיציים נרקבים במקרר

 

צ הצל שלי גדול מהצל שלך

 

קקטוס שמתעקש לא למות

 

ר רוצה למצוא את הרצון שלי

 

ש שיחה ארוכה אל תוך הלילה

 

ת התור שלי עוד יגיע