כמה דברים שמחים וקיטור

גיליתי לאחרונה שהסתיו הוא העונה האהובה עלי. העולם משנה צבעים. העצים מקבלים גוון אדום וכתום משגע (כן, בישראל) והשמיים אחרי הגשם כחולים בגוון כחול יפהפה.

 

ונן התחיל לגלות את הקסם בכתיבה. הוא כותב אותיות, מצייר אותיות , חי ונושם אותיות. אתמול הוא כתב המון אותיות על דף. קיפל אותו בקפידה והדביק בנייר דבק ואמר לי שאלה מגילות עתיקות נורא שהוא הפך לכרטיסי ברכה לחנוכה בשבילינו. הוא מאד מחכה לחנוכה. אולי כי בגנים מתחילים לחגוג אותו חודש מראש.

 

אתמול גם הכנו מטה קסמים ממקל שנן מצא , ניירות עטיפה של קרמבו ודבק נצנצים שקניתי פעם. הוא לא קורא לזה מטה קסמים אבל שכחתי מה השם שהוא המציא לזה. כך או כך הוא אוהב להפוך אותי לקרפדה שמנה כשאני מעצבנת אותו . אני מנפחת את הלחיים ואומרת רבק ואז זה מצחיק אותו.

 

אני כל כך מנסה לא לצעוק וכבר שלושה ימים אני מצליחה. לדבר, כן. להעמיד במקום כן אבל בקול שקט ולהפתעתי זה לפעמים עובד. כך או כך הבנתי שהצעקות פשוט לא עובדות אלא גורמות לאיבוד עשתונות ולתחושה של איבוד שליטה.

 

ולפעמים מתחשק לי לבשל משהו טעים באמצע השבוע מכל מיני דברים שנשארו אצלי במקרר הפעם הכנתי פולנטה עם עלי מנגולד וסלט כרוב והייתה לנו ארוחת ערב טעימה. מאוחרת, אמנם אבל טעימה.

 

פולנטה עם עלי מנגולד:

 

לוקחים קמח תירס לפולנטה שפעם הייתי צריכה שלוש כפות ממנו למתכון ומאז הוא שוכב אצלי. השתמשתי בכ250 גרם. מרתיחים מים מוסיפים מלח ואת הקמח ומערבבים. הצבע הצהוב של הפולנטה משמח מאד. כשזה הופך לסמיך לוקחים כמחצית מהתערובת ומשטחים על תבנית. אגב השתמשתי גם במעט חמאה שהוספתי אותה לתערובת. הכמות הייתה בערך של 10 גר'.

 

בינתיים שוטפים את עלי המנגולד וחותכים את החלק הלבן וכן שני בצלים בינוניים. מטגנים את הבצל עם החלק הלבן עד שמתרכך וטיפה משחים. מוסיפים את החלק הירוק של עלי המנגולד וכן מיץ מחצי לימון (בערך, כן לא השתמשתי במיץ מכל חצי הלימון), הוספתי עם מלח ופלפל שחור.

המנגולד מהר מאד הופך לסמרטוטי ומאבד נפח וזה בערך הזמן להוריד מהאש.

 

קולים 2 כפות צנוברים ומוסיפים לתערובת המנגולד וגם לתערובת הפולנטה שנשארה בסיר.

 

מוסיפים את המנגולד לתבנית מעל לתערובת הפולנטה ומוסיפים מעל את הפולנטה שנשארה בסיר.

 

בפעם הבאה אני אתפרע ואשבור 2 ביצים מעל . מעניין אותי איך זה ישתלב.

 

בתנור כחצי שעה חום בינוני גבוה (190 מעלות אצלי)

 

 

 

 

---

 

קיטור:

קניתי סוודר לנן. מסבר שזו משימה לא פשוטה בכלל

. המגוון של סוודרים לילדים בחנויות הוא אפסי והוא נע בין סוודרים עם קישוטים ערסים לסוודרים רציניים וקודרים. קשת הצבעים נעה בין שחור לאפור.

דו שיח ביני לבין מוכרת:

 

אני: "יש לך סוודר לבנים מידה 8?" היא:" כן ."(מראה לי את קשת הצבעים האפרפרה).אני: " וואו כמה הצבעים עליזים".  היא: "דווקא יש לנו צבע עליז". (מראה  סוודר בצבע שמנת).אני: "את יודעת שהוא לא יישאר בצבע שמנת."

בסוף קניתי בזארה קידס סוודר מעוינים שהיו בו גוונים של כחול וירוק. עליז הוא לא ובטח טוליו יגיד לי שקניתי לו סוודר של עובד מדינה אבל זו הייתה האופציה הנורמלית היחידה.

 

כל כך הרבה חוסר דמיון יש בעיצוב לילדים. מלבישים אותם כמו מבוגרים קטנים (נכון במיוחד לבנים) בלי טוויסט ילדותי ואם כבר מדובר בעיצוב יפה אז המחיר בהתאם למשהו שיספיק לעונה וחצי

 

ואגב לא הגיוני בעיני לשלם על בגד לילד מחיר של בגד למבוגר וזה המצב שם לצערי.

ילדה על אופניים

החלפתי את התמונה המדכאת משהו בבלוג (האנשים באוטובוס) כי היא הזכירה לי את הצדדים היותר כבויים וכבדים בשגרה. אני רוצה שגרה צבעונית ,פרועה ושמחה כמו התמונה של הילדה שרוכבת לתוך עדר האווזים. הילדה קצת שמחה וקצת מבוהלת אבל מלאת תעוזה. אני תוהה מתי אנחנו מאבדים את התעוזה הזאת להיות מי שאנחנו. לנסות דברים בלי לחשוש מכישלון.

אני לפעמים חושבת שאנחנו עושים ילדים כדי לשחזר במשהו את הילדות הדמיונית שלנו דרך הילדות שלהם. הילדות שאנו זוכרים היא לא הילדות שהייתה לנו באמת .

גם לי היו אופניים כשהייתי בת חמש. הם היו ירוקים ואהבתי לרכוב עליהם בסמטה ליד הבית של הסבים שלי, שם גרנו אמי ואני. רכבתי עליהם מהר ונפלתי מהם לא מעט (ואז סבא היה חובש לי את הפצעים בברכיים ונותן לי ספר במתנה כי ספר בבית הסבים שלי היה ועודנו מצרך חיוני ולא חפץ מותרות). הרכיבה הייתה מאד מהנה ומעוררת קנאה כי לרוב הילדים באותה סביבה לא היו אופניים. הם היו מבקשים לרכוב ואני הייתי נותנת תוך תחושת חרדה עמומה שהאופניים לא יחזרו אלי. הילדים באותה סביבה היו חרדים ושונים ממני מאד ולכן לא באמת התחברנו אבל אופניים הם אופניים לכל ילד שהוא.

הכי אהבתי לרכוב לבד.

התמונה היא איור של מאייר בלגי בשם Marcel Marlier ומצאתי אותה בבלוג שמוקדש כולו לציורים בנושא ילדים.יש באיור הזה משהו נוסטלגי שמזכיר לי ספרי ילדות ישנים.

ידידי המתוק

קשה לי לכתוב את הפוסט הזה כי התמכרות זה דבר שקשה להודות בו. אני מכורה לאוכל. בעיקר למתוק. אני גם אוהבת לבשל וגם אוהבת לאכול. אוכל מתוק, שומני ומחמם. כשאני מרגישה לבד-אני אוכלת. כשאני נמצאת בחברת אוהבי אוכל אחרים-אני גם כן אוכלת. כשאני רעבה אני הופכת לעצבנית מבפנים.

 

אין ספק שאתה ממלא את תפקידך נאמנה. אתה תמיד שם מרגש אותי ומשמח אותי ובעיקר ממלא את החללים הריקים בנשמה. אתה משמח אותי בריחות מפתים, אתה מחייך אלי מבלוגים רבים, אתה מפתה אותי. אבל אני צריכה הרבה ממך כדי להרגיש אותך. כל פעם עוד קצת. אני מוציאה עליך הרבה יותר מדי כסף כדי להרגיש אותך, אתה אחד מהחיבורים הזוגיים שלי שכן גם בן הזוג שלי אוהב אותך.

 

אני לא יכולה לסבול דיבורים שמגנים אותך. אתה אחת מהנאות החיים שלי אבל אתה גם חטא. אני לא יכולה לסבול את ההתחסדויות ואת הביקורת על הקשר הלא בריא שלי איתך.  

 

בסביבתי יש לך הרבה אוהבות אבל אהבה מסוייגת כזאת וביקורתית . סלטים משותפים זה כן אבל סוכר לבן ושומן זה איום אטומי, פצצה גרעינית! כבר שמעתי גם השמצות פרועות על ידידי הגלוטן שהופך לדבק במעיים.

 

אבל אתה יודע משהו, מתחיל להיות לי קשה החיבור איתך. אני לא מרגישה את הטעם שלך. הלעיסה הופכת למכנית והצורך הוא בעיקר להתמלא, להתגבר על שעמום, ריקנות ובדידות זו כבר לא חוויה חושנית ומהנה אלא סקס מכני נטול נשמה.

 

ויש לקשר שלנו מחיר. אני גדלה. האיברים הראשונים שגדלים אצלי הם לרוע המזל הבטן והתחת מה שהופך אותי לחשודת היריון תמידית

 

 

ויש אלטרנטיבות. אני רואה את נן כל כך אחר ביחסו אליך כשהוא רעב הוא אוכל וכשהוא שבע הוא מפסיק. הוא יכול להשאיר חלק מעוגת שוקולד שהוא אוהב מאד כי הגוף שלו אותת לו שהוא שבע.הוא מכבד אותך יותר ממני.

 

גם טוליו וגם אני החלטנו להפוך אותך לידיד קצת פחות טוב. אתה תהיה בסביבה, מטבע הדברים, כי אי אפשר להתנתק ממך לגמרי אבל אתה תתפוס פחות מקום. לא הכול יהיה סביבך.

 

 אני עדיין רואה את המשקל שלי כמספר  עובדתי ולא כאמצעי לנזוף בי על מערכת יחסים הדוקה מדי איתך.

 

 

לפעמים אני חושבת שהיה יותר יעיל לנהל מערכת יחסים אוהבת כזאת עם האקונומיקה והמטאטא או עם מכון הכושר.אבל אני לא אדם יעיל.

 

ועכשיו כולם לחזור אחרי: חסה זה טעים, גזר זה טעים, מלפפון זה טעים, עגבניה זה טעים וכרובית זה טעם!

 

 

 

 

ובהמשך לפוסט הקודם מצאתי לנכון לציין מה עשיתי כדי להגיע למצב רגוע יותר.

אתמול כתבתי ביומן. יש לי יומן שהוא כמו פעם.עם שורות שכותבים בו בעט . ושפכתי את הרגשות שלי והפחדים והתסכולים וגם רעיונות בונים מה לעשות כדי להרגיש טוב יותר.

ואז חזרתי למיטה והרגשתי כבר הרבה יותר רגועה.

החלטתי לעשות הליכה של חצי שעה ארבע פעמים בשבוע. זה המינימום הנדרש לשיפור הבריאות שלי ועצם ההחלטה שימחה אותי מאד (מגלה שזה אפשרי)

תכננתי בקפידה מה אלבש מחר ואיך אתארגן כדי להיראות טוב.

והיום קבעתי תור לספר צמרת הפלצן ביותר שאני מכירה. הייתי אצלו לאחרונה כשנן היה תינוק בן חצי שנה. זאת כי הוא פלצן ויקר ותמיד שואלים אותי אם אני לקוחה ותיקה כי האו לא מקבל חדשות וזה כשלעצמו עשה לי אנטי.אבל מקבלים אצלו קפה טבו ממכונת אספרסו וכן ביסקוויט לוטוס.

אבל הוא הספר הכי טוב שאני מכירה . נכון, התור לעוד כחודש והמחיר יקר מתמיד  בסטנדרטים ירושלמים אבל קבעו לי את התור יחסית בקלות וחודש זה לא הרבה זמן לחכות.

וכסתירה לכוונתי להסתפר קניתי סיכה מיוחדת לאסוף את השיער והלכתי עם עגילים. כצפוי קיבלתי ים מחמאות.

והבוקר כנראה שכבר ראו עלי שאני במצב רוח טוב יותר בגלל שנן אמר לי שהוא רוצה להגיד לי שלושה דברים לפני שניפרד:

1. אמא, אני אוהב אותך, 2. מה קרה שאת כל כך חמודה היום? 3. שיהיה לך יום נהדר.

מה יותר טוב מזה

אני מרגישה סוג של נפילת מתח והתאזנות. זה כל כך טוב כשזה מגיע.

 

דכאון חורף

יש תקופות שההרגשה שלי היא פשוט מחורבנת. לא כי קרה משהו דרמטי אלא כי כנראה משהו באיזון הפנימי שלי משתבש או משהו כזה. אין לי הסבר אמיתי וממשי למצב הזה.

 

אתמול הלכתי עם נן בשדה. לא ירד גשם אבל היה בוץ וספרנו סתווניות. שיפר לי את ההרגשה לשעה שעתיים אבל אחר כך מצאתי את עצמי צועקת על העוף.

כן כן, אני לא יכולה לסבול עוף טרי שנחתך בצורה כל כך גרועה  זה מעצבןןןן אותי. הבישול גם כן מעצבן אותי. מעצבן אותי להיות האחראית הבלעדית על הבישול הגם שאני לקחתי על עצמי את התפקיד. לא בא לי לבשל ולכן אני מבשלת אבל לא בזמן ואנחנו אוכלים ארוחות בשעות משונות. ולפעמים הבישול גורם לי הנאה עצומה.

 

בכלל בישול כביסה ושטיפת כלים אלה מלאכות הבית שאני הכי אמביוולנטית לגביהן. כשאני עושה אותן אני מרגישה שלווה אבל כשהן ממתינות לי שאעשה אותן הן עול גדול.

 

בכלל חלוקת התפקידים בינינו זה דבר שנבנה עם השנים. כרגע החלוקה היא שכל אחד מאיתנו עושה את מהש הוא מרגיש לנכון לעשות בזמן שלו. לכן הרבה דברים לא נעשים אבל מצד שני אין התחשבנויות . אין אני עשיתי X אז אתה תעשה Y.

 

ובמרפסת נוצר אגם קטן ומלוכלך. מערכת הניקוז לא ממש עובדת.פיחס.

 

גם הכתיבה שלי גרועה. אני מרגישה את זה ומאד לא מרוצה מעצמי. אני מרגישה שקשה לי לכתוב למרות שיש לי את הדחף. אני מרגישה תסכול מכך שאני לא מצליחה לצאת מגבולות האני ולכתוב משהו שייראה לי בעל ערך מוסף. אני מרגישה שאני לא באמת יודעת לספר סיפור.

 

והחורף הזה. הוא לא באמת רע. האוויר נקי וטוב והוא נותן לי לגיטימציה להתכרבל עם ספר טוב.  הפעם זה "הבנות" של לורי לנסנס שמספר את סיפורן של תאומות סיאמיות.

 

ואני מרגישה צורך עז להיות לבד וצורך מקביל להיות ביחד ואני נקרעת בין שני הצרכים האלה.

תקוות משונות

היא תפסה אותי ואת נן במרכז המסחרי ובעקבות סיפור קורע לב היא התחננה שנציץ במה שיש לה למכור. רוב הדברים על הדוכן שלה היו מכועריםובכלל לא לטעמי אבל ידעתי שאני אקנה משהו כדי להרגיש טוב עם עצמי ולאפשר לה כבוד עצמי. בחרתי צמיד עשוי ברישול ומלא בכל מיני סוגי אבנים. אולי כמחווה לתקופה שבאמת התעניינתי  בגבישים ובכוחות הריפוי שלהם. כוחות ריפוי פלוס מעשה טוב נראה לי כמו תמורה הולמת. אז היא התחילה להגיד לי שהיא מבינה בזה ולא סתם בחרתי דווקא בצבעוני הזה. אני זקוקה כנראה להרבה יצירתיות בחיי והרבה עניין. משעמם לך! היא חזרה והטיחה בי ואני כבר הבנתי שאני קונה את הצמיד הזה.

היא דרשה עליו מחיר שבעיני היה מופקע אבל לא התווכחתי כי כשאני מחליטה על משהו הכסף פתאום מתגמד וענדתי את הצמיד ברוב חגיגיות. הצמיד הכביד עלי ולא היה כל כך נעים לי ובכלל, אני לא טיפוס של צמידים בכלל אבל חשבתי על מה שאמרה וחשבתי שאולי יש דברים שאני לא יודעת שיוכלו להוביל אותי למקומות חדשים ומעניינים ושאולי הייתי צריכה לקנות את הצמיד הזה.

הגעתי הביתה והצמיד התפרק לי בידיים בדיוק כשגיליתי שהסלולרי נרטב מהבקבוק בתיק וכל העסק גרם לי לחייך חיוך אירוני.

אישה שיודעת להתאים איחולים ללקוחותיה זה לא דבר של מה בכך.

הכול בגלל עכביש קטן

אני מרגישה שוב את ההרגשה המחניקה הזאת של חיים במירוץ. החיים טסים להם, הימים קצרצרים, אני אוספת את נן מהגן וכבר חושך וזה מעציב אותי.

אבל קיבלנו יומיים במתנה.

 

אתמול אספתי את נן מהגן וראיתי שיש לו פצע מוזר על תנוך האוזן שהיה גם אדום ונפוח בהשוואה לאוזן השניה. בגלל ניסיון רע עם פצעים שהוזנחו בגלל שלא נראו מספיק חשובים קבעתי לו במקום תור לרופאה.

 

ברגע שהרופאה ראתה את הפצע היא הגיבה בזעקת שבר. מסתבר שכנראה שעכביש מנוול או  חרק אחר עקץ את נן בשתי אוזניו והוא פיתח אלרגיה חריפה.

התוצאה, יומיים בבית, אנטיביוטיקה וסטרואידים(!!!). כנראה שצריך לקרוא לו מעכשיו ספיידרנן.

 

בסופו של דבר נן תיפקד בסדר במהלך היום. ושנינו הרגשנו שקיבלנו במתנה יומיים של מנוחה מהלחץ להספיק ולעמוד במשימות החיים השונות. וזה היה טוב.

 

בזמנים כאלה אני מעריכה מאד את מקום העבודה שלי שמקבל בהבנה היעדרות על רקע מחלת ילד. הקולגות שלי מעודדות ושואלות לשלום הילד ואני רואה כמה זה משמעותי וכמה זה לא מובן מאליו בכלל

דור שלישי

הייתי ילדה מעופפת שהפוטנציאל שלה זרח מעליה. הייתי מוכוונת להקבצות א' בזכות הפוטנציאל הזה אבל לא הבינו למה אני לא לומדת.

הייתי אומללה בבית הספר כי הלימודים לא הצליחו להגיע אלי. הרגשתי כאילו אני מתחת למים ושומעת את הכול במעומעם. לפעמים הגיע אלי דבר או שניים שעזרו לי לתת אשליה שאני בכל זאת בסביבה.

הורגלתי לחשוב על עצמי כעצלנית . מתחילה בהתלהבות משימות ולא מסיימת אותן. יוצרת רושם של הבטחה עצומה שלא מתממשת. מתעניינת בהמון תחומים ולא מתמקדת ומתמסרת באמת.

הבקרים שלי היו סיוט. הייתי רצה כאחוזת תזזית ממשימה אחת למשימה אחרת והכול ביחד התערבב לי כמין מערבולת בלתי אפשרית. וכל דבר קטן היה מסיח את דעתי.

דוגמא: הייתי צריכה לשים את הכלים בכיור ובדרך ראיתי גרב שצריכה ללכת לכביסה ואחר כך הייתי מגלה ששוב לא הכנסתי משהו לתיק ואז בדיוק היה לי טלפון או שמישהו קרא לי וכלים נשארו על השולחן והגרב נשארה לי ביד.

 

אני עובדת במסגרת חינוכית ונחשפתי יותר לעומק למונח הפרעת קשב וריכוז . אני מרגישה כמו דור שני לא מאובחן כי אימא שלי דומה לי מאד . ועברתי תהליך. למדתי לסלוח לעצמי על פגמיי וליצור כל מיני אסטרטגיות התמודדות כדי להחזיק את הראש מעל המים ועדיין זו מלחמה.

 

ואתמול בעקבות שיחה ממש טובה עם הגננת של נן גיליתי שיש גם דור שלישי.

ואני אסירת תודה שהגננת ידעה כבר עכשיו לשים את האצבע ולהגדיר את הקושי של הבן שלי ולראות אותו מעבר לקושי. לראות את היכולות המדהימות שלו ולהבין שהוא לא מבצע משימות בגלל הקושי ולא בגלל היעדר יכולת.

 

בינתיים לא מאבחנים, כך אמרה לי הגננת. הוא צעיר מדי ואולי בעזרת עבודה ועזרה לא יהיה צורך באבחון פורמלי. היא לא מאבחנת אבל היא רואה את הקושי שלו ואת המוסחות שלו .  והיא נתנה לי גם רעיונות איך לעזור לו להתארגן.

 

ואני מרגישה שאני עומדת בפני משימה גדולה וחשובה לעזור לילד שלי למצוא את מקומו בעולם ולמצוא את הדרכים שיעזרו לו להתגבר על הקושי שלו.

 

והכעס על תופעות מעצבנות כמו הפסקת פעילויות באמצע ואיטיות נעלם אצלי מהמערכת כשאני יודעת שזה תוצאות של הקושי הזה.

 

 

ועדיין, קשה לי. קשה לי להיות במקום שיודע שהבעיות של הילד שלי לא נעלמו, קשה לי לחיות בהבנה עד כמה לי ולמערכת שהוא נמצא בה יש השפעה על חייו ועל עתידו.

ועם זאת האהבה שלי אליו חזקה מהקושי. ואני רוצה שהוא ימצא את מקומו מהר יותר בהשוואה אלי שלקח לי זמן רב למצוא את מקומי.

 

ולשמחתי אני מוקפת באנשים עם ידע מדהים שאני יכולה להתייעץ איתם ולשמחתי נן קיבל גננת קשובה ומכילה.

 

אני מקשרת להרצאה בנושא. עוד לא צפיתי בה אבל אני חושבת שהיא יכולה לתת המון להורים ואנשי חינוך כי כל כך חשוב לראות את הילדים השקטים האלה שלא עושים בעיות אבל מסתבכים מבפנים.