ארכיון חודשי: מרץ 2010

אבד קור רוח…המוצא הישר…

רגיל

החופש הזה לא עושה לי טוב. היה לי בראש דימוי כזה של טיולי טבע ופריחה ובסוף גמרנו כמו כל עם ישראל (אלה שלא הלכו לטיולי הטבע והפריחה ו/או לפעילויות הרבות לילדים) לאיקאה ראשון. שוב הנטייה הזאת שלנו לבחור בפתרו הכי קל כדי להרוג זמן ולחזור מעוצבנים. נולי זכה בבובות אצבע ובפילון קטן ומכוער ואנחנו בכוסות ובחירשות זמנית מהצגת הילדים שהייתה במקום (לשמחתי נולי הוכיח טוב טעם וברחנו משם די בהתחלה אבל הנזק נעשה).

בבית הצלחתי קצת לעבוד והרבה להתעצבן על נולי שפיזר את כל הפאזלים שלו על רצפת הסלון. עד כדי כך שהטחתי את הטנק הרועש והארור שלו ושברתי לו אותו. פויה אמא מגעילה (ואחר כך לא היה לי לב להוציא גם את הסוללות.אז הרעש נשאר אבל נמוך יותר וקצת מעוות )

כן, קיבלתי מעצמי כמה הלקאות עצמיות עסיסיות של אמא מזניחה ואמא לא בסדר. אני יכולה להגיד רק שבורכתי בבעל נהדר שקלט את הנקודות בהן הייתי על הקצה ואז תפס את נולי לשיחה צפופה בלי לבקר אותי על התגובות המוגזמות.

יש משהו טוב במשפחתיות הצפופה הזאת. אחרי הכול. ואני כל כך נהנית לראות עד כמה האבהות של טוליו מגובשת ובטוחה בעצמה ועד כמה יש לי מה ללמוד ממנו לפעמים. בעיקר שיעור בקור רוח.

 

מחר ניקח את נולי להפנינג פרפרים שמתקיים למרבה השמחה ליד הבית. קל"ב… אולי בכל זאת נתפוס גם פריחה מתישהו איפהשהו. אני רק מקווה שהסבלנות שלי תחזור כי אני מרגישה שיש לנו פשוט יותר מדי חופש. למרות הכול.

 

 

 

 

מודעות פרסומת

נולי

רגיל

יושבים לאכול ארוחת ערב . נולי שואל את טוליו בן כמה הוא ואומר כשאני אהיה גדול גם לי יהיה… מחשב


אבל רגע… לדייגו כבר יש מחשב.

נולי למד לשיר את חד גדיה בלדינו ואפילו בסדר הוא בסוף קיבל אומץ. היום טוליו ניסה לתרגם לו את השיר. גדי אחד שקנה אבא… נולי אומר ברצינות: אבא שלך קנה לך את הגדי כדי שתיתן אותו לי.

מה לא לתת

רגיל

חמי נתן לנו מתנה


מיגרנה עטופה בנייר צלופן


טנק עם סוללות ובכלל לא קטן

סוללות נעלמות במפתיע


טנקים מתרסקים קצת כל פעם…


הוא עוד ישלם

מתחשק לי לשלוח אליהם את נולי


עטוף או לא עטוף בצלופן


עם הטנק

ושלא יגידו שאני לא נדיבה

שעון קיץ

רגיל

לפעמים נראה לי שששעון הקיץ הוא מזימה נגד הורים. אני מרגישה כל הזמן מנוצחת על ידי השעון ואז נזכרת שמזל שעכשיו חופש.


וכמובן שבהתאם למסורת ההפוכה שעון הקיץ נחנך בגשם כך שאי אפשר לצאת ויש לי ילד כמו אריה בסוגר וטונות של עבודה מהבית (שזה גם משמח-יש פרנסה).

וזהו, פחות מרגישה טוב עם האימהות שלי בימים האחרונים. אמא כל כך לא מושלמת…

על הטרדה מינית

רגיל

שמתי לב שלוח השידורים של ערוץ 2 במוצאי שבת מורכב מתכניות שתפקידן בעיקר לעשות לנו רע ובכל זאת אני לא מצליחה להמנע מלצפות בהן.


מה הייתם עושים גרמה לי לרעוד מזעם. למי שלא ראה, התכנית הציגה סיטואציה של הטרדה מינית שנעשית מול אנשים. בוס מטריד קופאית בסופר, מי יתערב. רוב המתערבות היו נשים. מתוך 174 אנשים רק 48 מצאו לנכון להתערב ומתוכן 38 נשים. זה החזיר אותי לפעם ההיא שהוטרדתי באוטובוס. הייתי בהיריון והחלאה שישב לידי התכסה בפליז והתחיל לגעת בי. הגבתי כמו לביאה וצעקתי עליו באופן שלא משתמע לשתי פנים. כמה אנשים אתם חושבים התערבו? עזבו התערבו שאלו אותי אם אני בסדר? אוקיי מאותו אוטבוס מלא שלושה גברים הסתכלו עלי כאילו הייתי משוגעת ואף אחד לא אמר כלום. אפס אנשים! הנהג גם פתח לו את הדלת והוא הצליח לברוח.


כתבתי על זה בבלוג אבל לא היו לי אנרגיות לקשר לפוסט ההוא.


רק כשירדתי בתחנה אחרונה אישה אחת עדינה אמרה לי שטוב עשיתי. אני חייבת לציין שזו הפעם הראשונה שמצאתי כוחות לצעוק ולא להחליק את זה מהבושה.

כמה נשים עוברות את זה ברמה חמורה בהרבה כל יום במקום העבודה ללא שום גיבוי?

תגידו על חיים הכט מה שאתם רוצים התכנית ההיא גרמה לי עוד יותר להבין עד כמה זה במקום להביא את זה לשיח הציבורי

(טוליו שצפה בתכנית לצדי העלה נקודה חשובה. הוא טען שהמציאות היום גורמת לגבר להיות פגיע יותר. במציאות שבה גבר שולף סכין בויכוח על מקום חניה גברים יותר מפחדים להיכנס לעימותים. נשים יודעות שהסיכוי שעבריין ידקור אותן שווה לאפס ולכן הן מעיזות יותר ואולי זה מסביר את מספר הגברים הזעום שעמד לצד המתלוננת.)

יש גבול אין גבול

רגיל

לאחרונה אני נתקלת בכל כך הרבה סיפורים עצובים על ילדים ממשפחות שאולי הן לא מתעללות ע"פ הספר אבל ההורים חסרי סבלנות והילדים מוזנחים ולא מובנים . הסיפורים האלה גורמים לי לחשוב עד כמה אני הוגנת לילד שלי. עד כמה אני קשובה לו ומבינה אותו ומכילה אותו . זה ברור לי שזה התפקיד שלי וזה ברור לי גם כמה קל לי לוותר לעצמי ועד כמה סדר עדיפויות נכון יכול להתעוות לפעמים כשמגיעים הביתה  עייפים או כשיש הרבה עבודה תחזוקתית ואז הילד מקבל ממני הרבה "לא עכשיו" ועוד.

אז היום הגעתי לגן שלו מתוך ידיעה שאני אהיה אמא סופר כיפית . רציתי לקנות לו חולצה יפה לסדר והחלטתי להפוך את זה ליום בילוי. זה התחיל מעולה. הסברתי לו שאנחנו עומדים לקנות לו חולצה חדשה ושנמדוד בגדים ואחר כך גם נאכל עוגיות ברולדין. הוא היה סבלני מאד ואפילו נהנה לראות את עצמו במראה. אחר כך הוא סיפר לי על חוויות מהגן (דבר לא רגיל אצלו. בדרך כלל התשובה היא בסדר) והלכנו לשחק במכונית מהסוג הזה ששמים שני שקלים ואז היא זזה אבל נולי אוהב אותה דווקא עומדת. היה שם עוד ילד והצעתי להם לשחק ביחד. הם נהנו מאד, זאת למרות שהילד השני היה גדול יותר וקצת פראי.


ישבנו יחד, אכלנו עוגיות ובאמת היה כיף. אחר כך ע"פ התכניות הלכנו לסופר ושם הכול התחיל להתפורר. הוא התנהג באופן לא טיפוסי ולקח כל מיני צעצועים למרות שהבהרתי לו שלא קונים צעצועים. הוא התחיל התווכח ולברוח לי וכל הקטעים האלה של הצורך בעצמאות. אני חזרתי כמו תוכי על המסר שקונים בסופר רק את מה שצריכים וצעצועים קונים באירועים מיוחדים כמו חגים או ימי הולדת. בפנים התפוצצתי. הלכנו הביתה ובדרך הייתי צריכה להזכיר לו שלא קופצים לכביש ושלא בורחים בחזרה לקניון ובסוף הוא הצליח לישר קו איתי.

הרגשתי בסדר שלא צעקתי וכעסתי במידה לא סבירה ומצד שני הרגשתי כאילו פשוט קשה לו להיות ילד משתף פעולה כל הזמן והוא חייב ליזום תעלולים ולבדוק את הגבולות ולי קשה עם זה לא פחות. יותר קל לי כשאני מנטרלת את האגו שלי ומכוונת למטרה של לשים לו גבולות בלי לחשוב על איך שאני נפגעת מזה שהוא לא שומע לי.

המודעות הזאת לא תמיד קיימת אצלי. לפעמים אני שוכחת כמה הילד שלי חשוב לי ויקר לי. לפעמים הכעס מנצח ואני חושבת במה אני טובה יותר מאשר האימהות האלה שהגננות מסתכלות עליהן במבט שיפוטי ומצקצקות (אני פשוט נפגשת הרבה עם גננות במסדרת העבודה אז אני מכירה גם את הצד הזה). אני חושבת שכתבתי את הפוסט הזה כתזכורת עצמית שאפשר גם אחרת.

שפה

רגיל

ללמוד שפה זה לגלות ארץ לא נודעת, זה לגלות תרבות שלמה עם ניואנסים קלים. זה כמו לקלף בצל ולגלות עוד שכבה ועוד שכבה ובדרך גם לבכות מהמאמץ של מה שלא בא בטבעיות.

ללמוד שפה זה להקשיב למנגינה ולגלות פתאום שאת מבינה יותר ממה שאת חושבת ושאת יכולה אפילו לשיר חלק קטן ממנה.

ללמוד שפה זה גם לחצוב בסלע קשה ולהידקר לפעמים מהקצוות החדים ולגלות שאת בכלל לא חוצבת במקום הנכון אבל יוצא לך משהו אחר חדש ולא שימושי. המפגש בין השפות שנמצאות בארנק שלך לשפה חדשה שצובעת את הכול בצבעים קצת אחרים.





כמה שפות אנחנו לומדים בחיינו, בהתחלה את שפת אמנו שמתחילה מצלילים בודדים שהסובבים אותנו נותנים להם פירוש אחר כך השפה שבספרים שהיא לפעמים מסתורית ודורשת הסבר חדש, שפת המטפורות בשירים (לכל משורר שפה משלו) השפה הלא מילולית של התנהגות בחברה מסוימת, מתי באמת לנשק ומתי לנקר על הלחי ומתי רק לעשות את תנועת הכאילו. השפה של הילד שלך, למה הוא מתכוון כשהוא מתנהג בצורה מסוימת, שפת הבכי, שפת הצחוק, שפת החיבוק ושפת הדחייה. למה בן הזוג מתכוון כשהוא לא רוצה לדבר או כשהוא מגיש לך קפה או כשהוא שולח לך חיוך בצ'ט…



אנחנו מפענחים את ההירוגליפים האלה של חיינו. אנחנו חיים.