הקטע עם פורים

אף פעם לא התחברתי לחג. אולי זה בגלל שיש לי בעיה לשמוח על פי הזמנה ואולי בגלל הנוהג הישראלי להתחיל חג הרבה לפני שהוא בפועל מתחיל (קפצונים ואטרף תחפושות) וכשהוא מתחיל התחושה היא, מה, זהו?

סיפור המגילה לא מדבר אלי בכלל. אלימות וחרדה מאלימות והצלה בעיקר בזכות מיניות של אישה. בכלל מעמד האישה לא בדיוק מדהים שם במגילה.

וכאימא אני בכלל נכנסת להיפר ונטילציה דקה אחרי ט"ו בשבט. למה לחפש ילד ששונא תחפושות (ממי הוא לקח את זה?) מה שמסתיים בביקור סיוטי בחנות צעצועים ובחיפוש אחרי הרע במיעוטו כי יש אימהות שתופרות ויש שלא. נחשו מי אני.

ובכלל חג שמצד אחד חוגגים אותו ביום ראשון בערים שאינן מוקפות חומה. וירושלים מה לעשות, מוקפת חומה מה שאומר בזבוז ימי חופש יקרים על כלום.

שכחתי את הקטע עם התחפושות. כל שנה נתקענו עם תחפושות חמות להבהיל בפורים חמסיני ומה השנה, חחח… נכון….

קצת עצוב לי שאני לא ממש נכנסת לאווירת החג כפי שהייתי אמורה אבל כל האווירת חג הזאת של השבוע האחרון כבר גורמת לי לרצות לצרוח, די כבר!!! אבל מחר אני תקועה עם ילד בבית ולא יודעת ממש איזו פעילות כיפית לעשות לו. בנוסף על הכול אני חולה. לא חולה ברמה של ימות העולם אני במיטה אלא חולה ברמה של שיעולים מעוררי רחמים שכבר גרמו לי לקבוע תור לרופא.

בתכנית החומש שהייתה לי נכין כדורי שוקולד כדי לא להרוג את הילד משעמום וקיפוח אבל רק המחשבה על להכין משהו במטבח עושה לי רע.

טוב זה לא שאני מתמודדת עם רעידת אדמה פלוס צונאמי כמו שבני ארצו של טוליו מתמודדים אז באמת צריך לסתום את הפה ולחגוג.

גוסטב ויגלנד

גיליתי לאחרונה את הפסל גוסטב ויגלנד ובחרתי לשים תמונה של פסל שלו בבלוג.

בחרתי בו כי השילוב של העוצמה והרוך והאנושיות המיתית של פסליו קסמו לי. רבים מפסליו עוסקים בזוגיות ובהורות ויש משהו אירוטי וכמעט אלים משהו בתנועה הלא רגילה והמתפרצת שלהם. ואני בחרתי בפסל משפחתי כי כנראה שאני בפאזה הזאת חזק לאחרונה. נמאס לי לשים דמויות בודדות של נשים ומצד שני גם לשים את הילד שלי כאווטר שלי נראה לי לא מתאים.

קשה לבחור בתמונה ולהחליט שהיא תייצג אותך. ומוזר לי לבחור בתמונה של פסל. בדרך כלל אני מתחברת יותר לצילום או ציור שיש בהם משהו קונקרטי יותר ודווקא כאן פסליו גרמו לי לאפקט הזה. התנועתיות והגופניות האלה.

אולי אני בשלב גופני יותר…

המון אולי, לא בטוחה שהצלחתי להסביר לעצמי למה דווקא הוא.

הנה אפיתי לי פוסט לשבת

הכתיבה שלי תקועה. היה לי מין חודש הפסקה כזה בו פחות כתבתי ויותר הייתי ועכשיו אני מרגישה פתאום את הדגדוג הזה לחזור לכתוב . לא כי חייבים אלא כי רוצים. בכלל פברואר היה חודש הפסקה עצל כזה ומוזר. משמח גם . ועכשיו התחושה היא שההפסקה נגמרה וזמן לחזור לעשייה.

 

היה משהו בודד בהפסקה הזאת. אולי מין פרישות כזאת לא מתוכננת מהקשר עם אנשים, שגרמה לי להבין כמה קשר הוא דבר חיוני. אני לא בטוחה שבאמת הייתה פרישות כזאת כי יצאתי ונפגשתי אבל כנראה הקשר הווירטואלי קצת הוזנח. לפחות ע"פ תחושתי הייתי מין נוכחת נפקדת פה. ואז פתאום חשבתי כמה הייתי רוצה לראות פוסט חדש והמון המון תגובות ותחושה שהצלחתי להגיד את מה שרציתי להגיד ולא כתבתי סתם כדי להיות.

 

האם רואים אותי? יש לי יותר מדי תחושה שאני לא מספיק משמעותית. אני אל מרגישה את זה פה, אני מרגישה את זה כמעט בכל מקום שאני נמצאת בו. יש בי צדדים מנוגדים. צד שרוצה להתחבר וצד שרוצה דווקא להיראות. להתחבא זה הרבה יותר נוח. להיות זו שלא מצפים ממנה אבל יש בזה ריקנות גדולה ותחושת אינות.

ומצד שני יש את הצד שרוצה להיראות ולצעוק ולהגיד-אני כאן!!! שימו לב אלי!!! אני משמעותית!!! אבל זה קצת מפחיד לבלוט מדי.

 

 

ומתחשק לי מאד לשנות

אני לפעמים לא מכירה את עצמי

בתקופה האחרונה כשאני מין פצצת חיוביות כזאת אני לא מכירה את עצמי. אני רגילה יותר לקוטרית שתמיד נורא קשה לה וכל עול העולם על כתפיה ופתאום, איזה קטע! דברים זורמים והולכים בקלות ואני עושה דברים שאני רוצה.

אתמול שוב הלכנו לבקר את השקדיה הפורחת ואת הפריחה המשגעת בשדה ליד הבית. הפעם עם סבתא שלי שהיא בין שאר סגולותיה הרבות מגדיר פרחים אנושי. הרגשתי איך זיכרון הילדות שלי הולכת עם סבתא לטיול לימודי משתכפל לו וגם הנולי שלי זוכה.

ברצינות, זו ממש זכייה!

וחוץ מזה אני מרגישה שהתקשורת שלי ושל נולי משתפרת והולכת. אנחנו צוחקים יותר ומקשיבים יותר. הגדילה שלו עכשיו הופכת פתאום לדבר משמח. כנראה שיש דפוס הורות מתאים לכל שלב גדילה. והדפוס שנדרש לשלב זה הוא המקום בו אני הכי אני. בו אנחנו שניים ולא אחד ובו יש ביטוי לצרכים של שנינו. גם לטוליו ההורות הרבה יותר זורמת בשלב הזה. יש להם קשר מיוחד שלפעמים בא לידי ביטוי בלי מילים ואני כל כך נהנית לצפות בקשר הזה.

אקווה בלה אז והיום

אז אקווה בלה בתחילת שנות ה 80 או סוף שנות ה 70. פסח.באנו לשם עם קרובי המשפחה מארה"ב ואני בת ארבע לבושה בשמלה משובצת בצבעי פסטל רכים. אני עדיין זוכרת את השמלה הזאת ואת התענוג שבלשחק התזות עם בני דודיה של אמא שלי מה שהוביל אותי להיות ספוגת מים. הבגדים להחלפה נשארו באוטו אז הושיבו אותי על הדשא ליד המבצר הצלבני כדי שאתייבש קצת עד שיביאו לי בגדים להחלפה. ואני זוכרת את העונד הצרוף של להיות לבד במקום המסתורי הזה ולתת לשמש האביבית ללטף אותי. אני לא זוכרת אם הושארתי לבד או לא אבל נראה לי שהייתי לבד כמה דקות בצירוף אזהרה לא לזוז.

מין אושר חושני וצרוף כזה של התמזגות עם הטבע.

היום עין חמד מתחילים במתקנים לילדים שמאפשרים לילדים להתרוצץ חופשי ואז עוברים בדשא בין העצים.  הקרקע מלאה בעלי שלכת ויש גם כמה רקפות . הנולי והפיצקי של החברים שלנו פוערים עינים ונהנים להיכנס לחווה הצלבנית שאני חשבתי אז שהיא מבצר. הם נהנים מהתהודה ומכל הירוק בחוץ. אוספים בלוטי אלונים ותולשים עלים.

והילדה שהייתה והילד שהיום נפגשים במבטי הבנה בגן העדן הקטן הזה.

ולמי אכפת מהזרזיף שפעם היה מעיין ומהמנגלים המתרבים ההנאה נשארת.

לא עייפה

בוקר אחד התעוררתי לא עייפה והרגשתי כאילו כל המעצורים והכובד שליוו אותי כל כך הרבה זמן פשוט נעלמו. הצלחתי לקום בקלות ולהתקדם בדברים שחששתי להתקדם בהם ולכתוב וליזום טיול עם חברים. אנחנו נוסעים היום לעין חמד. מקום שהייתי בו בפעם האחרונה בפסח בגיל חמש עם הדוד מאמריקה. אני זוכרת שם בעיקר שנרטבתי ממים או נפלתי למים אבל אני זוכרת מקום ירוק והרבה מים ובעיקר קסם. מעניין מה נמצא שם היום.

וחוץ מזה אתמול הצלחתי לבשל ולאפות ולארגן במה שנראה לי ככלום זמן ומאד הפתעתי את עצמי. דברים שנראו לי לא מזמן כמו מכשולים בלתי עבירים קיבלו צורה אחרת.

ואם השיעול שלי ייפסק זה יהיה מושלם.

אהבה ועוד משימות בלתי אפשריות

לעתים האישיות המעניינת של הסופרת יכולה לעזור בשיווק ספר שנושאו לא קל לעיכול- שכול של תינוקת יומיים אחרי לידתה. קראתי את הריאיון הסקסי עם איילת ולדמן שמצהירה בכנות לא רגילה שהיא מעדיפה את בעלה על פני ילדיה וחשבתי שהיה מעניין לקרוא אותה. אבל בכל זאת המחשבה על האפשרות הזאת כאם לתינוק מחרידה. בינתיים בני גדל ואני למדתי את אמנות ההדחקה ההורית והגעתי לספר.  הפתיעה אותי ההנאה הרבה ששאבתי מקריאתו.

המחשבה על שם הספר כבר מעלה תהיות, איך רגש שהורגלנו לחשוב עליו כעל טבעי ואוטומטי כל כך כאהבה הופך למשימה בלתי אפשרית.

אמיליה גיבורת הספר צריכה להתמודד עם הרבה משימות בלתי אפשריות כאלה. לאחר נישואיה לג'ק, האיש שהתאהבה בו היא הופכת לאם חורגת לבנו וויליאם , ביודעה מהי המשמעות להיות אם חורגת. גם אימה הייתה אם חורגת לבנותיו מנישואים ראשונים של אביה ואמיליה יודעת כמה התפקיד כפוי טובה. אמיליה מתמודדת בבת אחת עם אבדן בתה איזבל שמתה בשנתה במיטתם ועם ההורות החדשה לוויליאם ילד דעתן על גבול הניג'וס שאימו, קרולין מגוננת עליו הגנה מוגזמת. אמיליה מאשימה את עצמה במות איזבל ומתקשה להשתלב בחיי השגרה אך ההורות הכפויה והמאתגרת מלמדת אותה למעשה להיות אם. בהתחלה אמיליה לא יודעת איך לעכל את וויליאם הגאון הקטן שמפחד מהתענוגות הפשוטים של החיים בגלל חינוכה הנוקשה של אימו אבל היא מוצאת את הדרך לתת לו לבטוח בעצמו ולשחרר כבלים פנימיים. וויליאם מצידו מראה לאמיליה את דרכו שלו להתמודד עם האובדן ודרך זה נותן לה לגיטימציה להישיר מבט לאסון ולגלות שלמעשה לא הייתה אחראית לו.

 

אהבתי את נושא ההורות שחוזר בספר בוריאציות שונות ומציג מודלים הוריים שונים ומראה עד כמה הורות היא דבר נרכש ועד כמה הורות חדשה מלווה בחרדות לא רציונליות ובאשמה. כמו כן אהבתי את העדינות והקצב הנכון בה נבנית מערכת היחסים השברירית והעדינה בין אמיליה לוויליאם ואת היכולת מתוך פגיעות רבה לבנות משהו חדש.

 

ממליצה בחום אבל שמחה שחיכיתי עם קריאתו.

 

אבד תיאבון

הימים האחרונים היו כל כך מוזרים. זה התחיל מזה שהגוף שלי פשוט החליט שכל מה שהוא רוצה זה לישון. ישנתי כמעט יום שלם על הספה ואחר כך עוד כחצי יום. התיאבון ממש ברח ממני (נו, דבר אחד חיובי)  והתחושה הכללית הייתה של סמרטוט רצפה.

וזה עבר היום פרט לתיאבון שלא ממש חוזר אלי. היום אני צלולה ורעננה .

אהבה עוד משימות בלתי אפשריות הוא ספר פשוט נהדר. הכתיבה של איילת ולדמן נהדרת. נוגעת ללב כואבת ומצחיקה כמעט בו זמנית. ההוכחה לכך היא שהצלחתי בתוך כל העייפות הזאת לבלוע את הספר בכוח המוטיבציה בלבד.

קריאה במקביל

יש תקופות בהן אני קןראת כמה ספרים במקביל. ממש כמו הלהטוטן הזה שמעיף ותופס כדורים. אני קוראת את המפתח של טניזקי האירוטי המהורהר ואיטי מאד. יפני, נו… ובמקביל אני מדלגת מיפן להודו (וארה"ב) וקוראת את קרקע לא מוכרת של ג'ומפה להירי הנהדרת שעוסק במשפחות מהגרים מהודו והוא כמו עוגה שכל פעם לוקחים ממנה עוד פרוסה. סיפורים קצרים  זו מתנה לאנשים כמוני שלא מצליחים למצוא את כל הזמן לקרוא רומן ברצף.

ואז מצאתי את אהבה ומשימות בלתי אפשריות  של איילת ולדמן במקרה בספרייה ומזמן רציתי לקרוא אותו אז לא עמדתי בפיתוי והתחלתי גם אותו.היא כותבת בשפה מאד ישירה ואמיצה על אם ששכלה את בתה התינוקת והיא צריכה במקביל לטפל בבן המוזר של בן זוגה. הכתיבה חודרת אבל גם מרתקת ואני שמחה שאני כבר לא בשלב הפגיע הזה בו אני חרדה לכל נשימה של הילד שלי. יש שלב כזה עם תינוקות שהם נראים כל כך שבריריים שזה מפחיד. כיום אני מספיק רחוקה כדי לחוש הקלה ופשוט ליהנות מהספר.

התחלתי גם לשלב שירה בקריאה שלי. השפה המרוכזת בה נכתבת שירה טובה יכולה לפעמים לתת הרגשה ששווה לקריאת רומן טוב בעל מאות עמודים. עכשיו אני קוראת בשלבים את עינה ארדל שירי אהבה לימים רעים.

 מה שמוזר לי הוא שלמדתי איתה באוניברסיטה ואפילו שוחחנו שיחות אוטובוס כאלה.ועכשיו אני זוכה להכיר את המילים שלה כמשוררת.

וחוץ מזה יש לי ספרים שאולים שמחכים לי בסבלנות. ספר מתח שאני חייבת לקרוא. ספר שקיבלתי במתנה: נערה עם קעקוע דרקון וגם כמה ספרי ילדים תזכורת כזאת בתוך הבלגן. לא מזמן קראתי קטעים נבחרים מאילן גדל בברוקליןשל בטי סמיט ושוב הייתי נערה.

 ואת כל זה אני עושה כשיש לי בערך חצי שעה לקריאה במקרה הטוב . אולי עוד קצת בקאמרה אובסקורה שלי-השירותים.  אבל אלה דקות גנובות ומשמחות.

 

ואת כל הפוסט הזה כתבתי בהשראת תולעת מילים. בלוגרית חדשה שקיבלתי המלצה עליה ואני מעבירה אותה בחום הלאה.