ארכיון חודשי: פברואר 2014

מה קורה איתי

רגיל

אני אוהבת את הנקודה הזאת בחורף שבה מתחילים לראות את הימים המתארכים והפריחה נפלאה.ויש לי את הפינה הזאת במרפסת שאני מרגישה בה שהיא הכי הפינה שלי. אני רואה את הנרקיסים (יש לי נרקיסים וזה נשמע לי עדיין תלוש מהמציאות כי פעם הייתי רוצחת עציצים) ואפילו הקירות המתקלפים של המרפסת נעימים לי באופן מוזר.

 

הלילות חסרים לי. אני מתקשה לצלוח את השעה 9:30 וזה אומר אמנם שהבוקר ממש צלול ויחסית קל אבל הערב קשה מנשוא, הסבלנות שלי ירודה דווקא במקום שאני הכי צריכה אותה. המקום הזה של להיות עם נן. שונאת להיותע ייפה ומקנאת קשות באלה שכוח העל שלהם הוא לישון שלוש שעות ולקום ממש רעננים וצחים ולא כמו מי שעבר עליו מכבש.

 

וסופי השבוע מלאים הבטחות אבל תובעניים בדרכם. כל מה שלא מספיקים לעשות בבית במהלך השבוע מתנקז לו באכזריות לסוף השבוע.

והכתיבה, אח הכתיבה. אם אני אחכה שיהיה לי זמן אמיתי לכתיבה אני לא ממש אקבל אותו. אני כותבת בחוסר זמן ואני כותבת לפעמים ופחות ממה שהייתי רוצה או אמורה אבל זה מאבק שאני נחושה לנצח בו. לכתוב באמת.

 

היום עשיתי פסטה בולונז ממש מופלאה. דווקא רוטב בולונז הוא לא התחום החזק שלי אבל למדתי בעיקר לתת לכל מרכיב את הזמן שלו.אני מרגישה שוב הנאה מבישול, דבר שחמק ממני.

 

וחוץ מזה מצאתי תכנית טלוויזיה שנן ואני אוהבים-מסטר שף. זה מפתיע כמה אוסף הסיפורים האנושיים שם והיצירתיות הרבה של האנשים שם יכולים להפוך תכנית בישול למעניינת.

 

חזרתי לבקר בשוק.

 

והיום שיחקנו שלושתינו כדורסל וגם טיילתי עם נן לגבעת התיתורה כדי לאפשר לאבא שלו זמן איכות עם העבודה שלו בבית.ראינו שקדיות וצילמנו. נן צילם אבנים ואני צילמתי את נן עושה פרצופים. אה, וגם כמה סלפי'ז. של נן יצאו טובים משלי. להפתעתי יצאתי נחמד למרות שהייתי ממש מוזנחת באותו יום ועם שיער קש.

 

עשיתי את תנוחת הקוברה ביוגה. גם נן עשה אבל על סרפד וזה רק כי חשבתי שזה יהיה מגניב בתמונה.

 

אוכלת הרבה יותר מדי ובעיקר מתוק.

 

דוחה מטלות שקשות לי.

 

מוטרדת מהאוריינות הגוברת של נן סביב המחשב. הוא גם צמוד אלי כשאני מעלעלת בפייסבוק.

 

יותר מדי בפייסבוק.

 

הזמנו לנן תחפושת מהאינטרנט אבל לא בדקנו לעומק מהם מרכיבי התחפושת וקיבלנו רק את גלימת הג'דיי הארורה. צריכים טוניקת ג'דיי ארורה. הקמצנות היא מהשטן.מאוכזבת כי קיוותי שזה יפתור אותנו מהמסע המייסר בין חנויות הצעצועים. לא יקרה.

 

מספר הסווצ'רים והמעילים של נן יורד בטור הנדסי. מתה להגיע לחור השחור שבו הם כנראה נמצאים (מחלקת האבידות בבית הספר, בכלל יש כזו?)

 

השבוע הקארמה שלי ביחס למוניות השירות הייתה ממש מעולה. מאחלת לעצמי להמשיך כך.

 

 

 

מודעות פרסומת

תירוצים

רגיל

אני מרגישה שהדמיון שלי כבול. אני יותר מדי נמצאת בכאן והעכשיו ועסוקה בכל המרכיבים האלה שנקראים חיים  ובעיקר חובות החיים ואין לי את הזמן הנפשי הזה להמריא ולהקדיש מחשבה אמיתית למקום הזה שנקרא כתיבה.

ובכל זאת הכתיבה שלי עומדת שם נעלבת בצד כמו ילדה מבוישת שמחכה לתורה אך לא מספיק חזקה בשביל לדרוש את שלה.

ובסופו של יום מגיע תורה של הכתיבה אבל בנקודה זו אני מרגישה שאני לא רוצה להיות חייבת יותר לאף אחד. רוצה להיכנס למיטה ולקרוא כמה פרקים בספר או לראות סדרה ממש מטומטמת שתדרוש ממני אפס מחשבה.

 

ואני עדיין בעלת חוב לכתיבה. אני עכשיו במסגרת כתיבה מחייבת אליה נכנסתי מרצוני החופשי לגמרי . אם לא אכתוב עכשיו כנראה שזה לא יקרה. נמאס לי מהנקודה הזאת של הרמייה העצמית.

 

כנראה שיש לי בעיית מחויבות.

 

ומצד שני אני כותבת פוסט על זה.

 

אני. כותבת.