ארכיון חודשי: אוקטובר 2011

רגיל

אני ביום שגרתי כזה ואפילו קצת תובעני מגלה שיש משהו מאד מערסל ונעים בשגרה. זה אל כאילו הכול מושלם או משהו אבל בסך הכול אני מרגישה שזה יום שהתמודדתי בו יפה.

 

שמח לי שבעבודה הזמנית שלי (החלפתי מישהי בשבתון) קנו לי מתנה ועוד כזאת קולעת: מחברת יפה עם כריכה קשה וסט עטים צבעוניים "כי את אוהבת לכתוב". קיבלתי פה מסר יפה שמעריכים את מה שעשיתי ושרואים אותי יותר ממה שהרגשתי.

 

קנינו לנן זוג משקפיים חדש במקום הישן שהיה כל הזמן נופל לו על האף. הזוג החדש שונה מאד מהישן אבל המסגרת מחליפה צבעים והמראה הכללי מגניב. מאד מתאימים לו משקפיים.

 

היום לקחנו את המשקפיים מהאופטיקאית בלי נן שהיה בחוג. קיבלנו במתנה שתי סוכריות על מקל וטוליו ואני מצצנו אותן בשקיקה והרגשנו קצת ילדים בעצמנו. תחושה של הפקרות מתוקה.

 

היום נן לא פחד בכלל בגן. היו לו פחדים מכמירי לב שאשכח לקחת אותו. וכל יום אני מנסה לבדוק איתו אם פחד והוא ענה לי בחיוך רחב שהיום הוא לא פחד בכלל.

 

הצלחנו אפילו לדחוף רופאה לסדר היום העמוס (הנן משתעל בצורה מפחידה עד כדי כך שהתקשרו אלי מהגן וזה כשלעצמו תמריץ לרוץ לרופא) הרופאה נתנה לנן סירופים במקום אינהלציה (ניג'וס כשלעצמו) וזה מקל מאד.

 

וחוץ מזה צפויה לי שיחת טלפון עם הגננת. אני תמיד במתח לפני השיחות האלה כי תמיד אני מגלה בהן דברים על הילד שלי שצד אחד נורא רוצה לגלות וצד אחר מעדיף לא לדעת. הרי בכל ילד ניתן למצוא את הצדדים הפחות חביבים שלו וילד בגן מתנהג אחרת מבבית. הגננת עושה עלי רושם כללי טוב ולכן אני באמת רוצה ליצור דיאלוג ומצד שני אני במתח.

מודעות פרסומת

ספר בשבוע

רגיל

אני רוצה ליזום פרויקט אישי של קריאת ספר בשבוע. יש לי תחושה כזאת שאם אני תוחמת את הקריאה שלי במסגרת אני אצליח להתמקד יותר בספר ולהפוך ספרים שהייתי רוצה לקרוא לספרים שאקרא.
לפרויקט כזה יש מגבלות שקשורות בעיקר לבעיית ניהול הזמן שלי אבל אני רוצה לעבור ממצב של רוצה לקרוא ספר למצב של קוראת.
האם באמת מצב קריאת חובה יכול לאפשר הנאה אמיתי מספר? האם שווה להשקיע מאמץ בספר גם אם הוא לא מושך אותי מהדף הראשון?

השבוע בזכות ריבוי החגים ועייפות שמנעה ממני להיות בתזוזה מתמדת קראתי ספר וחצי בשבוע. ספר מיוחד מאד בשם 26 איי של דיאנה אוונס. שמתאר תאומות שמייצרות לעצמן מין עולם פנימי רגשי בו האחרים רק אורחים. ספר קצת מוזר שהזכיר לי במובנים מסוימים את המחברת הגדולה של אגוטה כריסטוף. שם אמנם הסיטואציה מאד שונה אבל גם שם יש תאומים שבוראים לעצמם עולם נפרד.
אני זוכרת מילדות פנטזיות על להיות תאומה. היו לנו בתנועת הנוער תאומות ואני זוכרת אותן כמעין יחידה אחת.
אגב הפנטזיה על תאומות התגשמה לי באופן מאד מוזר עם נישואיה השניים של אימי לאדם שלו בת בגילי והוא גידל אותה כך שגדלנו יחד והפכנו לסיפור המסקרן בכל מקום בו הלכנו. איך שתי ילדות כל כך שונות הן אחיות. לא היינו יחידה אחת כי אנחנו שונות מאד אחת מהשניה אבל היה בתאומות הזאת משהו משעשע.

ספר בשבוע

רגיל

האם פרויקט ספר בשבוע הוא ריאלי?

אני מאד רוצה ליזום פרויקט כזה ולכתוב על הספרים שאקרא.  גם ובעיקר מתוך הבנה שאני צריכה מסגרת גם לפעילויות הפנאי של כדי לא להתפזר יותר מדי.


פעילות הפנאי הנוכחית שלי די מביכה . אני משחקת במשחק שבמשפחתי נקרא ציפורים כעוסות. אני מניחה שאתם מנחשים באיזה משחק מדובר. הבעיה היא שילדים בני חמש מאאד אוהבים משחקים כאלה שמטרתם לפוצץ חזירים וקופים עם צחוק מעצבן (אבוי, לא חינוכי) במילים אחרות אני עוברת תהליך של דביליזציה.אבל מלמדת את הילד שלי משחק הוגן מהו. תור אני תור הוא. בתשעים אחוז מהמקרים זה עובד ביתר המקרים אני גונבת תורים מחוץ למניין (ומפצה את הילד ברצף משחקים ומסבירה לו שלא הייתי בסדר ושלא ילמד את זה ממני). הוא גם למד ממני מילה חדשה-טימטומת.

מה שכן ראיתי את הרשימה המסוכנת הזאת וכבר התחלתי להזיל ריר. ספרים חדשים עושים לי את זה מאד.

על אלוהים דת ומוות

רגיל

נן מגלה כל פעם את גבולות העולם והחיים. הוא מאד רוצה נוכחות אלוהית  בחייו ואני שלא גיבשתי דעה אמיתית לגבי אלוהים אבל נוח לי לחשוב שיש משהו אומרת לו שיש כאלה שמאמינים באלוהים ויש כאלה שלא.


נן החליט שהוא מאמין ואמר לי שהוא אוהב את אלוהים בגלל שברא אותו וברא אותנו להיות ההורים שלו והוא גם מאמין שאלוהים אוהב אותו.

אני מרגישה שזה נהדר לחיות בתחושה כזאת. אני גם מרגישה שמותר להיות חילוני מאמין.




נן שאל אותי אם רוב האנשים בירושלים מברכים (הוא יודע שבני משפחתי הדתיים מברכים. הוא אכן התכוון לדתיים.





מאד קשה לדבר עם ילד על מוות ונן מעלה את הנושא כל פעם מזווית אחרת. הוא דיבר על כך שלהרבה ילדים בגן שלו אין סבתא ולו יש שלוש סבתות. אמרתי לו שבורכנו שהסבתות שלו ושלי חיות ובריאות  ואנחנו צריכים לשמוח על כך כי יש הרבה שאין להם את המזל הזה.

אחר כך נן אמר לי שאם אבא שלו ימות הוא ירצה שאנשא מחדש כדי שיהיה לו אבא . אני נדהמת שהפחד מאובדן קיים בגיל כל כך צעיר. אמרתי לו שאנחנו מקווים מאד שלא נגיע למצב הזה. כולנו בריאים וחזקים וחיים ועלינו לשמוח על כך ולא לצפות למוות.

אבל ברור לי שאין לי תשובות אמיתיות בשבילו. זה מתסכל וכואב לדעת שכולנו נצטרך בשלב זה או אחר להתמודד עם זה וכואב לי על אנשים שמתמודדים עם זה בגיל צעיר.

רגיל

אמא שלי קיבלה מתנה ליום הולדתה. החדשות כל כך משמחות ומפעימות על שובו של גלעד שליט השלתבו כל כך יפה בשמחת יום ההולדת של אימי. עשינו מפגש שמח עם כל המשפחה. הוריי אחי ואחותי עם משפחתה והביחד הזה שהוא די נדיר לצערינו היה נפלא. 

ולנן המתוק שלי נוספה חוויה מכוננת למאגר החוויות שלו. כמה הוא דאג לגלעד שליט ודיבר עליו. וכמה הוא שמח עכשיו שגלעד חוזר.

 

 

אני חושבת על גלעד, פתאום הוא לא דמות כמעט מיתית על כרזה וחולצות. הוא אמיתי. חשבתי על הגורל המשונה שבחר אדם כל כך צנוע ומתבונן מהצד כמו הוריו  והפך אותו להיות במוקד תשומת הלב התקשורתית. יש בזה משהו כמעט אכזרי. והוא התמודד עם זה יפה. בריאיון הראשון שלו הוא דיבר לעניין ונראה כמו אדם שנאחז בשפיות שלו.

ואני כל כך מקווה שהוא ומשפחתו יקבלו את התמיכה הנכונה ואת הטיפול הנכון לבנות חיים חדשים ושמחים. המשפחה שחמש שנים לא ידעה שמחה. מסתבר ששריר השמחה תמיד קיים ואחרי כל כך הרבה מתח ודאגה אביבה ונועם שליט יכלו לחייך את החיוך הכי אמיתי שלהם כשהתבשרו על שובו של בנם. הם נראים לי גיבורים אמיתיים בכך שהלכו נגד טבעם לא לעשות בעיות ולחיות את חייהם השקטים והפכו עולם כדי שבנם יחזור. הם התמידו והמשיכו להאמין שהוא חי וחיו באוהל חמש שנים.

 

ועכשיו הם צריכים שקט אמיתי. הם צריכים לחזור לאט לאט לחייהם הרגועים והסביבה צריכה לתת להם את השקט ולשמוח איתם מרחוק.

רגיל

פתאום קמה בלוגרית ומחליטה שבא לה לכתוב בלוג בפלטפורמה אחרת כמין ניסוי קטן או כמין ניסיון כזה לעשות הפרדה ולכתוב בלוג נושאי.

 

והבלוגרית הזאת היא אני

 

זה בלוג קצת פחות אנונימי (אני לא מאמינה שאני באמת אנונימית פה) והוא עוסק בנושא הקריאה. אני לא מתכוונת לכתוב סקירות על ספרים אלא יותר לכתוב על החוויה שלי כקוראת וכאוהבת ספרים.

 

ופה אני אמשיך לכתוב כמו תמיד על כל השאר.

 

מי שעדיין לא הגיע מוזמן לבקר.

אני גדלתי והוא לא

רגיל

אני מרגישה שכאשר אני קוראת מתרחש תהליך של חיבור ביני לבין הגיבור או הגיבורה של הספר. כיום החיבור הזה קורה בפחות עוצמה בהשוואה לעבר. בגיל ההתבגרות הייתי ממש מצליחה לדמיין את חיי בתוך עורו של הגיבור. אני זוכרת למשל את חוויית הקריאה ב"תפסן בשדה השיפון" כחוויה כזאת. כמו הולדן קולפילד אני חושבת שמגיע גיל כזה בו חווים את עולם המבוגרים כעולם צבוע ומתחברים לצורך של הולדן לבעוט לכל הכיוונים. הספר מאד סחף אותי וקראתי אותו בכל פעם שהיה לי יום מגעיל בבית הספר או תקלים עם הסביבה (והיו לא מעט) ומאד ניחם אותי לדעת שיש עוד אדם שמרגיש כמוני ומתגעגע למשהו מהתום של הילדות . לפני כמה שנים ניסיתי שוב לקרוא את הספר והרגשתי שהוא חי בתוך ציפיה לא מציאותית ושופט בצורה לא הוגנת את הסביבה שלו. ובעיקר הרגשתי את הצורך להגיד לו פשוט לנוח כבר.

מעניין איך הולדן היה חי בסביבה של היום. האם היה לו בלוג? האם הוא היה מוצא נשמות תאומות בווב?