ארון הבגדים שלי.

ארון הבגדים שלי הוא האוסף של הנשים שהייתי רוצה להיות.

 

יש בי את האישה ההיפית המשוחררת, הכי יפה כשנוח לך, סטייל. זו שלובשת טוניקות צבעוניות ושמלות הודיות  מתנפנפות.

 

יש בי את האישה המתוחכמת שרוצה להתלבש בצורה יותר מדויקת. שלובשת בגדי מעצבות גזורים היטב ואפילו חולצה מכופתרת אחת וגם פסים ומתחילה לתחזק אוסף צעיפים. לאשה הזאת יש יותר בגדים בגווני שחור ואפור. האפור הוא צבע מצוין כי הוא משתלב עם כל הצבעים ויוצר לוק מתוחכם במינימום מאמץ.  המודל שלי הוא שלי גרוס שמצליחה לחבר אלגנטיות עם נינוחות. 

 

ויש בי גם הנערה שלא בדיוק בא לה להתבגר. ג'ינסים וחולצות טי בגדול.

 

ויש בי גם את השמנה שמעדיפה ללבוש אוהלים ושיעזבו אותה בשקט.

 

ויש בי את הדתלש"ית שאלרגית לחצאיות בחורף  לאחרונה אני חושבת שאולי אני מפספסת פה אופציה אופנתית מעניינת.

 

אני קונה פחות בגדים אבל מוציאה על בגדים יותר. אני מודעת יותר לבגדים שלא מדויקים למי שאני אני קוראת כמה בלוגי אפנה וחברה בקבוצות שנותנות לי השראה לחיבורים שונים.

 

ועדיין אני חורשת על מספר מצומצם של בגדים.

 

ממשיכה לנסות, לפעמים מתאפרת יותר לפעמים פחות (בן הזוג שלי בכלל לא מתלהב מעניין האיפור אבל אני מרגישה שזה מוסיף לי), מנסה לגוון את התספורות ואת הספרים וזה גורם לי לסוג של מפח נפש כי עם שיער מתולתל התספורות לא שונות דרמטית ומאד תלויות בכישורים של מי שסיפר ובמידת החדשנות שלו וכן גם בתקציב.

 

צובעת את השיער לבד כדי להישאר ג'ינ ג'ית אחרי ספר שלחלוטין פספס את האג'נדה שלי. זה לא אחיד.

 

באמת שעדיף להתעסק בזה ולא בצרות האמיתיות של העולם או בהיבטים המערערים יותר בחיים.

התייחסות חד פעמית למצב.

העולם נעשה מקום אלים יותר ויותר ואני מפחדת. אני לא רוצה את כל הרוע הזה קרוב אלי אבל רואה כמה אי אפשר להימלט ממנו. אני מגלה איך כולם סובלים ונשחקים תחת אותו רוע וכולם מזדעזעים מדברים שאכן ראויים לזעזוע. כן, גם אני. לא יכולה שלא . מצד שני אני לא יכולה שלא לחשוב שהזעזוע שלי לא עוזר בכלום. פעם הייתי נלחמת באופן פעיל יותר במה שתפסתי כעוולה. הייתי הולכת להפגנות, הייתי מנהלת ויכוחים פוליטיים בלתי פוסקים.

 

ובכל זאת אני לא מסוגלת לכתוב בבלוג על כל הגועל נפש הזה סביבינו. אולי כי אני חושבת שאני אכתוב את המובן מאליו ולא אחדש או אזיז למישהו. ואולי כי החיים שלי מלאים בסימני שאלה וסימני הקריאה הולכים ונעלמים. מעטים הדברים שאני יכולה לשים סימן קריאה ולהציג עמדה חד משמעית. אנשים מגיעים לכזו דרגה של רשעות שסימן הקריאה העלוב שלי הוא פסיק קטן בכל הגועל נפש הזה.

 

ואני מקווה שהצורך הזה לחיות חיים נורמליים ופשוטים, להקים משפחה, ללמוד, להתפרנס, לחיות בשקט וברווחה ינצח את כל המטורפים האלה. אני מאמינה שלכל אחד זה מגיע.

 

אז זו פעם אחרונה שאני מתייחסת לזה. האלימות מובילה לפחד שמוביל לאלימות וצריך לחשוב איך מפסיקים את זה ולו למען הדורות הבאים.

 

ושום פתרון למצב הוא לא חד משמעי עם סימן קריאה.

שוב אני

אני מאוהבת ברעיון הכתיבה יותר מאשר בכתיבה עצמה. אני מאוהבת במחשבה עלי כותבת. 

 

מרגישה מנותקת, עסוקה מדי בתפעול החיים וברגשות אשמה על כל מה שאני מחסירה מהמשפחה שלי ומעצמי . מרגישה שגם התחום הרגשי צריך תפעול  אבל באמת שנגמרו לי האנרגיות לכתוב את עצמי ולכתוב לעצמי ולדבר הרבה ועוד יותר להקשיב.

 

בעבודה אני מקשיבה המון ומדברת המון. אני פוגשת אנשים שנכנסים לי ללב בקלילות מפתיעה אבל גם יוצאים ממנו שעה אחרי זה כשהם בדרכם ואני בדרכי.

 

והילד שלי משתנה, לפעמים נראה לי שהוא והפיצקי שכתבתי עליו לפני כמה שנים הם שני אנשים שונים. הוא סקרן בטירוף והוא חכם ווכחן ואני מגלה בו גם תכונות שאני פחות אוהבת, לפעמים  הוא מגיע למצבים שהוא מתנשא. הרכות שלו הולכת ונעלמת. כנראה שזו הסיבה שאנשים מביאים עוד ילדים.

 

ואני לא מקשיבה, קשה לי להקשיב.

 

קשה לי להקשיב גם לעצמי.