ארכיון חודשי: יולי 2006

תסמונת השבוע ה36

רגיל

כמעט קניתי 2 חולצות הריון היום. נעשה מטומטם ביותר כשנשאר מקסימום חודש ללבוש אותן.


מכנסי ההריון נופלים לי, הרמי לי האלה יודעים לגבות סכומי עתק על בגדים אבל לא לעשות אותם עמידים מספיק. ברור שהגומי התרופף.אין לי מה ללבוש. נמאס לי מבגדי ההריון שלי אבל לא יכולה לדמיין את עצמי בבגד נורמלי.


היום בייבי רונלדיניו (בעצת קוראת מחשבות החלפתי לו את השם, מקווה שזה לא סגולה ללסת אורטודנטית דומה) כמעט הזיז לי צלע. הרגשתי שעוד מעט אני מקבלת סימנים כחולים ואפילו יצא לי אאוץ'.


מישהו יודע איך מכינים טפיוקה? כמעט קניתי.


באים לי התקפי קינון שמפתיעים אותי ואת בן הזוג שלי. אני מתכננת לנצל את יום החופש הכפוי (תשעה באב) לנקות את הבית. האיש עדיין לא התאושש מההלם.


אני לא מצליחה להתכופף ועושה כל כך הרבה קרכצים על כל פעולה. האיש עוזר לי לקום מכל מקום הרונלדיניו רוקד לי סמבה בבטן.


היום קראו לי שמנה, אתמול קראו לי חוט עם קשר. למי להאמין?


(המשקל מראה על עליה של  10 קילו. מרגיש לי יותר).


עלמה זק תמיד מזכירה לי את הדמויות שהיא עושה ב"ארץ נהדרת" מאד מוזר לי לראות אותה בתפקיד רציני, למרות שהיא שחקנית מעולה. יש משהו בקול שלה ובאינטונציה. ב"בטיפול" פתאום נפלט לי המשפט "שוקי אתה מבייש אותי"…


עדיין חולה עליה וגם על הויברגר.


בעצם כולם שם טובים.

פרידה מהסינמטק

רגיל

קראתי  באחד מהמקומונים שהסינמטק עובר לבניני האומה ויוצא לשיפוצים. שש שנים טובות מחיי ביליתי שם.


השנה הראשונה בה הייתי מנויה הייתה בשנת השירות לאומי (כן, עשיתי שירות לאומי ושנאתי כל רגע. עדיין יש בי צד שמצטער שלא הלך לצבא, לא ברור לי אם בצדק או לא).  בשנה הזאת זה היה נקודת האור שלי כי ממש הרגשתי שאני מתנוונת מבחינה אינטלקטואלית ואישית. בשנה הזאת רציתי להיות פסיכולוגית ושקדתי (בערך) על הפסיכומטרי. בקיצור קשה לי להאמין שזאת הייתה שנה כל כך קשה עם כל כך הרבה זמן פנוי שעכשיו אני יכולה רק לחלום עליו.


הייתי הולכת לבד לסינמטק. עוד לא הייתי סטודנטית ולחברותי זה נראה כמו מקום שבו מקרינים סרטים מוזרים ו/או זרים. אהבתי מאד לראות סרטים בספרדית ואיטלקית, גיליתי את בוניואל, גיליתי את אלמודובר וגם גיליתי שזה יכול להיות מאד נעים לראות סרט לבד. בסינמטק הייתה תחושת לגיטימציה לזה.


המשכתי גם באוניברסיטה ואז כבר הלכתי עם חברים ללימודים כי כמעט לכולם היה מנוי וזה הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים הסטודנטיאלים שלי. גם הלכתי לפסטיבלי הקולנוע.הייתי בטוחה שכל החיים אני אהיה מנויה ואלך לסינמטק. אבל דברים משתנים.


בשנים האחרונות לא הצלחתי לשלב את הסינמטק בחיי. לא היה לי כוח ללכת לסרטים והרגשתי שאני עוברת תהליך בו אני פחות שייכת למקום. סגירת מעגל הייתה מבחינתי עבודה שעשיתי במסגרת הלימודים בניתוח מערכת הזמנת הכרטיסים של הסינמטק.


וזהו, עכשיו זה יהיה בבניני האומה ובטוח שזה לא יהיה אותו הדבר.

אז איך יצאתי מהדיכאון

רגיל

נסענו לת"א לחברים

בישלנו מין תבשיל בשר טחון רב שלבים שהעסיק אותי ואת האיש יפה וגם היה טעים.

היום למרות שלא היה לי דיכאון השתלט עלי יצר הקינון וקירצפתי את המטבח המאד מטונף.

הרבה מוסיקה ברזילאית והטענה של מכשיר האמפי שלי בשירים חדשים.

ונסיים במקלחת טובה.

כמעט בלי טלוויזיה אבל גיליתי (תודה לי) את LITTLR BRITAIN

ותודה על התגובות המעודדות ותחושת הלגיטימציה שהענקתם לי.  אני אזכור את זה וגם את העצות בפעם הבאה שאהיה בדכאון.

שם חדש לעובר: זידאן על שום נגיחותיו האכזריות בשעות לא מקובלות. ערבי קטן.

פשוט דיכאון. איך יוצאים מזה?

רגיל

זה עיתוי נוראי לחטוף דיכאון בבוקר החופשי שלי ועוד בלי סיבה מהותית. ישנתי טוב, לא נופלות עלי קטיושות, אני בריאה הכול בסדר. אז למה אני מרגישה חרא ברמה כזאת שלא בא לי לצאת מהמיטה?


מצד שני אני שמחה שיש לי עבודה אחת ושיעור נהיגה עוד מעט. הדברים האלה יכריחו אותי לנקוט בפעולה כלשהי שאולי יש לקוות תשחרר אותי מהדיכאון שלי.


אני מניחה שזה הורמונים. אני יודעת שזה הורמונים, המצב בטח לא תורם מבחינת זה שאי אפשר לברוח ממנו לשום מקום גם אם אני לא בטווח הקטיושות.


אני מרגישה אשמה על הלוקסוס הזה של התבכיינות על כלום. אני קוראת פוסטים של בלוגרים שלאחרונה כל החיים שלהם קורסים ברמה הכי בסיסית שאין כסף למרכך לשיער.

השאלה היא מה עושים עם זה. אני כל כך לא רוצה להכנס לסופשבוע בדיכאון.

בטח קיבלתם את זה באימייל

רגיל

קיבלתי אימייל הקורא להצביע בעד הכניסה הישראלית בלבנון במשאל של ה CNN .

הצבעתי אבל הרגשתי שזו הייתה פעולה אוטומטית שאני עושה כישראלית בלי לחשוב פעמיים. כמו שהייתי תמיד רוצה שישראל תזכה באירוויזיון גם אם השיר ששלחה היה גרוע.


זה לא שיש לי דעה נחרצת נגד הכניסה ללבנון. כרגע אין לי דעה בכלל.

* עדכון נכון לעכשיו התוצאות הן תיקו 50 50. GO ISRAEL

גם אני לאומנית לפעמים (קצת).

ארועי היום

רגיל

היום גיליתי כמה אני חלודה בסוליטייר.

קליינטים משוטטים מטרידים את מנוחתי. סוג של נוירוטיות של ספרנית. מה הם כבר יעשו? ישרפו את הספרייה? יוציאו ספרים מהמקום? יעשו מהספרים מטוסי נייר קטנים?


סתם יחרבנו בין המדפים?

טוב. פשוט משעמם לי ברמות מטורפות. אין לי חשק ואנרגיות לעשיה פרודוקטיבית ואפילו לקרוא ספר או עיתון.


בשביל מצבים כאלה יש בלוג ועקיצות לגרד.


וקליינטים חובבי ספר השיאים של גינס כדי להפגין שליטה ולצוות עליהם למסור לי את הספר ליד. נוירוטיות במיטבה.

היום היה מפגש הכנה לתורמים שיבואו (בואו !!!) ועשיתי יח"צ טובים למקום עבודתי כמו שלמעשה ציפו ממני.


אני שונאת סיטואציות כאלה בהן אני לא מרגישה טבעית וצריכה להפגין יעילות מטורפת ולהיראות עסוקה. הרבה אנרגיות נפשיות הושקעו בזה. אבל היה מסודר.


למזלי אלה שבאו לסיור היו נחמדים והתקשורת איתם זרמה   טוב.

נראה לי שאני הולכת ללדת בסוף השבוע ה 22. אמרתי לבוסית שלי והיא שמחה מאד שיש לה אותי עוד שבועיים. כמובן שהגריגורים יחליט  בעצמו מתי בא לו לצאת-הטפיל הקטן. אמרתי לה שתכין כבר ניילונים לאוטו.

עוד 25 דקות השעה האהובה עלי ביום שעת גירוש הקליינטים בה ג'וליאנה מדגמנת אסטרטיביות וניהול משא ומתן ורוכשת לה שונאים. (כן, אנשים בטוחים ששעת סגירה של מוסד ציבורי זה דבר נתון למשא ומתן.)

אה, ועוד דבר אני ממש משתפרת בנהיגה. אני בודקת את זה אופרציונלית בכמה גערות אני חוטפת מהמורה בשיעור והמספר ירד פלאים. היא הייתה שקטה לגמרי רבע שעה ואפילו הרימה את רגליה היחפות על החלון כך שזה סימן שהיא הייתה ממש בשאנטי.

 למי שזוכר, האם המורים לנהיגה שלכם נתנו גם פידבק חיובי?(עשית עקיפה נהדר, איזה יופי של סיבוב וכו') זה מעניין אותי כי גם המורה הזו וגם המורה החביב והנוח לבריות שהיה לי קודם מעולם לא נתנו לי פידבק חיובי. התיאוריה שלי הייתה שזה כדי שאני לא אתפוס תחת ואנהג כמו חוראנית.

אז אני נותנת את הפידבקים לעצמי ונהנית כשהמורה שותקת ולא תופסת את הראש ביאוש.