אימהות

המקום שהאימהות תופסת בתודעה שלי

לאחרונה שמתי לב שאני לא מדברת על נולי כל כך הרבה, לא בבלוג ולא בחיים מחוץ לו. אני זוכרת שפעם העיסוק בנולי והמחשבות עליו תפסו מקומות ניכרים מהתודעה שלי ועכשיו כששואלים אותי עליו אני אומרת שהוא חמוד ולא מוסיפה מעבר לכך. ופתאום משהו מפחיד אותי בזה. אולי אני מפספסת את הילד שלי כשאני עסוקה בדברים אחרים? מחשבה מפחידה משהו ובמיוחד לאישה שלא מאמינה בטוטליות.

 

היום היה לנולי יום לא קל. ראיתי ישר שהוא מתוסכל. למשל כשבאתי לאירוע הקטן שהיה בגן שלו והגעתי בזמן. לא איחרתי אבל היו הורים שהקדימו. ונולי ישב נעלב עם פרצוף של ילד נטוש, הסתכל עלי ואמר מילה אחת-התעכבת!

אחר כך הוא היה די מצוברח וכמעט לא דיבר איתי. הגננת אמרה לי שהייתה לו תקרית עם שני החברים שלו מהגן ושהוא בכה ונעלב.והמחשבה הראשונית שלי הייתה לצלוב את שני הילדים שגרמו לבן שלי לבכות. הוא בכה גם לפני זה בבוקר  על קערת הקורנפלקס ואחר כך כשחזרנו הביתה היו לו התפרצויות על כל מיני דברים שבדרך כלל לא מזיזים לו (התכבדתי בלי רשות מהבמבה שלו בשקית). הגענו איכשהו הביתה. אני הייתי עצבנית וגמורה מהדרך ואבא שלו הגיע וזהו השמש שבה לפניו.

ואני סוחבת את זה עד עכשיו. אני צריכה ללמוד ממנו לדפדף הלאה את הבאסות הקטנות של החיים.

 

ציטוטנולי מהר לפני שאשכח

 

"אני לא יכול לקנות בסופר כי אני אמנם לא ילד קטן, אני ילד גדול אבל לא ילד מבוגר ואין לי כסף וכרטיסים."

קצת קיטורים וקצת לא

מסקנה מהפוסט הקודם:

לא לקטר על עודף כתיבה בבלוג כי אחר כך באה השתיקה.

חודש יוני לא ברור לי: הוא התחיל מאד נעים ואחר כך היו לי ימים בהם כל מה שרציתי לכתוב היה קיטורים על דברים קטנים ומציקים שעצבנו אותי והרגשתי אשמה על עצם הקיטור כי חזרתי מחופש כל כך טוב אז לא כתבתי. היה לי לא נוח ודי התחשק לי שהחודש הזה יסתיים כבר.

אז היום החלטתי לפרגן לי שחרור מרוכז של קיטורי החודש וזה דווקא כי היום התחיל לי טוב ואני אוכל גם לכתוב פסקה מאזנת.

 

אז מה היה לנו:

 

מעצבן:

• שבוע של חום שהוציא את החשק לחיות


• השתלטות מרוכזת של המונדיאל ולוח הזמנים שלו על הבית


• וובוזלות


• שום דבר אחר טוב לראות בטלויזיה


• וירוס של  יממה לי ולנולי ביחד


• נולי התעורר הבוקר שוחה בשלולית . מקרה חריג


• דיבורים אינסופיים על הנסיעה של טוליו שנופלת בחופש סוכות ומביאה לי את הסעיף.


• לחצים בעבודה של טוליו,


• צעצוע של סיפור 3 שאיכזב את נולי ואת חברתו עד כדי כך שהם רצו לצאת באמצע. בעיקר כי הסרט היה מפחיד. אולי כבר שמישהו יעשה סרטי ילדים לילדים!


• עומס של סידורים שלא נגמרים


• השמנתי

בסדר עד טוב

• מתחילים להשתלט על הסידורים והתחושה היא שיום אחד נגמור אותם.


• הצלחתי ליהנות ממשחק הכדורגל בין צ'ילה לספרד (ויוה צ'ילה!!!)


• נולי מתוק


• טוליו משתדל להיות קשוב ואני עובדת על עצמי כדי להיות יותר מפרגנת כי אני מודעת להשתדלות שלו.


• הקרירות של השבוע נהדרת. אתמול דפקתי הליכה נהדרת שנבעה מהמוטיבציה שלי לעצור את ההשמנה אם לא לרדת.


• המשקל של קופת חולים מראה שאני שוקלת פחות מהמשקל בבית.


• ומצד שני הגובה שלי הצטמצם ב4 סנטימטרים L


• מילון משפחתי של דניאלה לונדון דקל.


• היום בו המוסיקה מתה הוא ספר נהדר ויום יבוא וגם אכתוב עליו.


• יש סיכוי מסוים שבשבת נלך לים אם אלחץ מספיק חזק.


• יומיים חופשיים בשבוע (עבודה מהבית זה פחות נחשב ליום עבודה, לא?)

 

 

לכתוב

האם לכתוב בתחילת היום כשהאצבעות עוד לא בטוחות מה הן עושות על המקלדת והראש עוד מוקף בערפילי שינה או בסוף היום כאשר לפעמים עמוסים בחוויות אבל גם בכובד הזה וברצון לנוח קצת מהיום הזה ולא לחזור עליו.

 

היום אני כותבת את הפוסט לטיוטה. החלטתי על פק"מ של פוסטים. כאלה שייכתבו להם ויתאחסנו אי שם וכשארגיש שמזמן לא שחררתי פוסט אז אשחרר. איפוק זה מה שחסר לי בניהול הבלוג הזה. ברגע שבא לי לכתוב אני כותבת ומשחררת ואז המנויים מקבלים עשרות עדכונים וזה הופך את הקריאה בבלוג שלי למשימה מכבידה.

 

אני אוהבת את שטף הכתיבה שלי.

 

 

ספרים

 

חושבת על הספרים שמתחשק לי לקרוא. אני לא מצליחה להסתפק בספרים שיש לי ליד המיטה ותמיד יש לי עוד ספרים שמחכים בקנה התודעה ובפועל זמן הקריאה שלי הוא מועט ובכל זאת קראתי המלצה שעשתה לי את זה והופ נוסף עוד ספר.

 

אוהבת מתיקות, אוהבת פאי ואוהבת ספרי פוך. למזלי הספר מושאל כך שייקח זמן מה עד שאקבל אותו ובינתיים אתפנק בספרי הערימה שלי. אוהבת את הציפייה לספר והאושר הגדול שבלאחוז אותו סוף סוף בידי.

 

---

אני קוראת את הסופר עם השם האניגמטי בצורה מגניבה. אופיר טושה גפלה. הוא אוהב להתעסק בנושא המוות וההמשכיות ובספר הזה הוא תוהה מה היה קורה לו ידעת מתי תמות. הוא עוסק במשמעויות האישיות של זה ובמשמעויות החברתיות של חברה כזאת. אני בחיים לא הייתי רוצה לוותר על האשליה של הנצחיות שלנו גם במחיר הידיעה והיכולת להתכנן ולהתכונן.

אבל כאמור אני באמצע הספר.

לקחתי אותו לטיסה ושם הוא די ביאס אותי ועכשיו דווקא נעים לחזור אליו.

---

חברותי ואני עשינו יום אימוץ לספרים ובגדים. הצלחתי למסור לאימוץ  שני זוגות מכנסיים ואת חיי הילד הזה (טוביאס וולף) וספרים שכבר שכחתי שמסרתי לאימוץ. אמנם קיבלתי את הספר מאדם אהוב אבל הספר הזה די נאחס אם כי את הסרט אהבתי. שייך לתקופה אחרת.  אימצתי גופיה אדומה, שתי חולצות חורפיות חולצה גברית אחת לטוליו וחצאית בצבע בוגנוויליה . הספרים שאימצתי הם  את תמונות מחיי משפחה/מאיה ערד, רצות עם זאבים והמאהב. קראתי מזמן שניים מתוך השלושה והם השתלבו יפה בחללים הקטנים שהותירו הספרים האחרים. נהניתי מהאיסון הזה אבל אז גיליתי שגם בבית מסתובבים ספרים.

---

נולי קיבל מאמא שלי  את אבא של עמליה נוסע לאוסטרליה.אמנם אחרי שחזרנו מספרד אבל הוא ספר מלא חן ומהנה גם אם הוא לא צריך לספק ניחומים. מצחיק שרק בקריאה שנייה גיליתי מי הם איש הקצפת ופיית הנשיקות. כנראה שאני חושבת כמו ילדה.

סגול בדניה

גוודלקס

נקודת מבט גברית ונקודת מבט נשית

תסלחו לי על העצלות בהעלאת התמונות. אולי יבואו עוד כמה בעתיד הנראה לעין ואולי לא.

היום ישבנו אצל ההורים של טוליו והראינו להם 500 תמונות נבחרות מתוך  ה 1000 (!!!) שצילמנו. כצפוי בשלב מסוים זה התחיל לייגע אותי לפחות.

אבל התמונות התחילו להזכיר לנו דברים ושמתי לב שטוליו ואני עונים על ההגדרה הקלאסית של נקודת מבט גברית ונשית.

טוליו רואה את התמונה הכוללת ואני מתמקדת בפרטים הקטנים.

טוליו מצלם מבנים ואני את הפרטים האדריכליים הקטנטנים. טוליו זוכר סיפורים היסטוריים של מקומות ואני את זה שבכנסיה ההיא התקיימה חתונה ופה אכלנו תירס על גחלים משגע ופה היו תיירים איטלקיים ושם לחדרנית היה שפם.

זה משמח לראות איך נקודות המבט האלה משלימות זו את זו. כאילו אנחנו שם כדי להזכיר אחד לשני.

בגני טוריה היה פסל ענק של גוליבר ששימש כמגלשות ומתקני שעשועים לילדים. את הפסל הזה אפשר לראות מהחלל ב google earth. ובתמונות אפשר לקלוט רק פריטים מתוך השלם.

למה אני נזכרת בזה, סתם…

החום הזה הורג אותי. ברצינות, אני לא יודעת איך אני עוברת את השבוע הזה.

גוודלקס

הנוף הזה של גוודלקס נראה כמו מין חלום רחוק כזה עם פתיתים לבנים של צמח לא ידוע שמעופפים שם קשורים ולא קשורים. האנשים שם מדברים לאט ובמין טון קצת חולמני. והרבה פינות בסמטאות המטפסות נראות ראויות לצילום. מעניין איך זה לגור במקום כזה קטנטן עם שבעה מוזיאונים. כל בית הוא מוזיאון. מוזיאון למלחיות ולפלפליות, מוזיאון לחיים ממוסגרים ושקטים שרק הפלשים של מצלמות התיירים מפירים את השלווה.

אם אין מוזיאון אז יש חנות. חנות שמוכרת כל מיני מזכרות משונות מברזל מפורזל וצעיפים נאים וחולצות רקומות. והחנויות נפתחות להן בעשר בבוקר לאט ובשקט.

ניסיתי לצייר לכם את המקום כי את התמונה פשוט לא הצלחתי להעלות כי הייתה כבדה מדי. טיפים יתקבלו בברכה

השטויות הקטנות שאני מצלמת

 כניסה לשירותי נכים בגני טוריה, ולנסיה.

 

עוד קצת ספרד מהעיניים התיירותיות שלי

אני רוצה שיער כמו שראיתי אצל הרבה ספרדיות: שיער ארוך חלק ומלא. בכלל היופי הספרדי מדבר אלי כי הוא מעניין ולא שגרתי. הוא כולל עיניים ענקיות ותווי פנים חדים ולי הוא תמיד נראה אקזוטי וסוער.

טוליו טוען שספרדיות מכוערות וזה אולי מזלי כי המראה שלי הפוך.

שמתי לב להבדל בין הספרדית בהרבה מדינות בדרום ומרכז אמריקה (וגם שם יש שונות גדולה), לבין הספרדית של ספרד. הספרדית הדרום אמריקאית רכה יותר וקצת מתרפסת, את המילים בולעים אחרת ואת האסים מבטאים אלא אם כן מדובר בארגנטינה וצ'ילה שם האס מבוטאת בקושי כמו ח חלשה.

בספרד הספרדית קשה יותר ומגורגרת יותר ויש בה משהו קצת סנובי. הדיבור מהיר בהרבה ורוב המשפטים מסתיימים ב Vale ! בכלל ממה שראיתי פחות להוטים בספרד ליצור איתך קשר מעבר להכרחי. במקסיקו, פרו ובוליביה התחושה הייתה אחרת.

ולנסיה ומדריד שונות זו מזו. בולנסיה האנשים נראים יותר כמו ישראלים בעיקר הלבוש שלהם יותר פשוט ופחות מעונב. בולנסיה יש פחות אנשי עסקים שממהרים  לכל מקום ויותר משפחות עם ילדים. היא מחוייכת יותר. אני חושבת ש פדריקו גרסיה לורקה קרא לה עיר הפרחים ובצדק. פרחים ותפוזים לרוב. קצת דומה לרחובות… יש בה משהו מוכר.

מדריד היא עיר יותר מעונבת ומגונדרת, אולי גם יותר מבוגרת. מקסימה בדרכה המאופרת והסנובית. היא סוג של מועדון אקסקלוסיבי שלתייר מותר להציץ לשם אבל לא להיות חלק מהמועדון.

וברצלונה היא עיר שיש בה את המלחמה הסמויה בין התושבים והתיירים שהורסים אותה עם המצלמות המנדנדות שלהם והספרדית שלהם. הרי שם בכלל מדברים קטלנית ומקפידים על כך. עיר מגניסה אבל נראה כאילו נבנתה לתיירים.אולי לא הייתי בה מספיק.