ארכיון חודשי: אפריל 2010

אני כל כך בת מזל

רגיל

היום כשהשכבתי את נולי לישון וליטפתי אותו וברקע היה טקס יום השואה בטלוויזיה הרגשתי כל כך בת מזל. כל כך הרבה אימהות נולדו בתקופה אחרת והפכו לאימהות אז ואיבדו את ילדיהן או שנאלצו לראות אותם גוססים לנגד עיניהן. כל כך הרבה משפחות נמחקו או התפוררו וגם אלה ששרדו ונלחמו נשארו עם בורות עמוקים בלב. חלקם הצליחו למלא אולי עשירית מבורות אלה וחלקם גם את זה לא.כל זה לזכר אותם אלה שנמחקו ללא שם וללא זכר. ושפעם היו תינוקות ופעם חיו חיים רגילים.


ואני נולדתי בתקופה הזאת במקום הזה ואני יכולה להשכיב את הילד שלי לישון.

ויש לי עיניים אוזניים ולב ופה ואחריות של אדם אחד לעשות את כל מה שהוא יכול כדי שזוועה כזאת לא תקרה שוב.

מחשבות לפני יום הולדת

רגיל

לפעמים מרגישה כל כך מבוגרת ולפעמים כל כך צעירה.שערות השיבה שלי שמציצות מבעד לצבע מזכירות לי שאני לא ילדה ומצד שני כל כך מפחיד אותי לא לצבוע אותן.

יש לי חברה שכבר מזמן לא חוגגת ימי הולדת כי למה לחגוג את הסוף שמתקרב. היא צעירה ממני בשנה ובשבילי היא תמרור אזהרה אחד גדול. אני תמיד אחגוג את יום הולדתי.

יש לי בן זוג שמרגיש אבוד בענייני יום הולדת לכן אני אמורה לתכנן איך אני רוצה שיום הולדתי ייראה. אני מזכירה לעצמי את הפעמיים ההן שהוא התעלה על עצמו והפתיע בצימר ובנסיעה לברצלונה. עם ילד כבר אין ממש הפתעות.אניזצריכה לזכור שהוא אוהב אותי בכל מקרה :). אני חושבת שההוכחה לכך היא סוף השבוע הזה בו נולי היה חולה והקיא בלילה. אני התנדבתי לישון לידו אבל בכל פעם שנולי השמיע ציוץ טוליו זינק מהמיטה שלנו ובא לעזור. הוא פרטנר מדהים ולא סתם אני אומרת את זה.


ויום למחרת הוא לקח אתת נולי לגינה כדי שיהיה לי שקט.

אפריל הוא חודש טעון. המון ימי הולדת לזכור יום הזיכרון ויום השואה שלפעמים יום הולדתי נופל עליהם. מזל שיש גם תאריך עברי.

במשפחה שלי חלוקים. יש שמאחלים בתאריך העברי ויש בלועזי. כבר קרה ששכחתי שיום הולדתי כי התאריך העברי בא אחר כך והוא קצת מתחבא… סוג של מועד ב'. ועדיין אני שמחה שיש החוגגים לי בעברי.

יש לי חברה שטוענת שבחודש יום ההולדת יש חשבון נפש לגבי המקום בו אני עומדת. אני מרוצה מעצמי בעירבון מוגבל. אני מגישה שיש מגמת שיפור ושאני משתבחת עם השנים.

ומה אני רוצה מעצמי? יכולת להבין  וליישם מה עושה לי טוב ומה עושה טוב לאחרים.

נגיעות של ריח טעם ומראה

רגיל

טעם-גלידה


הגלידה שהייתי מקבלת כשהיינו חוזרים מהים. תשאלו מה לירושלמית (לשעבר) ולים. ..הסבים שלי הם אוהבי ים גדולים ורוב חייהם גרו בערים שהן היה ים. גם כשעברו לירושלים לא ויתרו על ההנאה הזאת וכך היינו עולים על אוטובוס או מונית שירות ונוסעים לים בסתם אחר הצהריים קיצי. משום מה מונית השירות הייתה זולה יותר כי בת חמש נוסעת על הברכיים (היום זה נשמע מזעזע מבחינה בטיחותית אבל פעם זה היה טריוויאלי) וכך לא היו משלמים עליה. ומה היו עושים בכסף שנחסך-נכון! קונים לי גלידה ממוכר שעמד במנהרה בין התחנה המרכזית לבנייני האומה עם דוכן קטן והיה מוכר גלידת וניל עם סירופ שוקולד. לגלידה היה מרקם של קצפת ולא מצאתי גלידה דומה בשום מקום.


מראה-שיח הרדוף


ליד הסבים שלי עומד עד היום שיח הרדוף. שיח זה שימש כרקע לצילום השנתי שלי. אני זוכרת את עצמי מצטלמת ילדה בת שש עם גרביים מופשלות וילקוט חדש על הגב.


מראה גבות


הפעם הראשונה שסידרתי גבות אצל קוסמטיקאית. אני חושבת שאף קוסמטיקאית לא תשווה לה בטכניקה. הבעיה הייתה שהיא הייתה חוזרת בתשובה ברסלבית חופרת . היינו כמה חברות שהלכנו אליה אבל היא הייתה מרכלת עם כל אחת מאיתנו  על האחרות וזה אל שאנחנו לא היינו מרכלות עליה.


מראה נוף


הנוף מהכיתה הגדולה בגוש שמונה באוניברסיטההעברית הר הצופים. נוף גלוייתי של כיפת הסלע והר הזיתים. היה לנו שיעור בשעת השקיעה (קורס חובה בתולדות התיאטרון) ותמיד הראשים היו מסתובבים כאילו בבת אחת אל החלון.


מראה-אופנה יצירתית


עד היום אוהבת להסתכל על הסטודנטים לתיאטרון והסטודנטים מבצלאל. יש להם לוק מיוחד. סגנון לא מתאמץ שבחיים לא אגיע אליו. שילובים מטורפים של בדים ומרקמים ותספורות מטורפות. אני זוכרת אחד שהיה יחצן מסיבות שהיה מחליף כל כמה שבועות צבעים בשיער. זה נראה לי מדא נחשק אבל מאד לא אני. הכי הרבה הגעתי ללק ירוק בציפורניים כשרציתי להרשים איזה בחור שלמד איתי שדווקא דבק במראה הטבעי ואהב טרקים.עד היום מצחיק אותי איך דחפתי לו בשיעור את אצבעותיי ירוקות הלק כדי שיתרשם.


ריח של תל אביב (תלביב ע"פ גבי מ"יש ילדים זיגזג")


אני חושבת שיש דבר כזה ריח של תל אביב. אני זוכרת שהייתי מבקרת את אבי שאהב מאד ללכת ברגל (גם בגלל שרצה לחסוך מחיר נסיעה באוטובוס וגם כי היה רגיל ללכת ברגל כמעט לכל מקום) היה לערב התל אביבי ריח כזה שמשלב את המליחות של הים עם ריח ההיביסקוסים. גם במודיעין יש הרבה היביסקוסים והיה בריח הזה משהו חדש ישן. מוכר וזר.


ריח של פיצה


לא אשכח את הריח של הפיצה שהיה תמיד נודף מהסינמטק בזכות המסעדה היפהפייה עם השירות הגרוע ששכנה שם.


ריח של בושם של דודות


המשפחה שלי לא מאד מושקעת בנושא טיפוח אבל בת בדודה של אבי היא אישה כזאת מטופחת שתמיד נראית סופר אלגנטית ומתאימה את האיפור והגרביונים לבגדים. אז לה היה ריח כזה של חו"ל.


ריח של ספר חדש או מגזין


לפעמים אני נכנסת לחנות ספרים ומסניפה ספרים כדי לשמר את הקסם.


ריח של יום שישי


אני אופה ביום שישי עוגה או עוף רק כדי לשמר את הריח הזה. אני זוכרת גם את ריח הספונג'ה ואת הקצף בדלי שכילדה אהבתי לגעת בו וגיליתי לאחרונה שגם נולי מפתח תחביב דומה.


ריח של קפה


ריח של קפה בבית קפה או בדוכן הקפה בעבוד כי לקפה הפילטר בבית שלנו יש ריח נעים ברגע הראשון אבל אחר כך משתררת בבית ארומה מחניקה.


ריח של פופקורן


יצחיק אתכם אם אני ארצה ללכת לסרט בקולנוע רק בגלל הפופקורן?  בסינמטק אין וזה תמיד נראה לי כמחדל חמור. בסמדר יש תפיסה ליברלית שאומרת שאפשר לבקש כל דבר מהקפה שלהם בטייק אווי לאולם. בבית אין לי פרטנרים. טוליו שונא את הנטייה של הפופקורן להתקע בשיניים ונולי מנוע בשל חשש לחנק.  אגב פופקורן נקשר אצלי גם למוצ"ש. אמא שלי נהגה לעשות לפעמים כדי להמתיק את המעבר לשבוע. בדרום אמריקה, אגב נהוג בהרבה למכור פופקורן מתוק.


 

 


 

תשמרו על החומר שלכם יותר טוב

רגיל

 


לא מתאים לי לכתוב על אקטואליה או פוליטיקה ואני גם לא אדם שמנוסה בזה ובעיקר נוהגת לברוח מדיונים פוליטיים כמו מאש ובכל זאת רציתי לכתוב על התחושות שלי בפרשת ענת קם.


 


1. לא ברור לי איך חיילת צעירה יכולה להיכנס באין מפריע למסמכים שמוגדרים כמסווגים ועוד לצרוב אותם על שני דיסקים. אם זה מצב אבטחת המידע של הצבא פלא שלא קרו דליפות חמורות בהרבה.


2. להשאיר עיתונאית 12 יום במעצר בית (אבל עם גישה לאינטרנט-חה!) מבלי שאיש יורשה לדון בפרשה ומבלי שההגנה תוכל לדון בחומר זה לא תקין בלשון המעטה. אם לנאשמים מסוכנים בהרבה ניתנה האפשרות אז למה לא לה.


3. להאשים את ענת קם בריגול רק כי אין הגדרה חוקית למה שעשתה זה אבסורד.


4. על העיתונות מוטלת צנזורה כך שלמעשה החומרים המוגדרים כרגישים (רק לי יש הרגשה שידו של הצבא קלה על ההדק בהגרת חומר ככזה?) פשוט לא יוצאים החוצה. נכון שתיאורטית העיתונאי יכול היה להפיץ את החומר לגורמים עוינים אבל הוא השתמש בו בפועל לכתבות שעברו את אישור הצנזורה. זה בהחלט מעורר חשד.


5. כמו שחנוך דאום כתב. לא יזיק שהצבא יתאים את הגדרות הצנזורה לעידן  המודרני הכולל אפשרויות תקשורתיות שלא היו קיימות בזמנו.


6. יש לי תחושה שענת קם הולכת לספוג בגדול על כל המחדלים שצוינו וזאת בלי קשר לחומרת העבירה. זה לא שאני חושבת שהיא לא עברה על החוק אבל צריכים לשפוט אותה בצורה הוגנת. העלמת המקרה שלה מעין הציבור גורמת לי לחשוד שזה לא מה שיהיה כאן.


 


 

מכתב לילדה שהייתי

רגיל

אני זוכרת אותך, ילדה חולמנית מכונסת בתוך עצמך וחיה סביב אותו עולם דמיוני לא מובן על ידי סביבתך. לחברה קשה לקבל ילדים לא מובנים ומכונסים בעצמם. תמיד התחברת עם הילדים החלשים של הכיתה. אולי אחוות חלשים ואולי פשוט כי איתם היה קל הם היו אסירי תודה לכל  פיסת תשומת לב. אמא שלך שנאה את זה. אולי כי זה הכניס אותך לקבוצה הקשה הזאת. ומצד שני היו לפעמים גם בנות מקובלות יותר שאולי משהו בך משך אותן אליך ואת כל כך היית שקועה בעצמך שלא שמת לב.

 

לא השתנית בהרבה. או שכן? למדת את המשחק החברתי בשלב מתקדם בחייך ועכשיו את במקום טוב יותר. אחת שרוצים להיות חברה שלה גם ובעיקר כי את אדם נוח ולא חובב קונפליקטים. די קל להיות במקום הזה ואולי זו לא בחירה רעה כל כך. ומצד שני עדיין יש לך רגעים ביממה שאת שוב חוזרת לקונכייה המוכרת לך ומשתבללת. לפעמים את מרגישה אאוטסיידרית גם בין הקרובים לך ביותר וזו הרגשה מוזרה וכואבת ומצד שני את כל כך רגילה לה.האם את רוצה להשתנות או להיות מישהי אחרת או שאת רגילה לעצמך עד כאב.

 

ועכשיו את אם. כן כן. היית מאמינה שגם לך יהיה ילד? ואת בוחנת אותו חרדה מכל נקודות הדמיון לך בילדותך. קל לשכוח שהוא גדל בתנאים אחרים ואין לו את הבעיות שאת התמודדת איתן בילדותך שגרמו לך להצמיח את הקונכייה. לו יש שני הורים שמגדלים אותו יחד באהבה והמון אנשים שאוהבים אותו.

הבית שלנו הוא לא בית מלא . מזמינים חברים אבל לא באותה טבעיות שבה אחרים עושים את זה. אם יש משהו שאני עובדת עליו בעניין זה זה להשתנות ולפתוח את עצמי למה שיש לעולם להציע. יש לי חברויות נהדרות שאני לא מתחזקת מספיק ואני חוששת שזה שיעור רע לילד שלי וגם הפסד שלי.

 

אז זה מכתב לילדה שהייתי וגם לזו שאני היום.