תכניות לשבוע הספר, ספרייה חדשה ועוד

רגיל

הגיעה הספרייה ועצם סידור הספרים עליה היה פעולה מענגת  סוג של ספירת מלאי ודפדוף בזכרונות. הפורמט הדיגיטלי לא מאפשר את זה בצורה החושנית הזאת יש ספרים שייכים לתקופות. יש ספרים שמלווים ברגש אשמה על שהם שם אבל מעולם לא העמקתי בהם ויש ספרים שמשמח אותי שהם שם. ספרי שירה וספרי אמנות שייכים לקטגוריה הזאת. אני מוקסמת מעצם הסידור של חלון הראווה של הקריאה שלי.

השנה אלך לשבוע הספר בתל אביב. שמעתי ששם הכי שווה וחברה הזמינה אותי לחגוג איתה ועם עוד חברים את שבוע הספר בהסתובבות ובמסעדה ועל מי אני עובדת, ברור שגם רכישה.

כרגע מתכננת לרכוש את "כל מה שלא סיפרתי לך" של סלסט אינג ששמעתי עליו רבות וטובות והוא יוצא בהוצאת סנדיק שזה מבחינתי עוד תו איכות. ואת "הסיפור על שם המשפחה החדש" של אלנה פרנטה שהוא המשך של "החברה הגאונה" זו סופרת מעולה וחדה כתער גם אם מרושעת לעתים (העניין של הרשעות הוא אבחנה של חברה שאני מאמצת.).

הרשתות החברתיות, מועדון הקוראות שאני חברה בו והעבודה שלי מפגישים אותי באופן אינטנסיבי עם עולם הספרים.אני חווה עכשיו הרבה יותר את הקריאה כפעולה קולקטיבית. אני מודה שלא קל לי לעשות את זה. אני לא טובה בליזום שיחה על ספר שקראתי גם אם אהבתי אותו מאד אבל כשמתפתח דיון גם לי יש מה להגיד. הייתי רוצה לשכלל את המיומנות הזאת של לדבר על ספר. יש בה כל כך הרבה ועכשיו זה גם לחלוק את ההתלהבות מעצם ההנאה והתשוקה לספרים וזה דבר נפלא.

ובאופן פרדוקסלי אני בתקופת משבר בקריאה שלי. אולי זה הקיץ שמטגן לי את תאי המוח ואולי אלה החשודים הקבועים.  הטלוויזיה והרשתות החברתיות. לא מצליחה לקרוא קריאה נינוחה כמו פעם.

מתגעגעת לזה.

.

.

הספרייה העירונית שלי

רגיל

אחד הדברים ששמחו אותי כשעברנו דירה היה העובדה שהדירה ממוקמת בדיוק מול הספרייה העירונית. אני מניחה שהדבר ההגיוני לשאול הוא למה שספרנית שעובדת בספרייה הכוללת בתוכה את כל מה שעולה על דעתכם כולל ספרי קריאה חדשים וספריית ילדים מעולה שבמעולות תרצה ללכת לספרייה העירונית כאחת האדם.

התשובה היא, כדי שגם הילד שלי יאהב ספריות. לבחור לו ספרי קריאה בספריה שאני עובדת בה זה דבר אחד ולפשפש במדפים ולבחור ספר בעצמך זה דבר אחר.

לספרייה עירונית יש את הקסם הקהילתי שלה. יש בה נינוחות שפחות קיימת בספרייה אקדמית וכך מצאתי את עצמי עם ילד בן שנה וחצי בטיולון עולה לרגל לספרייה העירונית ופותחת כרטיס עם שני ספרים. אחד לבן שלי ואחד לי.

לצערי הרב אני לא שורצת בספרייה מול הבית כמו שהייתי רוצה . אחת לכמה חודשים קופצת לתודעתי המחשבה שמזמן אל ביקרנו שם ואז אני מגיעה לספרייה אכולת רגשות אשם. הספרניות מכירות את ריטואל בקשת החנינה שלי המתובל בהומור.הן מקסימות באמת וסלחניות פעם אחר פעם ואני אומרת לעצמי: "כל כך כיף פה, כל כך קרוב, למה לא יותר?". אין לי תשובה.

יש גם אינטימיות מהנה בביקור עם הבן שלי  ובחיפוש המאתגר אחרי ספר לרוחו. או בחיפוש ספר ספציפי על המדף. כשיש זמן אז גם קוראים משהו. וכמעט תמיד אני פוגשת חברה/קולגה/סטודנטית/שכנה.

בשגרת הריצות טוב להכניס מקום בו קצב החיים מואט ואפשר לבחור בנחת ספר, לעלעל בספרים ובמגזינים ולפטפט עם הספרניות המקסימות והלבושות יפה שהן גם קולגות. ואולי אפילו להפוך עם הזמן ללקוחת VIP. כרגע אני לא שם אבל אולי בעתיד.

ולמי שתהה הספרייה רלוונטית לקוראים גם כיום בעידן הדיגיטלי. התור לעמדת הספרניות ארוך ומלא בילדים והורים עמוסי ספרים. יש מגוון רחב של גילאים, יש המון ילדים ליד המדפים ויש ספרניות מותשות  וסבלניות שלא שוכחות לחייך.

שתי רכישות משמעותיות חדשות

רגיל

לא זוכרת אם סיפרתי כאן אבל אנחנו כבר יותר מחצי שנה בלי ארון ספרים. היה לנו ארון ספרים שליווה אותי מהדירה הראשונה ששכרתי בירושלים, לדירה הזוגית בירושלים ולמודיעין. משום מה הארון הזה לא עשה בעיות עד שהתגלה שמאחוריו מסתתרת פטריית עובש ענקית.

בעיית הרטיבות נפתרה אבל הספרים נדדו למקום חדש, ארון הבגדים. לא להיט.

חצי שנה חיינו כשלצדנו חמשת הספרים שאנחנו קוראים (במקביל!), בארונית הטלוויזיה הספרים מהספריות והשאר בארון הבגדים.

ואז החלטנו שלא עוד. לא יכולה בלי ארון ספרים שאורחים יוכלו להציץ עליו בעניין כדי לנסות ללמוד עלינו משהו ואולי גם לשאול ספר או שניים (אני משאילה סדרתית של ספרים בעיקר לאחר שרכשתי לי חותמת אקס ליבריס יפהפייה מנעמה מגשימת המתנות,שיוצרת בעצמה את החותמות ע"פ הזמנה).

היום הזמנו את ארון הספרים  וזה גרם לידיים שלי לרטוט בעונג מהמחשבה על סידור הספרים בארון הספרים. ואז חשבתי שאולי אני לא מוכרחה שכל הספרים ימשיכו ללוות אותי הלאה. חלקם מילאו את תפקידם.

ואז כמובן רכשתי ספר ולא סתם ספר הספר הדיגיטלי הראשון שלי.

אוקיי, אני לא גאה בכך אבל  בענייני טכנולוגיות קריאה אני שמרנית בטירוף . יש לי חברות שכבר כמה שנים קוראות כמעט רק ספרים דיגיטליים ומאזינות לספרים קוליים ואני כל פעם משתעשעת ברעיון  לעבור לטכנולוגיה זו ואז מוצאת תירוצים למה לא.

בשנה האחרונה אני מנסה להנהיג מדיניות של דיוק וצמצום ולשמור רק את הספרים שארצה לקרוא בהם שוב ושוב ו/או ספרים בעלי ערך מוסף. ספרי שירה, ספרי אמנות, רומנים גראפיים ועוד  ומדי פעם בא לי לרכוש ספרים חדשים. אחת ההנאות הגדולות שלי היא לטייל בחנות ספרים ולבדוק מה חדש. התאווה לספרים חדשים היא מחלה קשה (בפרט אצל ספרנית שתגיע להרבה ספרים חדשים בכל מקרה).

אחת ההתמכרויות שלי היא ג'וג'ו מויס. סופרת בריטית חמודה, נוסחתית . יש לי חברות שאני מתפדחת להודות בפניהן על כך אבל כשיוצא ספר חדש של ג'וגו' מויס ברור שאני אקנה אותו.

אז קניתי, דיגיטלית. תכננתי לשמור אותו לנסיעת הקיץ כי היא מעולה לטיסות אבל אני לא יכולה לחכות עד אוגוסט, דחיית סיפוקים זה לא אני.

כמה דברים על רכישה דיגיטלית:

  1. קל באופן מטריד. מעולם לא נפרדתי מכסף בכזאת קלות. הקצבתי לעצמי קופון של 100 ש"ח ממנו ארכוש ספרים לטבלט. לפחות עד הנסיעה כדי לא לרושש אותנו ולא להציף אותי ביותר מדי ספרים מה שיפגע בקריאת מיליון הספרים שמחכים לי.
  2. עדיין פוחדת שהספר ייעלם כי בנפשי מסתתרת קשישה פרנואידית.
  3. מאפשר צבירה של ספרייה שלמה על הטבלט מה שגורם לי לחשוש מבלגן דיגיטלי.
  4. החברות שלי יצטרכו לחפש מקום אחר לקבל ספרים בהשאלה. סורי בנות.
  5. פותר בעיות סחיבה קשות כשמדובר בספר כבד.
  6. הספרים הרבה יותר זולים בפורמט הדיגיטלי. זה כבר נחמד.

עידן חדש בשבילי

 

שינויים בחיי הקריאה

רגיל

 

 

מעניין לכתוב בבלוג אחרי פער של כמה שנים ולגלות כמה חיי הקריאה שלי השתנו, אם כי התאווה לספרים לא השתנתה.

חיי הקריאה שלי כוללים היום המון קריאות חובה כי אני עושה הגהות להוצאות ספרים. כשהספר לטעמי זו כמובן ברכה גדולה אבל יש מקרים שבהם זה עונש אמתי. מצד שני זה כיף לגלות שגיאות ולהעיר אבל זה סוג קריאה אחר לגמרי כמובן.

חוץ מזה נבחרתי למועדון הספר הסגול של כנרת זמורה ביתן וזה אומר שבמשך שנה קיבלתי כל חודש ספר סגול ללא כריכה שעומד לצאת אוטוטו. לפעמים הספר היה ממש לטעמי ולפעמים פחות ואז הייתי צריכה לכתוב סקירה על הספר. למעשה אני חייבת להם כמה סקירות.

את הסקירה האחרונה כתבתי על דניאל סטיל החדש. זה היה רטרו מטורף בשבילי כי לא קראתי אותה מאז שהייתי בתיכון. מאד נהניתי לכתוב את הסקירה כי קלטתי כמה זה ספר שמרני במסווה של ספר מתקדם. נכון שזה לא חוכמה להתנשא על ספר מז'אנר כזה אבל הוא הדגים לי כמה הראייה הביקורתית שלי התפתחה. במקביל נהניתי לקרוא את הספר בגלל שהוא לא דרש ממני כלום.

בנוסף אני חברה במועדון קוראות . מדי חודש נבחר ספר ומדיניות המועדון היא שכל פעם מישהי אחרת בוחרת את הספר וכך יוצא שקוראים קריאה מאד מגוונת. ואחר כך מדברים. חלק מהבחירות היו מצוינות כי הספר היה טוב וחלק היו מצוינות כי היה ממש כיף לקטול את הספר.

באחד הפוסטים הקודמים כתבתי על חווית הקריאה של "החוחית" של דונה טארט. את הספר הזה אני מכנה בחיבה לבנת חבלה. אם לא הייתי חייבת לקרוא אותו לא הייתי מגיעה אליו בשל גודלו העצום (כ 800 עמודים) וחוסר היכולת לשנע אותו בלי עגלה צמודה. הוא היה מעולה בחלקו הראשון. הוא עורר דיון ער מאד במועדון הקריאה ובמקביל הייתה הסכמה כמעט גורפת שהיה צריך לקצץ ממנו כשליש. בסוף התברר לנו שדונה טארט היא היא זו שערכה את הספר. אהה.

הייתי במפגש עם סופר שהיה מרתק ועם זאת היו לו שגיאות בלתי נסבלות בעברית מסוג "אני יגיד לכם". וזה הוביל אותי למסקנה שאנשים לא יודעים כמה עבודה משקיעים העורך והמגיה (העורכת והמגיהה) בלהפוך את הטקסט לאכיל.

אני נהנית לדווח על התפתחות הבן שלי כקורא. אולי כי פה יש לי חלק משמעותי בהפיכתו לילד אוהב ספרים. כיום הוא בן כמעט 10.הוא קורא שוטף (אם כי יש ספרים שאנחנו עדיין קוראים או מתכוונים לקרוא ביחד כמו "אליפים". העלילה מרתקת אבל השפה גבוהה ואני מרגישה שאפילו לי קשה עם החיבה של אסתר שטרייט וורצל להגיד כל דבר בשמונה צורות.). את רוב הספרים הוא קורא לבד. ויש לו שפה נהדרת בזכות הקריאה. הזמן החביב עליו הוא לפני השינה (הימים מוקדשים לכדורגל ולאקסבוקס). לפעמים אני מביאה לו ממטמון הספרים בעבודה ספר שקולע בול ואז אני שומעת ב11:30 בלילה קריאת ניצחון: "אימא! גמרתי את הספר!).הוא גם אוהב לקרוא בשיעורים (הוא נצר לשושלת מפוארת של חובבי קריאה מתחת לשולחן). המורות פעם התלהבו מזה והעלימו עין ועכשיו פחות.

לאחרונה הבאתי לו סדרת ספרים של תמר ורטה זהבי על גיבורים מתקני עולם. הוא התלהב ממרטין לותר קינג. זה הפך אותו מצד שני לווכחן יותר מאי פעם במיוחד עם המחנכת שלו. כשאני אומרת לו שיבחר את המלחמות שלו הוא אומר לי : "מרטין לותר קינג לא בחר את המלחמות שלו". אהמ.

אני שמחה שרוח הקריאה נשמרת בבית שלנו. למרות שהייתי רוצה עוד מזה. אבל לא תמיד אפשר לצאת למסע עם ספר כשיש כביסה וכלים וחוגים ושיעורים. חבל.

כיף לחזור. מקווה שהפוסט הבא יהיה בקרוב.

מה אני קוראת עכשיו

רגיל

אני מתחילה להבין את היתרון בקריאת ספר לא סחיב. אני קוראת עכשיו את "החוחית" של דונה טארט והקריאה במיטה אמנם איטית אבל מאפשרת התחברות יותר עמוקה לספר.

אני קוראת במקביל את החוחית ואת "לילה אחד, מרקוביץ" ספרים שונים זה מזה בתכלית אבל שניהם מצליחים לספק לי חוויית קריאה אחרת. אני מתה על השפה של "לילה אחד, מרקוביץ" שהיא משלבת בין משלב ששייך לתקופת טרום קום המדינה לבין שפה עכשווית והיא עושה את זה בהמון חן. הדמויות בה כואבות מצחיקות ואפשר לחוש אותן . אז את מרקוביץ' אני קוראת באוטובוס ואת החוחית במיטה.וכמו כן החלטתי שהגיע הזמן להכיר לבן שלי את "משפחתי וחיות אחרות" של ג'רלד דארל ואני סקרנית לדעת אם יתחבר או שזה מוקדם. שפה שמצליחה להיות פיוטית ומצחיקה בו זמנית כמעט תמיד עושה לי את זה

זו בעיה כי במקביל לקריאה יש לי הרבה ספרים שאני לוטשת אליהם עיניים ואפילו מוכנה לקנות אותם ויש ספרים שמחכים לי בערימות. יש לי חשקים משתנים בתדירות מטורפת וגם חובות קריאה מקצועיות.

המסקנה שלי היא שאני לא קוראת מספיק..

הקריאה המושלמת

רגיל

לקרוא ספר בתשומת לב אמיתית ולא לתת למחשבות לנדוד ולהתייחס למשמעות. לקרוא קריאה איטית ולתת זמן למילים לשקוע. ולכתוב לעצמי הערות קטנות לגבי הספר. לנהל אינטראקציה רגשית ושכלית עם הטקסט ולהרגיש סוג של קשר שנוצר ביני לבין הספר.
אני מתביישת להגיד שכל זה עוד לא קרא לי אבל התחלתי להקדיש מחשבה ותשומת לב למה שאני קוראת בתקווה שזה יבוא.
אולי זה נשמע מצחיק אבל אני מתאמנת על בלוגים. בבלוג, בניגוד לספר, אפשר להגיב ואני מגיבה.

והבלוג הזה הוא הילד המוזנח שלי שאני נזכרת בו אחת לכמה זמן. הוא מוזנח כי הפלטפורמה הזאת מעצבנת אותי.מעצבן להגיב מפה ומעצבן שאני לא מרגישה בו כמו בבית אבל אני רוצה להתמסר לו יותר.

כשהתותחים רועמים המוזות קוראות או כך הייתי רוצה להאמין

רגיל

אני בתקופה קצת חלשה מבחינת קריאה. זה לא שאני לא קוראת אבל אני לא מצליחה להילכד בספר כמו שהייתי רוצה. אני קוראת את "בזעיר אנפין" של ירמי פינקוס וזה ספר משעשע, קצת מזכיר לי את חנוך לוין ובכלל יש בו טיפוסים כאלה של פעם אבל אני לא נתפסת שם ואפילו לא טורחת לסמן את המקום שהפסקתי בסימניה. שאלתי גם את "על רקע רומנטי" של מרים קוץ הזכורה לי לטובה מהטורים ב7 ימים וגם לא הצלחתי להתחבר.

הראש שלי בכל מיני מקומות אחרים כנראה. העיסוק הבלתי פוסק במלחמה , הניתוח הקל שהבן שלי אמור לעבור השבוע, הצורך לתחזקאת החיים ולנרמל אותם כמה שרק אפשר אבל בשבילי חיים נורמליים הם חיים שגם קוראים בהם.

אולי זה הזמן לחזור לספרי הילדים. איתם באמת אפשר לברוח.

הגעתי לספר פחות מוכר של אסטריד לינדגרן נילס קרלסון צוציק . כולו סיפורים קצרים שמתארים ילדים במצב של בדידות שמוצאים להם חברים דמיוניים מסוגים שונים. חלק מהסיפורים היו מהנים מאד ומלאים בכושר המצאה (למרותה שכיום בלתי נתפס לחשוב על נורמות כמו ילד בן שש שנשאר לבדו בבית עד שהוריו יחזרו מהעבודה . אותו ילד גם מדליק בעצמו את האח (!!!)). חלק מהסיפורים היו מתקתקים מדי אפילו לטעמי (סיפורי פיות למינהם) אבל הרעיון המלכד בהם של הדמיון כסוג של מושיע מאד מצא חן בעיני.

הספר תורגם ע"י דניאל נחשול,שסיפורו מרתק כשלעצמו. מדובר באיש אשכולות שהיה ממיסדי קיבוץ מעגן מיכאל, פיזיקאי, מטאורולוג, בלשן  ומתרגם. את השפה השוודית למד בכוחות עצמו. הוא מת מוות טראגי בגיל 42 מעצם של דג שנתקעה בגרונו.עובדה זו גרמה לי לזעזוע כשחשבתי על כמה חיים עשירים ומלאים יכולים להקטע בכזאת בנאליות פתאומית.

גלשתי לכיוון קצת מורבידי.

ועכשיו שאלה: מהם ספרי הילדים האהובים עליכם או הזכורים ביותר? האם אתם יודעים להגיד למה אהבתם דווקא את הספרים האלה? אני בטוחה שתהיינה תשובות מעניינות ביותר.

שווה פוסט בפני עצמו