ארכיון חודשי: מאי 2013

תולעי משי

רגיל

יש לנן תולעי משי חדשות. קיבלתי אותן ממורה במכללה והוא מתלהב מהן מאד.

זה הכי קרוב לחיית מחמד שהוא קיבל בהתחשב באלרגיות של כולנו.

הוא מתלהב וגם אני כי כל מה שצריך לעשות זה לאסוף עלי תות.


לגבי קייטנה החלטתי ביולי לרשום את נן לקייטנה ספורטיבית . התכנית מצאה חן גם בעיניו והוא התגבר על האכזבה מכך שלא רשמתי אותו לקייטנה האחרת.

החלטתי שחודש אחד אני אוכל לאסוף אותו ב13:00 ולקבל גם גיבוי מאמא שלי ליומיים בשבוע. כך שהוא ירגיש חופש וגם אני קצת.

 

 

דילמה אימהית

רגיל

נן הגיע לגיל ביניים מעצבן כי ילד בן שבע לא יכול לחזור לבד הביתה מהקייטנה ומצד שני ילד בן שבע גדול לקייטנות צהרונים עד 16:00.

האפשרויות העומדות בפני הן:

 

1. קייטנה של שלושה שבועות עד 13:30 בה הילד מורד ממש ליד הבית. מה שאומר לעבוד פחות שעות וימים קצרצרים. וחודש ושבוע לעבוד בהתאם לעזרה סבתאית.זו קייטנה יותר מהנה שבה כל יום מבקרים במקומות אחרים. אבל היא המונית יחסית

 

2. קיטנה עד 16:00 אבל לא מלהיבה במיוחד ורחוקה יותר מהבית. אה, ויקרה יותר.

 

 

כרגע מודה שאפשרות 1 קוסמת לי יותר. יש משהו מפתה בלעבוד ימים קצרים ולקבל את הילד עד הבית אבל זה שינוי די רציני בשבילי וזה דורש ויתור מסוים ולחץ מסוים בצהריים.וגם צורך לדאוג לארוחת צהריים על בסיס יומי.

 

כמובן שאפשר גם להתארגן על בייביסיטר אבל לא נראה לי שזה שווה את זה.

 

לא הוגן שאני היחידה שמתעסקת בזה אבל זה המצב.

ביקור במוזיאון

רגיל

ביום חמישי שעבר הלכתי למוזיאון ישראל עם סבתי.

 

הייתי איתה בפעם האחרונה במוזיאון כשהייתי בת עשר. ביקרתי במוזיאון מאז אך לא איתה.

 

ושכחתי כמה מענג הוא ביקור במוזיאון עם אישה שנהנית מזה.שיודעת הרבה על הכול, ששמה לב לפרטים קטנים בתמונה כמו אור ומשיכות מכחול, שיש לה סבלנות מטורפת.

 

כן, זו סבתא שלי ואהבת האומנות שלה נוצקה בי מגיל 0.

 


ואז הבנתי כמה הייתי רעבה לזה.


ובמוזיאון ראינו את תערוכת הורדוס. שמגלה אדם מגלומן מרתק, איום  שהשאיר אחריו מפעל שהעסיק ארכיאולוגים רבים במאה השנים האחרונות. אדם שהקפיד על כל פרט בארמונות ובאחוזת הקבר שלו. כמה מוזר אירוני ופרדוקסלי שאדם מטורף ושונא אדם כמוהו שחי בפחד מתמיד שירצחו אותו יכול היה להוציא מפעל חיים כזה.

 

התערוכה של הורדוס עסקה הרבה במוות. המוות של נרצחיו, המוות שלו עצמו, ההוראה לכסות את כל הארמונותש בנה בעפר כדי שלא יעיבו על הקבר שבעצמו נותץ ע"י מתנגדיו.

 

ובתוך כל המוות הזה רצה הגורל והארכיאולוג אהוד נצר שגילוי הארמונות והקבר של הורוס היו מפעל חיו נהרג בתאונה טיפשית בתוך אתר החפירה. אדם שמת בתוך תשוקתו. יש בזה הרבה יופי וכאב.

 


תערוכה נוספת שאהבתי היא בזכות הקריאה שכללה תמונות של אנשים קוראים או מוצגים כשהם מחזיקים בספר. היו שם כמה תמונות שמאד הרשימו אותי של דניאל מוריץ אופנהיים. תמונה אחת שלו תיארה משפחה יהודית גרמנית בשעת אחה"צ של שבת.

 

 

אהבתי בתמונה את ההתרחשות בין הבחור שיושב בצד ימין לבין הבחורה שמדברת איתו כשביניהם נערה קוראת שלכאורה אמורה לשמור שהזוג המתרקם לא יעשה מעשים אסורים. גם הילד קורא/מעיין בעמידה. אולי הוא לא אמור לעיין בעיתון שהוט מחזיק (השייך לאב?) ואולי יש שם תמונה שמרתקת אותו.

 


התמונה השניה  של אופנהיים שצייר את העיתונאי והסטיריקן  לודביק בורן. ממש התאהבתי בבחור שבתמונה שמסתכל ישירות אל הצייר /הצופה במבט אירוני. נראה כאילו כל אותו זמן שאופנהיים צייר אותו התנהלה ביניהם שיחה ערה

 


טעם של עוד.