רגיל

כמה טוב לחיות בלי רשימת משימות. גיליתי שזו הדרך הכי טובה לצאת ממצב של בטלה ובהיה ולהגיע למצב של עשיה.


אתמול ניגשתי למדף הספרים שלי ומצאתי שם ספר שפעם קניתי לסבים שלי (כמה קל לשמח אותם במתנה. זה תמיד ספר)


ואחר כך שאלתי מהם: תעלומת הקבר המכושף /אדוארדו מנדוסה . והתחלתי לקרוא ככה כדי להעביר את הזמן שבין התרדמה הסופית לערות.


ולא הצלחתי לעזוב אותו. קראתי וגיחכתי וצחקתי בשקט כדי לא להעיר את טוליו והמשכתי ואז גיליתי שכבר 11 בלילה והעפעפיים של מאיימים לקרוס ורק אז הפסקתי.העונג העונג…..

והיום אני חושבת כמה נחמד יהיה לחזור הביתה, לסיים את מטלות היום החביבות יותר ופחות ולחזור לספר.





עוד אושרים קטנים: להסתכל על נולי וטוליו משחקים על המזרן של נולי. לשמוע את נולי מצחקק. לראות אותו זוחל במרץ לאחור (לא ידעתי שהוא כבר מסוגל לזה) ולהשכיב אותו לישון כשהוא מחייך אלי חיוך חולמני ומתוק.


כן, הייתי אומרת שהוא סלסילה של אושרים, הילד הזה.






משהו סוטה: קראתי בעיתון שביפן עשו תחרות של תינוקות לבדוק מי התינוק שצורח הכי חזק. (האימה!!!!)






חצי הכוס הריקה: מי שהייתה החברה הכי טובה שלי בתיכון וכיום היא חלק מחבורת חברות היומולדת (אני ועוד שלוש חברות) שנפגשת בכל יום הולדת לא התקשרה אלי לאחל לי יום הולדת שמח. נכון שיש לה חיים עמוסים וקשים אבל זה בכל זאת מרגיז. מה גם שבגללה הן לא יכולות להתארח אצלי ליום הולדתי כמו שרציתי כי היא תמיד מגיעה עם שובל של ילדים לחגיגות יום ההולדת. ואיכשהו תמיד צריך להתחשב באילוצים שלה.

כל שאר החברות זכרו וזו הכוס המלאה.

(כמו שהבנתם אני קצת כועסת עליה. זה לא הכי רציונלי כי יש לה בהחלט נסיבות מקילות אבל טלפון אחד היא יכלה לעשות. נו, לפעמים יוצאת פולניה קטנה ממני. במיוחד שכל שנה אני מחליטה לא לכעוס על מי ששכח ולשמוח על מי שזכר שזה לא מעט בכלל)

»

  1. היי מותק,
    משמח לקרוא על האושרים שלך וגם לגבי הפוסט הקודם – חשוב לראות ולציין את ההצלחות.
    בקשר לחברה, לגיטימי לחלוטין שאת כועסת ומה שפולני זה לא לכעוס אלא לשמור בבטן – כלומר אם את רוצה להיות לא פולנייה, דברי אתה על זה.
     

    • לא מסוגלת לדבר איתה על זה כי אני יודעת שזה לא בכוונה ופונקציה של החיים שלה. היחסים שלנו שונמכו (לא רק בגלל זה ) לדרגה של חברות פחות טובות אבל גם עם פחות מחויבות.
      בכל מקרה הכעס יעבור לי . זה יותר בגדר רטינה.

      • זה מה שפולני – הרטינה. לא שזה רע, מותר לך, אבל הכעס לא קשור לזה שזה לא בכוונה וכו’. את יכולה אפילו להגיד לה משהו כמו – אני יודעת שהחיים שלך כך וכך וזה לא בכוונה, אבל אני נפגעתי שלא זכרת. ככה את מספרת לה מה הרגשת ולא מטילה את האחריות עליה.
        סליחה על ההטפה, פשוט נורא השתפרו לי החיים מאז שאני נוהגת ככה ואני תמיד מקווה שיגידו לי דברים כאלה ולא ירטנו עליי בלב 🙂

      • יאפ אבל נראה לי שבשביל חברות של ארבע פעמים בשנה לא שווה לטרוח. רק להנמיך ציפיות.
         
        (ואגב לא אכפת לי שהיא לא התקשרה בתאריך. זה יכול לקרות לכולם. אכפת לי שאחרי שהחברות האחרות התקשרו וגם דיברו איתה לתאם מקום מפגש היא לא טרחה להתקשר ולהגיד מזל טוב.)
         
         

      • נכון, חשוב לדבר כשזו חברה קרובה אבל במצב כזה אולי מיותר… חשבתי על זה אחרי ששלחתי את התגובה 🙂

  2. אולי שווה לבדוק מה קרה לה?
    גם אני אוהבת שזוכרים את יום הולדתי. יש לי חברת ילדות אהובה, עד היום, הזוכרת לי שלפני שנים רבות, ביום הולדתי, כאשר היא שכחה לברך, הגעתי אל ביתה עם עוגה, מהחגיגה שלי! עשיתי את זה בכיף. זה לא הביך. זה שעשע. הרעיון היה מקורי וממש במקום.
    ומאז…לפעמים הא שוכחת ולפעמים זוכרת וזה לא מפריע לי לאהוב אותה..

    • הי, רעיון חביב. לא קרה לה כלום. שוב, זה פונקציה של החיים שלה לכן יותר נכון מצדי פשוט לא לצפות ממנה לכלום. למעשה יותר הרגיז אותי שבגללה הן לא יכולות לבוא אלי לדירה החדשה שלי אבל אני מניחה שאארח את שתי החברות האחרות בהזדמנות אחרת.
       
      (האמת היא שהבחירות שלה בחיים מרגיזות אותי וכואבות לי כי זה הפך את  החיים שלה למה שהם. וכמובן אני לא מפרטת יותר בשל צנעת הפרט)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s