זהירות, פוסט קיטורים

רגיל

מה לעשות שדווקא כשהמחאה הציבורית המוצדקת והמלהיבה הזאת תופסת אותי במין תקופה כזאת של התכנסות וחוסר אנרגיות לצאת ולהצטרף להמונים ולהרגיש את תחושת השחרור הזאת של המהפיכה והיכולת לקטר על כל מה שנוגע למעמד שלי. לשבט שלי.

 

עם כל העזרה הרבה שאני מקבלת החופש הגדול שוחק אותי עד דק. אני כל הזמן מקבלת תזכורות לכך שהחופש הוא אולי גדול אבל לא שלי. צריך ללכת לעבודה כדי לא לבזבז לרוח את ימי החופש שאני אזדקק להם

 

וחוץ מזה נולי מסתובב עם פצעים מזעזעים  על הרגל. זה התחיל משפשוף ונגמר באנטיביוטיקה לעשרה ימים. מסתבר שיש חיידק שנקרא אימפטיגו שנדבק לפצעים קטנים והופך אותם תוך יומיים לזוועה מהלכת. הרופאה שילחה אותנו עם ים מרשמים ונזיפה.

 

השנה אני כאמור אמא רעה שלא מארגנת לנולי ממש מסיבת יום הולדת אלא אירוח צנוע של הורים וסבים וזהו. במקום להרגיש משוחררת אני מרגישה אשמה.

 

והאויב הכי גדול שלי הוא השמש. מסתבר שבזכות התפיסה הזאת יש לי מחסור בויטמין D.

 

ונולי לעומת זאת מלא אנרגיות כרגיל. אנחנו לא מוציאים אותו מספיק אז את כל האנרגיות הוא מוציא בבית. הוא התלהב כל כך מקונג פו פנדה שהוא הפך את הסלון לזירת קונג פו. 

 

אתמול רוב הזמן טוליו היה עם נולי ואני דפקתי שינה מטורפת של שעתיים. התעוררתי יותר עצבנית וצעקנית ממה שהייתי.

 

ואני כל הזמן קוראת פוסטים מקסימים באמת של אימהות סבלניות ויצירתיות (אבל עם חוש הומור מה שאומר שאני גם לא יכולה ממש לשנוא אותן) וחושבת לעצמי: האם רק אני כזאת דפוקה?

 

 

»

  1. לכל אחד יש רגעים מכל מיני סוגים
    – למה צעקה עלייך הרופאה? אימטיגו זה קורה, מגירוד אפילו של עקיצת יתוש, זה עבר גם אצלנו

    • הרופאה הזאת היא טיפוס אבל מאד הערכתי אותה על האיכפתיות שלה.במובנים מסוימים אני מעדיפה את הגישה שלה על הגישה הגובלת באדישות של הרופא השני.

  2. אחח אנחנו הג’ינג’ים עם הטמפרטורה הבלתי נדלת שלא יורדת לעולם.

    את ואחותי שתי טיפות של אקמולי… אני חייב לקשר אותה לפה. אתן תמצאו נחמה מאוד גדולה אחת בזרועות השניה. אחוות ג’ינג’יות אמיתית.

    בהצלחה! ותשמרי על קור, (כי הריי לא סתם אמרו חז"ל) וגם על חיוך קטן.. אם לא בפה, לכל הפחות בלב- תראי איזה מתוק של ילד, מוצא נחמה בביתו שלו אף שאינו יוצא מעבר למפתן הדלת, ובו בעת בונה לו  בוב הקטן זירת תרחישים של ממש. 

    אני פשוט נמס מרוב אושר.

    • 🙂
      אוי אני מתה לחזור לצבע הג’ינג’י אבל השיער שלי לא קולט אותו טוב.
      ונולי הוא מצחיקול אמיתי אבל הכול במינון

  3. בחום הזה אפשר להבין למה לא בא לצאת מהבית. עדיף להישאר במזגן… אני לעומת זאת מוצאת עצמי יוצאת לעבודה כדי להיות קצת במזגן ולהתקרר…

    אתמול הייתי בהפגנה, (גם אני התחלתי להרגיש רע שאני לא שם) והיה נחמד. פתאום יש חילונים בירושלים. אפשר לדעת איפה הם מסתובבים במשך השבוע????

    • אני חושבת שבירושלים בפרט ההפגנה מאחדת מגזר מסויים למרות שהיא לא מגזרית בעליל.
      וגם אני מתפננת על המזגן בעבודה. השאלה היא מה קורה בין העבודה לבית. אתמול זה היה מכתי במיוחד בגלל פקק בלתי נגמר.

  4. ילד אחד בגן של האפרוחית הופיע עם גבס.  מה קרה?  שאלתי את אבא שלו.  הוא קפץ מטרמפולינה ושבר את הרגל, אמר האבא.  וואו, אמרתי לו, הילד בן שנה, כל הכבוד שעליתם על זה.  לקח לנו כמה ימים, ענה לי האבא.  הוא קצת בכה, אבל הם תמיד בוכים.  ואחרי כמה ימים, כשהנפיחות לא ירדה, הבנו שמשהו פה לא בסדר.
    אני בטוחה שגם לי היה לוקח כמה ימים
    מסקנה: גם הורים אוהבים ומסורים לא תמיד יודעים הכל.  נזיפות זה ממש לא במקום.  נו נו נו לרופא.

    מסיבת יום הולדת עם הורים וסבים זה אחלא (אני לא אירגנתי השנה כלום), ולא לכולם יש פנאי ואנרגיה להיות יצירתיים.  גם לי אין…

    אז בברכת "גם אני לא משהו, אבל אנחנו בכל זאת בסדר" אאחל לך קצת ויטמין D. 🙂

    • אני ממש לא יכולה לדמיין את עצמי מאבחנת שבר אצל ילד בן שנה. הם מדא גמישים בגיל הזה.
      תודה על העידוד 🙂
      שמחה לשמוע שיש עוד הורים שלא חוגגים בגדול.

    • <<אנחה כבדה>>

      מצד שני אני מההורים שיש להם פחות מה להתלונן כי יש להם גיבויים ועזרה. לא כולם בני מזל כמונו.

  5. כמה דברים לי אלייך.

    א. את לא כזו גרועה זה רק החום והלחות שגורם לך לראות דברים מעוות במראה.
    ב. ויטמין די גם לי חסר, הרופאה שלי אמרה לי שזה מכה של 3/4 מדינה למרות שיש לנו המון המון שמש, הרי שנים אומרים לנו להזהר ממנה.
    ג.מסיבה קטנה ואיכותית הרבה יותר שווה מבזבוז כסף ושאו אוף….
    ד. מה זה החיידק הזה???? לא רוצה להכיר אותו….. ולמה רופא נוזף, לא לעיניין גם ככה אנחנו לחוצים מכל שטות עםם הילדים.
    ה.דבר אחרון….
    אל תשכחי שכולנו מפרסמים וכותבים רק את מה שאנחנו רוצים לפרסם ככה שסביר להניח שיש עוד הרבה דברים שאנחנו לא כותבים, או שאולי כותבים עם חוש הומר….

    קבלי חיבוק עז לעידוד
    ליל מנוחה!

    • לגבי החיידק שלא תדעי אבל למדתי מזה שחשוב לחטא כל פצע ולו הקטן ביותר כי זה יכול למנוע את הברדק.
      החום הזה קשה. אני אמנם לא באוהלים אבל אני מרגישה שכל כח החיים ניטל ממני. צריכה ללמוד לשרוד במזג האוויר הזה כי הוא לא הולך לשום מקום.
      האמהות המשקיעניות  שאני מתייחסת אליהן נראות לי באמת מקסימות ואני מתפעלת מהיכולת שלהן ומהסבלנות שלהן. קצת השראה אולי וקצת תסכול. גם את אגב עונה להגדרה.
      תודה על העידוד יקירה
      ימים קרירים ונעימים

  6. אמא של אורי צודקת, אל תאמיני לכל מה שהאמהות ה"מושלמות" האלה כותבות.
    אולי לא נעים להם לכתוב דברים שלא בקונסנזוס האימהי ואולי חשוב להם לשמור על דימוי שלהם כלפי חוץ, את הרבה יותר אמיתית. לכל הורה יש רגעים כמו שאת מתארת. אני בטוחה שאת אמא נהדרת וגם בן אדם ולא רובוט.

    העיקר שיהיה במזל טוב ובבריאות.

    • הבעיה היא שאני מנסה לכתוב משהו אחר ויוצאים לי קיטורים מלוא החופניים. מרגישה קצת אשמה במיוחד מתוך הידיעה שיש אנשים שקשה להם פי כמה.
      את מקסימה בפירגון שלך . אני צריכה להפנים את הקול שלך בתוכי.
      ואיכשהו האימהות המשקיעניות שאני מדברת עליהן נראות לי ככאלה שבאמת עושות את זה בכיף לא כאיזה פוזה. לו זו הייתה פוזה לא הייתי טורחת לקרוא אותן ובטח שלא להתייחס.

  7. נראה רק טבעי לצאת מדי פעם מהכלים ולראות את הבבואה שלנו קצת עקומה. עוד לא תספיקי לומר רובינסון קרוזו וזה יעבור.

    • אני שונאת את התגובות העקומות שלי. אני יודעת שזה מצב רוח חולף ועדיין לא מצליחה להימלט מזה. מבאס…
      והפוסטים האחרונים שלך ממלאים לי את הלב במין חמימות (אבל טובה, למרות שקיץ פה). אני ממש זקוקה להרבה פוסטים כאלה ומאחלת לך שיהיו לך הרבה שמחות כאלה.

  8. כנראה זו עונה של קיטורים.
    כנראה החום משפיע על כולם כך.
    (אני קיטרתי מרות לפני פוסט אחד, ונכנסתי קצת לפרופורציות אחרי כן. וגם בזכות התגובות)
    אני מסכימה עם כל המילים המעודדות שקיבלת, שהן בעצם אמיתיות לגמרי.
    ובייחוד עם ההערה של אמא של אורי לגבי יום ההולדת.
    את הולכת להשקיע.
    לארח את המשפחה הקרובה. בשבילו.
    זה משהו נהדר.
    לא צריך זיקוקין דינור.
    הוא יהיה מלך החגיגה. ויקבל פינוק ואהבה ומתנות. גם מתנות.
    מה צריך יותר?
    לפני יום ההולדת של נכדתי (חמש) אמרתי לה ,שאלך איתה לחנות קסמים, ויהיה לה מותר לבחור כל מה שתרצה. הכל. ואחרי שלושה ימים הלכנו. לחנות של כל דבר בשקל. והיא רצה כמו שיכורה בחנות, ולקחה ולקחה ולקחה. צעצועים. תכשיטים. קשקושים. אני קניתי בהחבא שרביט וכתר.
    כל ההוצאה היתה כשלושים שקל. שקית ענקית של "הפתעות". היא היתה מאושרת. שעה בעולם אגדות. הכל מותר. מחיר כמו סרט קולנוע.

    • המשך

      ואחר כך הראתה והסבירה לאמא.
      ולאבא.
      ולסבא.
      וחזרה על ההנאה.
      לא מה שבעיניים שלנו, אלא מה שבעיניים שלהם הוא הקובע.
      ואני בטוחה שתהיה יום הולדת משמחת מאוד.
      פרגני לעצמך.

  9. החלמה מהירה לנולי.
    המצב אצלנו לא שונה ואנחנו עם שלושה קטנים בחופש כל כך גדול, ועם שתי הילדות שקיבלו אבעבעות רוח. כנראה שבאמת צריך לקצר את החופש. 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s