יש כמה סטנדרטים בעידן ובחברה בה אני נמצאת שאני לא מתחברת אליהם כלכלית ולא רק כלכלית.
לאחרונה אנחנו נחשפים יותר ויותר למסיבות יום הולדת מושקעות עם מפעיל שמיועדות לכל הגן ורוח הדברים היא שבגיל חמש הילד מגיע לפרקו ומקובל לעשות לו מסיבה. רוב ההורים מתקשים לעמוד בזה כלכלית ולכן בוחרים לעשות מסיבה משותפת לשני ילדים. מה שנראה לי קצת כמו החמצה של מסיבת יום הולדת שהילד עומד בה במרכז העניינים. למען ההגינות אציין שרוב ההפעלות שנכחתי בהן היו נחמדות ושההורים הם לא טיפוסים סנוביים או נובורישים אלא אנשים כמוני שנכנעו לסטנדרט הרווח.
אני לא רואה את עצמי כבעל כישרון להפעיל גן ילדים שלם. זה לא מתאים לאופי שלי.
ואנחנו החלטנו שהשנה לא . ניסינו לדבר על זה עם נולי כי חששתי שאנחנו עושים לו עוול בכל שאנחנו לא נכנעים לסטנדרט והוא לא היה עקבי. בכל מקרה ראיתי שהוא לא ממש משתוקק למסיבה מסוג זה והחלטתי לעזוב את העניין השנה ולבחון אותו מחדש בשנה הבאה.
רציתי לכתוב על זה דווקא כי אני אדם שבהרבה מקרים יש לו נטייה קודם כל להיכנע לסטנדרטים החברתיים כדי שחס וחלילה הילד שלי לא יהיה מחוץ לעניינים. זה פחד מאד מושרש אצלי כי אני אדם שקשה לו להשתלב חברתית. ומצד שני אני רואה שלילד שלי יש אופי אחר. הוא יוצר קשיים חברתיים אבל אני לא בטוחה שמסיבה מסוג זה בכלל מתאימה לאופי שלו.ומצד שני אולי אני רואה את מה שאני רוצה לראות? בנושא זה נולי די עמום ולפעמים אני חושבת שהוא מנסה לרצות אותי בתשובות שלו. לפעמים אני מוצאת את עצמי מנסה לרצות אותו בצורה מוגזמת ואז אני עוצרת את עצמי.
עוד סטנדרט שיש לי קושי איתו הוא עניין המכונית. לי כידוע אין רישיון נהיגה (מה שנחשב לכשל, כידוע בעידן שלנו) . אני מודה שכשיש רכב אז יש נטייה לזוז פחות ולפעמים אני ממש שמחה שנולי כפועל יוצא הולך ברגל יותר מרוב בני גילו. הילד בכושר יותר מהרבה ילדים אחרים שרגילים לחיות מהרכב לבית. ואני תוהה עד כמה החובה הזאת להסיע את הילד ממקום למקום תורמת לילד.
נולי בשנה הבאה ילך לחטיבה הצעירה מה שאומר מרחק יותר גדול מהבית. עדיין מרחק הליכה. מה ששוב העלה את נושא הוצאת הרישיון ואז חשבתי שכשחושבים על המרחקים שאנחנו הלכנו בילדות לבית הספר (ואני לא מדברת על ילדות עשוקה אלא על ילדות רגילה) בכלל לא מדובר במרחק גדול.והדרך לבית הספר יכולה להיות גם מאד נעימה וזמן איכות יחד.
אני יודעת שאני נשמעת קצת כמו מישהי שמנסה להצדיק בדיעבד את הכשלים שלה. אני לא מקדמת את נושא הרישיון שלי לא מתוך אידיאולוגיה אלא מתוך פחד מתחום אחריות נוסף ומשעבוד מסוים. אני יודעת שיש יתרונות רבים ביכולת לנהוג ואני יודעת שמודיעין היא עיר לבעלי רכב ובכל זאת רציתי להביא גם את הצד הזה. הצד שמתגעגע קצת לפשטות של פעם גם אם היא כרוכה בחוסר נוחות.
אני אמא שאוהבת את הבן שלה אבל לא רוצה להיות משועבדת לו ולספק לו את כל מה שהוא ירצה. אני קצת כופה עליו את השונות שלי כי זה דרכו של עולם. ילדים גדלים בצל הוריהם והשטויות שלהם. אני לא שלמה עם זה אבל גם לא עם האלטרנטיבות.
myreaderlife 
כמו לכל דבר גם לעניין הרישיון יש חסרונות ויש יתרונות.
גיליתי שאחרי שעשיתי רישיון, יחסית בגיל מבוגר, עליתי במשקל כי הפסקתי ללכת ברגל.
נוח זה משמין.
ואני מאוד מזדהה עם חוסר הרצון להפיק מסיבת יום הולדת, מעיק, יקר ומלחיץ נורא.
למזלך הילדים שלך גדלו בעידן אחר פחות מפונק.
אני רוצה לעשות רישיון כדי שתהיה לי את הבחירה. אני מקווה שלא אתפתה להשתמש יותר מדי באוטו.
יש לי חברה שרזתה נהדר אחרי שהתגרשה כי האוטו נשאר אצל האקס.
אני מתנגדת התנגדות נחרצת לקרנבלים הרעשניים עם הרמקולים והרדידות של המפעילים. מעולם לא עשיתי יומולדת כזה, אני מתעבת את החינוך לרעשנות לתחרותיות לשואו אוף שהוא משדר לכולם, ובמיוחד לילד. למען ההגינות אומר, שאני כן בנויה להפעלת קבוצה גדולה של ילדים, ועשיתי ימי הולדת מאוד מושקעים, אבל זו לא הנקודה. גם לו לא הייתי יכולה, הייתי מוצאת אלטרנטיבה. זו זכותנו כהורים לחנך את הילדים בדמותנו קצת. קצת צניעות, קצת טעם טוב, לא מזיק.
לגבי האוטו – לילד זה רק יועיל ולא יזיק. לך לעומת זאת – זה חשוב מאוד ללמוד להתנייד יותר באופן עצמאי לכל מקום בכל שעה ובכל מצב, וזה מצריך אוטו. כדאי מאוד שיהיה לך רשיון, להיום, אבל עוד יותר לשנים שיהיה יותר קשה להיסחב ברגל או בתחבורה הציבורית.
אני חייבת לציין שנתקלתי גם בהפעלות מאד נחמדות שכן התחברתי אליהן ולא רק בכאלה מהסוג שאת מתארת.מסכימה שאפשר ורצוי לעשות ימי הולדת צנועים יותר. מחשבה לשנים בהן נזמין את כל הגן.
לגבי אוטו אני מסכימה איתך שהעצמאות שמקנה רישיון היא חשובה אני לא מתנגדת אידאולוגית לרעיון של לשעות רישיון אבל קצת מפחדת מזה.
תמצאי מורה קשוב ונחמד, ותתגברי. במיוחד בגילאי אמצע החיים והגיל השלישי זה הבדל בין להיות תקוע בבית, לבין להרגיש ציפור דרור. מאוד מאוד מאוד חשוב בעיני!
את לא מתארת עד כמה אני מזדהה איתך במוחד בנושא של מסיבות, הנושא מתריד אותי מאד ואפילו העליתי אותו בקבוצת הורים. גם בנושא הרכב את צודקת, הבעיה היא כשצריכים להישחף באוטובסים ואין אפשרות להגיע ברגל. פושקין עדיין לדוגמה, לא הולך לחוגים, אבל נגיד עוד שנה ילך ואז יהיה לי קשנ מאד, כי המתנ"ס שלנו נמצא 5 דקות נסיעה ברכב, ורחוק מאד ברגל, גם האוטובוס לא ממש מגיע עד לשם
מעניין אותי מה היו התגובות סביב נושא המסיבות. ובערים כמו שלנו אן התחבורה הציבורית לא מספקת למי שלא גר קרוב להרבה מקומות הרכב חיוני מאד
בחרנו לגור במקום יחסית מרכזי כך שאנחנו לא תלויים תלות מוחלטת ברכב ועדיין בגלל תחבורה ציבורית ממש גרועה אנחנו חייבים רכב ללא מעט מקומות.
את זוכרת את הילדים שבקייטנה (באוניברסיטה) שלהורים שלהם היה רכב, אבל הם שלחו אותם הביתה באוטובוס? אחד מהם הוא היום המנהל שלי… אז גם כשיש רכב ורשיון צריך רצון חזק כדי לאפשר לילד להתנייד יותר ברגל.
אני לא זוכרת אבל אני חושבת שילדים בדור שלי היו הרבה יותר עצמאיים.אל תשכחי שאוטובוס בירושלים הוא אלטרנטיבה ישימה יותר מאשר במודיעין.
לא נראה לי מאד עקרוני להיכנע לאופנות חברתיות שאת לא מרגישה שלמה אתן, ואני גם לא חושבת שזה יזיק לילד. גם לא נורא אם הוא יראה שיש דברים שההורים שלו לא אוהבים/רוצים/יכולים לעשות. ובקשר למכונית – בתור בעלת רישיון שלא מוכנה לנהוג, הילדים שלי הלכו הרבה ברגל והכירו את הדרך הרגלית לכל מקום. לא נגרם נזק. היום שניהם נוהגים, ואם אני מבקשת יפה, הם מוכנים לפעמים להסיע אותי 🙂
סודות התמהיל המסתורי שמביא למקובלות חברתית של ילדים לא התבררו לי אף פעם – אבל המוזרוּת של האמא של הילדים שלי לא ממש הפריעה להם בקטע הזה.
השורה האחרונה הרגיעה אותי מאד :). למעשה נושא המקובלות החברתית הוא כל כך נזיל ונראה לי שהילד שלי כבר היה גם במקום המקובל וגם במקום הפחות מקובל. אני כל הזמן מנסה לנתק את תחושת הפגיעה שלי מתחושת הפגיעה שלו כאשר הוא נפגע ממישהו וזה לא פשוט. כשמתמזל מזלי והוא משתף אותי גם בצדדים האלה אני מנסה לתת לו אמפתיה פלוס פרספקטיבה ואלטרנטיבות.
לגבי המסיבות אני ממש מבינה את האנטי, כמו שגיסתי אומרת מה יקרה בחתונה שלו???
לגבי רישיון, הסיבה היחידה לעשות אותו היא כדי שאת תרגישי ניידת. אין לזה שום קשר לנולון החמוד. הוא יסתדר ברגל. אני תמיד הלכתי לביה"ס ברגל, עד שהורי עברו למשבשרת והתיכון היה בירושלים, ואז נאלצתי להתנייד בשני אוטובוסים. מזלי היה שבבוקר קיבלתי טרמפ מדודה שגרה במבשרת ועבדה קרוב לתיכון שלי.
נקווה רק שהתחבורה הציבורית תשתפר… 🙂
את צודקת לגבי הכול. 🙂
כן שמעתי כבר על הסטנדרטים האלה במדיעין…
אחי וגיסתי גם הם ויתרו על יומהולדת ענקי לבתם והסתפקו בזה של הגן בדיוק מהשיקול שזה פשוט נורא יקר ואין הצדקה.
אצלנו לעומת זאת אנחנו נזמין כמה חברם טובים של אורי ונעשה משהו כיפי וקטן בבית…
אני אפילו לזה עוד לא ממש התארגנתי…
יום נפלא!
אני חושבת שאורי ייהנה יותר מהמשהו הקטן והכיפי בבית מאשר מהפעלה רועשת ומעצבנת.
יש גם הפעלות שוות אבל אני רוצה לשמור אותן לגיל בו הוא ידע יותר להעריך אותן ואני אדע יותר טוב מהן ההעדפות שלו. בגיל הזה הוא ממש לא ברור.
יצא לי להיות בכמה ימי הולדת הזויים כאלה, ודי הייתי בשוק מכל העניין. תמיד היה נראה לי שהילד היה נהנה מאוד ומרגיש את היום המיוחד שלו באותה מידה אם היו אוספים את החברים לבית, עם עוגה וממתקים וקצת משחקים.
לעניין הרשיון, כשהייתי בניו יורק הייתי בלי רכב, וזה היה מאוד מגביל ומאוד לא נוח לעיתים – הייתי רוצה להגיע למקומות מסויימים ולא ממש היה לי איך, והייתי תלויה באחרים, וזה היה מבאס. אבל לא סוף העולם. אם לך זה נוח במידה הנסבלת, ובמקרים דחופים תמיד אפשר מונית, אז הכל בסדר, לא? כשתרצי, תוציאי.
מה שעצוב שזה כבר לא נראה לי הזוי בגלל שזה כל כך רווח.ידלים אכן מסוגלים ליהנות מהדברים הפשוטים לא פחות.
אני חושבת שהתלות זה הדבר הכי קשה כשאין רישיון.