חזרתי

חזרנו מהמסע שלנו בחבל אנדלוסיה בדרום ספרד. הלומים, שמחים וקצת מחפשים מחדש את מקומנו בשגרה שנשארה כמו שעזבנו.

כל מסע הוא קצת ויתור על שליטה. את שולחת חלק מרכושך ליעד בלתי נראה ולהישאר עם הספק שתראה אותו שוב. את תלויה באוויר בטיסה שאת לא באמת יודעת איך היא תסתיים והילד האהוב שלך נשאר בידיים אוהבות מאד אבל הן לא הידיים שלך.

כאשר מצליחים לשחרר את השליטה מצליחים ליהנות הרבה יותר.

 

ובטיול הזה נוסף גורם שלישי, לא טיילנו לבד אלא עם עוד זוג מה שמאד הלחיץ אותי בהתחלה בעיקר כי זה אומר, נכון, עוד ויתור על שליטה. בסופו של דבר זו הייתה תוספת מוצלחת. כל צד השתדל להתחשב בצד השני וגם ליהנות. בזכותם טיילנו הרבה אחרי השעות שאנו מטיילים בדרך כלל (כי הם ציפורי לילה) וגם נסענו למרחקים כי נוספו לנו נהגים. גם הם ויתרו על השליטה בגלל שהם לא יודעים את שפת המקום ובני המקום ברובם לא ידעו אנגלית.

 

לא תמיד היה קל אבל דווקא במחשבה לאחור אני מאד שמחה שטיילנו בהרכב מורחב. היו הרבה צחוקים והרבה התקרבויות. היה ביחד והיה גם לבד.

 

חזרנו עמוסי שקיות עם דברים שכולנו אוהבים ומתנות לרוב.

 

מלאה בחוויות שבטח עוד אכתוב עליהן, בתחושת עייפות וחופש וגם סוג של רווחה כי עם כל הקושי לחזור לשגרה אין כמו בבית.