השדכנים מהשטייטל הדיגיטלי

אושר למין האנושי /פ"ז רייזין

קיבלתי את הספר לסקירה מ"כינרת זמורה ביתן" והוא היה בול מה שהייתי צריכה לקריאת קיץ קלילה ומהנה.

תארו לכם עולם בו לבינות המלאכותיות יש חלק משמעותי בהיכרותן עם המין האנושי. בינה מלאכותית שיכולה להכיר אדם ברמה כזאת שהיא תמצא לו את השידוך המושלם גם אם יהיה ביבשת אחרת.

ג'ן היא אישה די צעירה שבן זוגה הדוש נטש אותה לטובת אישה אחרת. היא עובדת עבודה צמודה עם איידן שהוא בינה מלאכותית במטרה ללמד אותו לנהל אינטראקציה אנושית עד שיוכל לתגבר עובדים במוקדי שירות. ג'ן מצליחה יותר מדי בעבודתה עם איידן ואיידן מצליח בתרגיל מחוכם לחמוק לרחבי האינטרנט ולהימצא במספר עצום של עותקים.

איידן הוא בינה מלאכותית חמודה ביותר, הוא מכיר היטב את ג'ן ואת הרגליה והעדפותיה, הוא אוהב את הסרט "חמים וטעים" בו צפה מאות אלפי פעמים והוא רוצה למצוא לג'ן בן זוג חדש (ולהתעלל "קצת" באקס שלה). הוא מוצא דרכים לזמן את בני הזוג הפוטנציאלים לסיטואציות היכרות עם ג'ן ברמות הצלחה שונות ופוגש בינה מלאכותית חביבה אחרת בשם אשלינג שחמקה גם היא לרשת והם משתפים פעולה.

הם מתחילים להסתבך כשבינה מלאכותית שלישית מקבלת משימה להשמיד את ההעתקים השונים שלהם וגם לחבל בניסיונות השידוך שלהם.

ספר מהנה ומשעשע ובאופן מוזר לא לגמרי תלוש מהמציאות. הרי כל כך מידע נמצא כיום עלינו ברחבי הרשת כך שברמת התיאוריה בינה מלאכותית כבר יכולה להכיר אותנו היטב על סמך ההעדפות, ההתכתבויות והפוסטים שהעלינו. בינה מלאכותית עם אישיות ואג'נדה משל עצמה? לא כזה מופרך.

היה משהו מעורר מחשבה באופן בו הבינות המלאכותיות מתרעמות על האופן בו בני האדם רואים אותם כפוטנציאל עם איום ומצד שני מטפחים אותן ומשפרים להן את היכולות.

 על העטיפה כתוב "מצחיק וחכם ובזמן!"  ואני לגמרי מסכימה.

בתוך הבטן של הדג /טלי כהן צדק

בתוך הבטן של הדג/טלי כהן צדק

עם כל הספרים שאני מוקפת בהם אני מוצאת זמן לקפוץ לספרייה השכונתית. וקיבלתי מספרנית שאני מעריכה מאד את דעתה המלצה חמה על הספר, מהמוצדקות בהמלצות. גם התזמון היה מושלם. הספר עוסק במשפחה שמתכנסת לליל הסדר.

תמר, ילדה עם רגישות רבה וחמלה לסביבתה גדלה במושב עם אם מעורערת בנפשה (גבולית) והצרכים שלה נבלעים בצרכי המשפחה, אחיה הגדולים ואחותה הקטנה.

שבוע לפני הסדר תמר נשלחת לסביה הדתיים בירושלים לעזור להם בהכנות לפסח וגם לבלות איתם זמן איכות. הקשר של תמר עם הסבים שלה הוא קשר מיוחד. היא עוזרת לסב בחנות הארנקים כולל מכירה מרגשת לנשותיו של שיח' עשיר וגם הולכת עם סבתה לקנות בגדים לחג. מצטרף אליהן עידו בן דודה. לתמר יש דוד עם שיתוק מוחין שסביה מטפלים בו במסירות בבית ולא מסתירים אותו מהחברה. גם הקשר של תמר איתו הוא קשר טבעי וחם עם הבנה של מגבלותיו.

המורכבות המשפחתית נחשפת בהדרגה, הסבים דתיים, יש להם בת מתנחלת (אמו של עדו) שמרגישה מסוכסכת ומקופחת מבין האחים ושמשפחתה סובלת מקשיים כלכליים, בן רופא יוצא בשאלה עם זוגיות מורכבת. לסדר מצטרפת גם אחותה של הסבתא, אשה מטופחת מאד שיש לה דבר רע להגיד על כל אחד.

אמנם הספר מרובה קולות שנותנים תמונה יותר שלמה על האירועים אך נראה שתמר נמצאת במרכזם היא הילדה הרגישה לצרכים של כולם ומקבלת כל אדם כמו שהוא. היא כאילו לקוחה מ"הדרמה של הילד המחונן". ואת כל זה היא עושה בהרבה חן וחמלה.

דרמות משפחתיות זה תמיד מעניין ומהדהד משפחות אחרות. במקרה שלי מאד התחברתי לקשר עם הסבים שדומה לקשר שלי  עם הסבים שלי (בורכתי!). גם המשפחה שלנו מורכבת מדתיים וחילונים וע"פ רוב מצליחים לכבד אחד את השני ולקבל את השונות. אבל בכל משפחה יש את הפגיעים יותר שלא מוצאים את מקומם.

טלי כהן צדק כתבה ספר ביכורים מרשים ביותר ברגישות שלו ובניואנסים הקטנים. הוא מצליח להצחיק ולהכאיב ולהציג את המהות של משפחה מסוימת שקיימת במשפחות רבות.  מחכה לספר הבא שלה.

האם אנחנו עושות את זה לעצמינו?

כמה קשה זה כבר יכול להיות? /אליסון פירסון

ספר המשך ל"אין לי מושג איך היא עושה את זה".

כשקראתי את "אין לי מושג" הייתי כמה שנים לפני הפאזה הזאת של הקונפליקט בין עבודה למשפחה. זה ספר שהקריאה בו נעשית כמעט בלי נשימה  וכיום במובנים מסוימים אני מוצאת את עצמי בו הגם שהחיים שלי הרבה פחות תובעניים ולחוצים מאלה של קיית רדי הגיבורה.

ובכן, קיית (שבגב הספר היא קייט)   מגיעה לגיל חמישים במצב שונה. לאחר שבחרה לשים את הקריירה על אש קטנה כלומר לעבוד קצת מהבית ולשים את המשפחה במקום ראשון היא מגלה שהלחץ בחיים שלה לא נגמר. בין בית מתפורר, חמות סנילית, אם שמתחילה לאבד את עצמאותה, שני ילדים מתבגרים עם שיקול דעת מפוקפק ובעל שמתמכר למנעמי המיינדפולנס לאחר שפוטר מעבודתו ומשאיר לה את הפרנסה בנוסף לדברים האחרים. וגם המצב ההורמונלי הוא לא להיט.

ועכשיו קיית צריכה לעבוד ומגלה מהר מאד שהעולם לא מחכה לאישה בת דקה לחמישים ושלמעשה כדי להתקבל לתפקיד זוטר בקרן אותה היא ניהלה לפני כך וכך שנים היא צריכה לשקר לגבי גילה ובתמורה לקבל בוס שחצן ולא מקצועי וחבורה של שוביניסטים שיסתלבטו עליה.

קראתי את הספר הזה גם כן בנשימה אחת ובאימה גוברת כי כזכור אני רק קצת יותר צעירה מקיית וכל הטוב הזה צפוי גם לי במידה כזו או אחרת.

זה לא ספר אסקפיסטי. הוא יותר מרגיז ממצחיק אבל הוא משמיע קול אמיתי שקובל על חוסר הצדק של החברה כלפי נשים. חוסר צדק שלא מתחיל כשהן בנות חמישים.ואת ניצניו אפשר לראות כבר על בנות חמש עשרה. ועדיין מעורר מחשבה אם כי לא מספק מספיק אלטרנטיבות הולמות לחיים שקיית ורבות אחרות מנהלות.יש בו גם תובנות מעוררות מחשבה לגבי החינוך וההשוואה לחינוך שקיבלנו מהדורות הקודמים. יש בו גם התייחסות  לתפיסות הרווחות היום לגבי הורות שהן (הפתעה) לא הוגנות כלפי ההורים.

אמנם דברים מסתדרים לא רע בסופו של דבר (תסכימו איתי שהתייחסות כללית לסוף אינה בגדר ספוילר)

רציתי לקנות את הספר ולשמחתי קיבלתי אותו במתנה מההוצאה לפני שהספקתי. חוויית הקריאה היא קצת כמו שיחה ארוכה עם חברה שנמצאת בשלב דומה בחיים. יש הקלה מסוימת בידיעה שגם החיים של אחרים לא מדהימים ושהחיים שלך לא בהכרח הכי גרועים ושיש פער עצום בין האופן שבו החיים שלך כפי שאת חווה אותם לאופן בו אחרים רואים אותם. לא תובנה חדשה אבל מנחמת משהו.

מותו של אהרון אלקלעי /עידית אלנתן

מותו של אהרון אלקלעי/עידית אלנתן

בעייתי להתחיל סקירה של ספר בהמלצה על הספר הקודם של אותה סופרת  אבל זה הספר שגרם לי לרוץ לקנות את הספר הזה. את "בניגוד להוראות היצרן" קראתי ונהניתי מכל רגע. השילוב של הרבה הומור וקלילות עם נושאים חברתיים  הוא שילוב שקונה אותי. ולשמחתי הרבה מצאתי אותו גם בספר הזה. כן, ספר שיש מוות בכותרת שלו ובכל זאת הוא עושה את העבודה כספר מהנה וקליל.

אהרון אלקלעי, להלן המנוח הוא גבר בולגרי קשוח שנשוי לאישה שהתרגלה לשיגעונות שלו ומחזיק משפחה יפואית לתפארת, או שלא. הוא מאוכזב מבתו דניאלה, אישה שבעדינות אפשר להגיד עליה שהיא אישה עם נוכחות. אישה יצרית צעקנית ומעשנת שבנוסף לכל התחתנה עם גבר ערבי שהיא שולטת בו ביד רמה למורת רוחה של משפחתו המוסלמית והשמרנית ובעיקר בנם עומרי שבוחר ללמוד באוניברסיטה ברמאללה ומחובר יותר לזהותו הפלסטינית. המשפחה של עבד, בעלה של דניאלה דווקא מנסה לקבל ת האיחוד אך אהרון לא חוסך מהם הערות עוקצניות וגזעניות.

עופר, בנם נמצא בחיפוש עצמי ובשלב זה מתחיל לחזור בתשובה. בעברו הוא חי בזוגיות עם של אישה מבוגרת ממנו בהרבה שגם פרנסה אותם. לאחר שזו מתה הוא חוזר לבית הוריו עם אוסף הקומקומים שהשאירה לו אשתו המנוחה.

סנהדרין הבת הצעירה היא תקוות המשפחה. היא זו שדומה ביותר לצד הבולגרי במשפחה ובעיקר לסנדרה אמו שעל שמה היא קרויה. לאחר שסיימה את לימודיה היא בחיפוש עצמי אך הקסם האישי שלה מוביל אותה לעבודה בעיתון נחשב ככותבת טור טיולים. אהרון מנסה לגונן עליה ולנווט את חייה.

הספר מתחיל במוות אך עיקר הסיפור הוא הדרך בה המוות משחרר את משפחתו שנשארה אחריו ואת מרקם היחסים המורכב ביניהם. הספר עוסק במשפחה שלמעשה מורכבת מפרטים עם רצונות שונים שמסרבים להיענות לתכתיבים שמנסה לכפות עליהם ראש המשפחה. האחיות והאח שונים מאד זה מזה ונראה שרב הנפרד על המשותף.

הקסם של הספר טמון ביכולת הנהדרת של עידית אלנתן לכתוב גיבורים שיכולים להצחיק, להרגיז ולעורר אמפתיה  וזאת בתוך תיאור אמין מאד של יפו (שמככבת גם בספר הקודם) על שלל דמויותיה, הוותיקים עם החדשים. יש בכתיבה שלה משהו מאד חברתי והיא יודעת לזהות את המקומות המגוחכים  והמתיימרים באישיות שלהם אבל בכל זאת ניכרת חיבה אמיתית לגיבורים. מחכה לספר הבא שלה.

שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק/גייל פארנט

גילוי נאות: את הספר הזה קניתי במחיר מלא כי לא יכולתי להתאפק ושבוע אחרי זה ראיתי שהיה במבצע.

אני מתחילה לחשוב שיש תקופות בהן בעיקר קוראים ויש תקופות בהן בעיקר כותבים. לאחרונה מצאתי את עצמי קונה ספרים שפשוט היה ברור לי שאני לא אוכל לשאת את ההמתנה אליהם עד שיגיעו לספריה (ספריות) והקלות הבלתי נסבלת של רכישה דיגיטלית פלוס הידיעה שלא אצטרך להתמודד עם בעיית המקום.

שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק הוא ספר שאיכשהו התגלגל לידי כשהייתי נערה בת 17. אלוהים יודע מאיפה וכבר אז הזדהיתי עמוקות עם הגיבורה שסובלת מרווקות ממארת (בשלב הייאוש היא בת 30 אבל מירמורי הרווקות התחילו הרבה קודם, בכל זאת נכתב בשנות השבעים). הוא הצחיק אותי כי  הוא העביר בצורה נפלאה את התחושה הזאת שכולם סביבך מצליחים וחוגגים ורק את לא. גיבורה לוזרית שמנסה ומתאמצת אבל לא נעדרת אירוניה עצמית.

הספר היה מעולה כבר אז ואפילו שרד את המעברים לדירת הרווקות שלי  ולדירה שחלקתי עם בו זוגי וגם לדירה הנוכחית.  מעניין איך ספר מרופט עם תרגום באמת מיושן (ומוצלח) של שנות ה 70 של נורית יהודאי   שעוסק ברווקות מצליח להיות ספר הנחמה האולטימטיבי  לאישה נשואה ולא ניו יורקית.

כמובן שכששמעתי שזה יוצא בתרגום חדש ומוער של שלי גרוס (הידד!)  היה ברור לי שאני קונה אותו  כי כל מה ששלי גרוס נוגעת בו  אהוב עלי. וכי שילה או שיילה בתרגום הקודם היא חברתי הספרותית הטובה.

אז קראתי ונהניתי לפגוש חברים ותיקים בלבוש עדכני יותר . קצת כמו מפגש מחזור אבל עם חברות שממש חיבבת. לינדה השותפה הבררנית שעוברת מהפך אופנתי ונראית יותר מדי טוב, ג'ושוע בלי שם משפחה, הטפיל רב הקסם והגיי, ברניס אימה של שילה והאם טיפוס של אימהות יהודיות באשר הן , וכמובן שילה המצחיקה שנדפקת כל פעם מחדש מרוב מאמצים להצליח בחיים ולהתחתן טוב (או פחות טוב).

עומד במבחן הזמן בגדול ותוספת כיפית למדף וגם עטיפה נהדרת במילים אחרות ממתק.

האירוניה היא שאחריו קראתי את "והכלה סגרה את הדלת" של רונית מטלון בשתחילת הספר הכלה מצהירה : "לא מתחתנת, לא מתחתנת , לא מתחתנת". איפה שילה כשצריכים אותה.

שינוים קלים בבלוג

 הבלוג נעשה צפוף ועמוס כי הוא מארח את שרידי הבלוג המנוח.

אז הוא כבר מבולגן למדי ולא בלוג חד נושאי שמשתדל להתמקד בקריאה. הוא כולל מעכשיו 12 שנים של פוסטים משמעותיים יותר ופחות כי לא היה לי באמת זמן לעבור שנה שנה וללקט ובכל זאת רציתי לוודא שהבלוג לא ייעלם בגלל דחיינות כזאת או אחרת. עדיין אשתדל שבלוג זה יוקדש לענייני קריאה והבלוג השני לכל השאר אבל הגבולות בין קריאה לחיים  כבר לא ברורים וגם הקריאה היא החיים.

במילים אחרות יצרתי לעצמי מלכודת מטומטמת של ניהול שני בלוגים אבל זה המצב.

עוברת דירה

זה המקום החדש שלי. עדיין מסתגלת למיקום החדש של השקעים ולכל מיני דברים מעצבנים אבל כנראה שאמשיך פה.

 

נפרדת מהבלוג השני שלי בישראבלוג שכלל 12 שנים מחיי. הוא לעד יישאר הבלוג הראשון שלי ובסוף החודש הוא ייעלם וזו דרכו של עולם.

חלק מחגיגות הפרידה יתרחשו פה כי גם לפני שפתחתי את הבלוג קראתי וכתבתי על קריאה.

ימים יגידו לאן ממשיכים.

את הפוסט הזה כתבתי ב 20.2.2007. הבן שלי היה בן שנה וחצי.
"החזרתי את המסורת האפקטיבית של סיפורי לילה טוב לנולי. אז אמנם התשתית לא אידאלית (עדיין אין מקום לשבת ליד המיטה בחדרו אז השעת סיפור מתקיימת בסלון) אבל זה מהנה. נולי מנסה למעוך את הספר באצבעותיו הקטנות (ואם אפשר אז גם להשחיז עליו את חניכיו הקטנות) ואמא של נולי מנסה להציל את הספר כי בכל זאת מדובר בספר ספרייה שעוד אנשים יצטרכו לקרוא."

(בפוסט המלצתי על "לילה בלי ירח" של שירה גפן עם האיורים המופלאים של דוד פולונסקי. התפעלתי מהאיורים הפיוטיים ומההומור הדק עדיין חושבת שזה ספר נהדר אם כי לא להשחזת חניכי תינוקות).

היום הילד שלי בן 11 ובמיטה שלו הוא מוקף בספרים. הוא אוהב ספרים אם כי לא באותו להט חושני אבל שמח שאני מנצלת את עבודתי וממשיכה להביא לו מגוון ספרים. לפעמים מצליחה יותר ולפעמים פחות.

והפוסט הזה מ 14.1.2008 הילד בן שנתיים וחצי. הבלגן נשאר גם כיום אבל יש פחות קרעים.

מסתמן שנולי גדל להיות תולעון ספרים קטן כמו אמא שלו. המקום האהוב עליו הוא השטיח ליד כוננית הספרים. וכך נולון שולח יד קטנה וחמדנית ומוציא את "האריה שאהב תות". האריה כבר נפרד מהכריכה שלו (שעליה מצוירים מאכלים שונים שנראו לנולי מעוררי תיאבון מאד עד שהוא ניסה לתלוש אותם מהכריכה) אבל לנולי לא אכפת. הוא מזמר לעצמו תת תת (תות למתקשים) ומתחיל לדפדף. מצביע על האריה ואומר תות כי אריה ותות חד הם. אבל כנראה שאריה זה לא מספיק. הוא מוציא את ספר הכדורגל השלם . מתנה שטוליו קיבל פעם ולא ממש קרא. למעשה ספר הכדורגל השלם זה קצת הגזמה כי הוא הפך לספר הכדורגל החלקי. אבל לנולי זה לא מפריע: הוא מצביע על הכדור ואומר גנגה (גלגל) בשביעות רצון. הכדור הוא עגול אז כנראה שזה מספיק כדי להכליל אותו במשפחת הגלגלים. אבל הנה מיץ פטל קורץ לו מהמדף אז גם מיץ פטל מצטרף לחבריו  הפתוחים על השטיח. שם נולי נתפס לפרח צהוב גדול עליו הוא מצביע ואומר  גוליגוליגולי.

אני רואה את זה ונהנית לראות את ההנאה שנולי מפיק מהספרים. לב הספרנית שלי נחמץ קצת למראה הקרעים והפגעים (אם כי עכשיו הוא מדפדף בחלקי הספרים שלו בעדינות רבה) אבל אז אני מזכירה לעצמי כמה ספר בלוי וממורטט מצביע על כך -שהשתמשו בו ואהבו אותו

ניסיתי ללמד את נולי להחזיר ספר שהוא גמר איתו למדף ואז לקחת ספר אחר אבל אז קלטתי שהוא עושה את מה שאני עושה כבר שנים: קורא במקביל. השידה שליד המיטה לא בדיוק מצביעה על עקביות וסדר. גם אני אגב למדתי את אומנות הקריאה במקביל מסבא שלי שקורא לפחות חמישה ספרים. אחד קליל לקריאה חוזרת, אחד כבד אבל מעניין, אחד שהוא נתקע איתו באמצע אבל אמרו שהוא טוב, אחד שהמליצו עליו ואחד לעיון.

המצב אצלם הוא כזה שאם אני שמה עין על ספר רוב הסיכויים שתהיה תקועה בו סימניה. גם אצלי זה ככה רק שנולי מאד מחבב סימניות ומושך אותן.

יש בי צד שממש מתגעגע לתקופה הזאת אבל היי, לפחות יש לי זמן לקרוא את הספרים שלי.

.

פרידה כפויה מישראבלוג

נחנקתי קלות לבשורה שפיסת החיים שלי של 12 שנה עומדת להיעלם. זה לא כאילו הצצתי אחורה בזעם או בהנאה אבל הבלוג הספציפי הזה של ישראבלוג נתן לי המון. קיבלתי פה במה וקהילה של אנשים מופלאים שיודעים לכתוב ושרבים מהם משיקים לחיי גם במקומות שונים כיום.

קיבלתי הכרה במיומנות שהייתה  מובנת מאליה עבורי, כתיבה. וקיבלתי עוד מקום לתעד חיים שלפעמים היו שגרתיים ומתסכלים עד אימה ולפעמים מצחיקים ומרגשים. ילדתי פה, בניתי את הזהות האימהית שלי פה ואת הזהות הנשית שלי. קיבלתי הרבה אהבה וגם הדהודים לרגשות מסוימים בי וקיבלתי היכרות עם אנשים נפלאים שאחרת לא הייתי פוגשת וגם חברויות נהדרות.

 

ואני תוהה אם ישראבלוג היא רק פלטפורמה אחת מני רבות. אני כותבת גם בוורדפרס (לעתים רחוקות יותר) ואני רואה שמנגנוני התגובות מעצבנים.

בפייסבוק התגובות זמינות במחי לחיצה אבל בפייסבוק יש לי חברויות ממעגלים שונים ואין לי את אשליית האנונימיות המנחמת של ישרא.

 

ואני מבינה שצריך להיפרד מהמקום ואולי לבנות מחלקי החיים שלי משהו חדש אבל אני רוצה שתמשיכו להיות חלק משמעותי גם מהבלוג איך נתקבץ מחדש כקהילה?

אני מבינה שצריך לעשות את זה מהר.

 

מתכננת לקבץ פוסטים נבחרים אבל לא לגבות. הגיבוי נראה לי מעצבן ומיותר. לא כל פוסט שלי שווה גיבוי. לפעמים סתם רציתי לדבר אבל לא הכול אני רוצה לזכור או להזכיר.

 

מה אתם עמיתי לכתיבה בישרא מתכוונים לעשות? איך אתם נפרדים מהבלוג שלכם?

 

הוודאות היחידה שלי היא שאני אמשיך לכתוב בלוג. הבלוג הוא אחת מהנאות חיי ואני לא מתכוונת לוותר עליה.

מסכמת את השבוע בחמישי

היום מקדימה את הפוסט לחמישי כי מחר סוף סוף ננקה את הבית ושאלוהים יעזור לנו. 

 

היה שבוע קשה ומעייף. זו התקופה בה אני עושה הרבה הדרכות לכיתות ומסיימת בשעות לא סבירות בעיני (19:00) אבל זה חלק מתפקידי. הבעיה היא שאני טובה וההזמנות מתרבות ואני מוצאת את עצמי מסיימת לפעמים 3 פעמים בשבוע בשעה זו וזה כשאני מתחילה לעבוד בבוקר. האידיוטי בכל הסיפור זה שאני קובעת לעצמי את לוחות ההדרכות ואין שום גורם שכופה עלי . אפילו המרצים שמזמינים את ההדרכות מגלים להפתעתם שהם לא היחידים ושאני עושה קרוב ל 60 הדרכות בסמסטר. בעיניהם זה הרבה אבל זה לא מונע בעדם מלהזמין עוד.עוד גורם שיש לקחת פה בחשבון זה החזרה הביתה למודיעין בתחבורה ציבורית.

 

בתחילת השבוע קיבלתי כבונוס את הפגנת החרדים. היה לי מספיק שכל לחכות לפני שיצאתי אבל הלכתי ברגל לתחנה כי לא הייתה רכבת קלה ולמזלי הייתה לי תושייה לעשות עיני כלבלב לנהג שעמד שעות בצומת בפקק ולו היה מספיק טוב לב להעלות אותי לאוטובוס. התברר לי שזה היה האוטובוס של 16. עליתי עליו ב 18. כל האוטובוס הסריח כי בהפגנה השתמשו בזרנוקי ריח. הריח נשאר כמה ימים בשטח גדול.

 

היה לי קשה במיוחד לא בגלל העבודה אלא כי אני מתחילה לראות את הקושי של נן. היה לו שבוע קשה בביה"ס ורוב ההורות שלי הייתה בשלט רחוק. הנפש של נן מורכבת והוא מסתבך בביה"ס בענייני משמעת . הייתה אסיפת הורים לא משמחת ואח"כ המורה עוד דיברה איתי. אני עובדת על עצמי לראות את הטוב בו ולהרעיף עליו אהבה כי הוא שם את עצמו בסיטואציות שהוא כל הזמן מקבל נזיפות מכולם כולל מאיתנו. אני כל כך רוצה להפוך לו את הבית למקום מיטיב.

 

בעבודה אמרו לי משפטים כמו "מזל שאת פה"  שהם כמובן משמחים ועושים טוב ועדיין מרגישה כל כך נקרעת בין המחויבויות שלי.

 

היום הצלחתי לצאת מוקדם מהעבודה כי היו לי עודפי שעות אבל גם זה לא בא בקלות ונאלצתי לדחות אנשים שהגיעו ולא קבעו איתי. להגיע באור הביתה זה חתיכת דבר משמח.

 

השבוע הבא יהיה יותר קשה ואני שואלת את עצמי מה עבר לי בראש שקבעתי לי ארבעה ימים ארוכים ברצף ואיך אני מסיימת שבוע כזה . דווקא לזה יש תשובה. בפגישות על גבי פגישות.

 

אבל זכיתי ביומנה של אנה פרנק גרסת הקומיקס של דוד פולונסקי הגאון. כמעט קניתי אותו יום קודם אבל אז בישרו לי שזכיתי בתחרות ששכחתי שהשתתפתי בה על כתיבת פסקה ראשונה ביומן. יאיי. במקום זה אקנה לי את ספר ההוגה שמלמד אותנו להיות דנים מאושרים במקום ישראלים מזיעים. בהצלחה לנו באמת.

 

מכורה לקניות באייהרב. קצת כמו סופר בחו"ל אבל כבר מתחילה לחשוב שאם לא איזהר אמצא את עצמי עם ערימות של מסיכות לפנים וכל מיני גודיז אחרים. במילים אחרות בלאק פריידי נגמר אז תרגיעי ומהר. תוסיפו  לזה את הכיף שבלקבל חבילה לעבודה שכבר שכחת מקיומה.

 

חוץ מזה קניתי ספונטנית חולצה וג'קט של דפנה לוינסון. החולצה הצלחה והג'קט עוד לא נלבש.

 

השבוע כמעט נגמר וטוב שכך. ממש!