הכתיבה הפכה אצלי מדבר משמעותי בחיים לדבר זניח. מרגישה שהבלוג מלא
בקורי עכביש (לא יכולתי להתאפק ולהשתמש בפעם המאה בתיאור הזה) וקורי העכביש
מסתבכים לי בשער .ואני שואלת את עצמי איך זה שכתיבה שהייתה לי כל כך משמעותית פעם
נמצאת כל כך נמוך בסדר העדיפויות שלי. אני זוכרת שהכתיבה הייתה ממש משמחת אותי.
הישיבה הזאת מול הדף הריק של הבלוג, הציפייה לתגובות, התחושה הזאת שסוף סוף מצאתי
את מה שאני טובה בו.
שוב שומעת את הקולות "יש
טובים ממך" , "את לא מספיק מעניינת", "החיים שלך לא מספיק
מעניינים". וזה קול פנימי מטמטם ולא מוצדק כי בלוג זה המקום שנותן לגיטימציה
לכול גם לכתיבה גרועה. אולי הוא פחות מצליח אבל הוא נותן מקום גם לחיים לא מספיק
מעניינים. שאולי כן מעניינים.
אז אולי אני האישה הסתמית שחיה חיים סתמיים אבל מביאה לעבודה מניפה בגלל
המזגן המזייף ויש משהו בתנועת המניפה שמשעשע אותי. מעין פוזה מוגזמת כזאת, לא מפה.
ויש לי מקרר מלא בליים כי אני מאד אוהבת ליים ואני שותה המון בזכותו.
בקבוק מים עם ליים ואני קצת יותר מרועננת.
אתמול רבתי עם הגנן. משפט של אשת אצולה דקדנטית אבל בפועל טיפוס אגרסיבי
שעובר מבית לבית והתלבש עלי כי אני ועד הבית ולא הפסיק לחפור ולנסות לדפוק אותי
במחיר (לשכן הגבר שדיבר איתו קודם הוא נתן מחיר אחרואת זה לא יכולתי לסבול). עשה
עבודה טובה ומחק לי עוד נדבך אשמה קטן שרובץ עלי כי צמחו הרבה קוצים בכניסה לבניין
ולא היה לי ראש לזה אבל גם הצמיח לי וריד פועם במצח.
השבוע הנן שלי יהיה בן 11. הוא היה פעם עובר פה בבלוג הזה וגם תינוק
וילדון רך וחמוד ומקור דאגות ועכשיו הוא מתבגר ומקור דאגות (אני רואה את זה כצדק
פואטי כי זה לא שאני הייתי יותר טובה בגיל הזה)ואני מקווה שאני אצליח אתו ושיהיה
לנו קשר טוב בעתיד. מוזר לי לחשוב שלפני 11 שנה הוא זז לי בבטן והיה בשליטתי
המוחלטת ועכשיו הוא יותר ויותר עצמאי וזה משחרר מצד אחד אבל מייצר איזו כמיהה של
געגוע מצד שני וכמובן דאגות.
וחוץ מזה אני לא מבינה את הפרדוקס שבהתלהבות שלי מקיץ כשאני בחורף
והרצון העז שהקיץ יעבור קצת כי הוא מקשה עלי מאד. החום מעצבן והמזגן מעצבן והפחות
מדי עבודה מעצבן ובאופן כללי תחושת חוסר
איזון. ברור לי שבינואר אקטר על העומס והקור והגשם המעצבן והכביסה האינסופית ועל
בית הספר שלו שמטיל עלינו משימות.כנראה שלכל חודש קיטורים משלו.
המנוס מהחופש זו אני אבל אני כל כך רוצה חופש . אוף.
אז זה מה שקורה אצלי. אוגוסט וזה.
myreaderlife 
זה בהחלט נכון, יש קיטורים שמיוחדים לכל חודש בנפרד 🙂
אני דווקא אוהבת כתיבה ’סתם’, בלי יותר מדי רעש וצלצולים. ויש משהו מאוד זורם ואמיתי בתיאורים שלך את חייך הכאילו-סתמיים. הם לא נשמעים סתמיים, וגם הכתיבה שלך לא נקראת כזאת.
יומולדת שמח לנן!
מתה על הפרגונים שלך. זה כיף שיש מיש אוהב את הכתיבה שלי.
ותודה על האיחולים 🙂
הו, איזכורים למניפה ולניפנופים
אני לא יודעת איפה את כן כותבת היום (פייסבוק?), רק שחיידק הכתיבה לעתים רחוקות מאוד עובר לגמרי. לפעמים הוא קצת משנה פאזה, זה כן.
קצת פייסבוק וגם יותר מגיבה מכותבת. את צודקת לגבי חיידק הכתיבה.
ולגבי המניפה ממש צחקתי.
רק כדי לתת לך קצת פרופורציות, חבל שלא יכולת לראות את ההתלהבות שלי כשראיתי שיש עדכון על פוסט שלך. אז אולי יש לך עוד סיבות טובות לא לכתוב, ואני מכבדת את זה לגמרי, אבל "יש טובים ממך" ו "את לא מספיק מעניינת" נו באמת! ודווקא הפוסט הזה (הפחות אופייני לך, כי אני מרגישה שהוא ממש זרם מהאצבעות אל המקלדת בלי מחשבה שנייה ובלי עריכה) הוא מעולה ושלם כפי שהוא ואיזה כיף שכתבת ועדכנת. ואיזה קטע שלשתינו יצא "פוסט קיטורים" באותו הזמן. יש משהו מרפא ומשחרר בכתיבה כזאת….ואני מקווה שהיא שימחה אותך קצת, כמו פעם. ואיזה כיף לגלות שאת מביאה מניפה לעבודה – מנסה לחשוב איפה המניפה/מניפות שבטוח יש לי איפשהו בבית….ואיפה את משיגה ליים? יש לכם עץ? מתה על זה. ודווקא "מותר" לי (במסגרת הדיאטה). צחקתי בקול מאשת האצולה הדקדנטית ("צרחתי על המשרתים") אבל את גם לגמרי צדקת וגם זה עבד והגנן עשה עבודה טובה.
המשך
המשך
מזל טוב ליום הולדתו של נן, נהניתי לעקוב אחרי ההתפתחות שלו, ושלך איתו, ואני זוכרת אותך כאם קשובה ויצירתית – איכשהו יודעת שאת אמא נהדרת. זו כמובן אשליה לחשוב שכאשר הוא היה אצלך בבטן או אפילו בידייך כתינוק "היה בשליטתך המוחלטת". מעולם לא שלטנו בילדינו. לא באמת. להיפך, כל בכי קטן הריץ אותנו, והיום את דווקא יכולה לדבר, לשכנע, לנצל את העצמאות שלו לדו שיח בוגר ופורה. דאגות – כן, אלו תמיד יהיו. אגב גם כשתהיי בת 85 והוא יהיה בן….לא יודעת בדיוק. הורים דואגים לילדיהם. תמיד. ואני דווקא מבינה לגמרי את הפרדוקס של געגוע לקיץ בחורף וגעגוע לחורף בקיץ. געגוע לפעילות כששקט מדי וגעגוע לשקט כשעמוס מדי. זה חלק בלתי נפרד מהחיים הגעגוע הזה. ואני זוכרת דווקא שאת מצאת לך שיטה מדהימה להתמודד עם זה: לרשום כל יום דברים טובים שקרו. זו התמקדות בכאן ועכשיו, במקום לתת לנפש להתגעגע למה שהיה או שאולי יהיה….ולסיכום אני מאד שמחה שכתבת, ושמחה שפרקת קצת קיטורים, ומחבקת אותך מרחוק. (אוף , עברתי את כמות התווים המותרת).
אמפי ריגשת אותי בענק!
חיבוק גדול.
ובאמת רציתי לחזור לפרויקט הדברים הטובים.
באמת מצחיק ששתינו שחררנו פוסט קיטורים.
את הליים אני קונה בחנות מסוימת בשוק מחנה יהודה. די קשה להשיג.
והכתיבה שמחה אותי מאד.
טוב לקרוא אותך ג’ולי. הבלוג שלך מעניין 🙂
תודה לורי היקרה.