נחמימות

רגיל

רציתי לכתוב פוסט אחד ויצא לי פוסט אחר.

 

הייתי ביום עיון בנושא זכויות יוצרים  שהיה ממש מעניין כי עסק בהיבטים הלא טריוויאלים  למשל זכויות יוצרים של צלם שמצלם גרפיטי והופך את הצילום לגלויות. האם מותר לו?  ההרצאה על גרפיטי הייתה מאד מעניינת שכן היא עסקה בהיבטים האמנותיים ולא היו תשובות חד משמעיות. דיברו גם על העידן שמשתנה ועל המגמה הגוברת של מתן גישה פתוחה והאלטרנטיבות העסקיות. 

 

קיבלתי גם מידע חשוב שיועיל לי בעבודה השוטפת מקולגות במוסדות שונים בקיצור היה ממש טוב.

 

אני מאד אוהבת לשוטט בתל אביב למרות שאני מרגישה פרובינציאלית להתלהב מכל מיני מקומות  שנחשבים מוסדות תל אביביים. אבל אני צוחקת על עצמי וממשיכה לשוטט במקומות הקבועים, שדרות רוטשילד, שנקין, דיזנגוף וגם שרונה מרקט.

 

ואחרי יום העיון כדרכי בקודש שוטטתי בתל אביב וגם ראיתי דברים ששמחו אותי כמו חלון גדוש בפרחי כובע נזיר ואפונה ריחנית או העובדה שפתחו סניף H&M Home-

 

חוץ מזה אכלתי במזנון של אייל שני. כבר מזמן רציתי לנסות ובאופן מפתיע אייל שני ישב שולחן לידי. הם צילמו משהו והוא נראה עסוק בענייניו ואני התלבטתי ביני לבין עצמי אם אני מוכנה לפדח את עצמי ולגשת אליו או גרוע מזה לצלם אותו מרחוק כדי להוכיח לבני משפחתי את גודל המעמד. בסוף יצא שבלסתי והייתי ברקע של אייל שני  וויתרתי לגמרי על תמונה או התקרצצות מאחר שאף אחד לא ניגש אליו והוא נראה עסוק בענייניו. אולי אסטרטגיה שלו כדי לקבל שקט.או שבתל אביב אנשים פחות מתלהבים מנוכחות סלבריטאית.

היה טעים מאד, זה כן. 

 

והנחמימות הזאת שבכותרת היא תחדיש של רוביק רוזנטל למילה הוגה שהיא מילה דנית שפירושה הנאה מההנאות הקטנות של החיים, התכרבלות בשמיכה רכה, אסתטיקה והרבה אירוח ביתי לא מתאמץ. בקיצור סוג של נינוחות ורוגע וניקיון.

 

אני חושבת ששלי גרוס היא  הכי קרובה לייצג את הפשטות היקרה (מאד!) הזאת. היא מזכירה כל מיני חנויות ומעצבות אופנה, תמונות נהדרות ורכות וכמעט תמיד יהיה שם סוקולנט בסביבה (בתוך הבית). אז כקוראת נאמנה שלה עשיתי סיבוב בחנויות מהסוג הזה וגיליתי שיש מעצבות אופנה שגובות בלי למצמץ כמעט 300 ש"ח על חולצת פסים מבד נוקשה. יש גם את חנות גלביות של המעצבת קרן שביט  שאני אוהבת. יש לי כבר שתיים ואני הולכת איתן רק בבית כי גיליתי שאני לא נראית כמו הדוגמניות שלה אלא סתם תמהונית וזאת למרות שהן באמת יפות ומגניבות. אז הייתי שם וקניתי סבון עם ריח מטורף  וגרביים ואצל שלומית אופיר ריירתי על פנקסים ובסוף קניתי עטים ושרשרת. זו מעצבת שאני מאד אוהבת  ויש לי אוסף פנקסים מוגזם לכל הדעות שמשום מה לא הופך אותי לכותבת יותר טובה.

 

בקיצור באתי על סיפוקי ועצרתי את עצמי מלקנות דברים קישוטיים מהסיבה הפשוטה שהסלון שלי לא מינמליסטי ומעוט צבעים ואצלי זה ייראה כמו גיבוב. 

 

עוד שבועיים שוב ת"א עם חברה. יהיה אחר. 

 

אני מרגישה שאני צריכה זמן ת"א ארוך יותר שייאפשר לי הסתובבות נינוחה יותר ולא כיבוש מזן השופינג בכל החנויות שאין אותן במקומות שאני מגיעה אליהן. כי בסופו של דבר גם לשבת על כיסא נוח בים, לעשות סיור גרפיטי בדרום, ללכת לשוק הכרמל, סיור בהואאוס ומוזיאונים זה מהנה לא פחות.

 

אולי השיטוט המוגזם ברשת שמציגה כל כך הרבה סגנונות חיים נחשקים מפריע לי להגיע לפשטות אמיתית שאינה נרכשת כמו פח זיתים צבוע ומלא בפרחי בר?

 

כך או כך נהנית.

 

 

 

 

 

»

  1. הסגנון המינימליסטי ששלי גרוס אוהבת כל כך מתאים לה מן הסתם, אבל לא בהכרח לאחרים/ות. אני זוכרת גם בתים ’מגובבים’, שעוררו בי קריאות התפעלות, ובתים מינימליסטיים ששידרו לי משהו סתמי וגנרי. 
    ונדמה לי שאין תענוג גדול יותר משיטוט לבד או עם חברות כשעתך בידך. עתי כרגע לחוצה מאוד, אז אני נהנית מקריאה על העיתים של אחרים 🙂

    • יש בתים מגובבים שיש בהם הרבה קסם . אני מרגישה שלאט לאט אני מוצאת את האיזון בין הקוטב המינימליסטי לקוטב השופע.
      ומשהו מוזר אצלי הוא שאני הכי אוהבת לשוטט לבד. זה נותן לי תחושת מרחב וחופש אדירים. 

  2. מילה חמודה.
    אהבתי את השרשרת,  ואולי הייתי קונה לי גם מחברת לוויתן 🙂
    ופח זיתים צבוע עם פרחי בר נשמע גם לא רע לגמרי.

  3. תודה על המילה החדשה. 
    שמחה שנהנית לשוטט בתל אביב, אני פחות מתחברת למעצבים/ות, חנויות בכלל וחנויות בגדים בפרט, באמת כשאני משוטטת בעיר כמו תל אביב אני מחפשת את הגרפיטי והאדריכלות וההיסטוריה והאנשים – פחות מתחברת לשופינג. אבל זה יכול להיות מאד נחמד גם, עם או בלי חברה. 
    מסקרן אותי אם היו מסקנות לגבי זכויות היוצרים של הצילום-של-הגרפיטי…..בגלל זכויות יוצרים זו סוגייה מעניינת. ביחוד כשזה משהו שהוא כבר Out there ברשות הרבים. על קיר של בניין בעיר או באינטרנט למשל. לא ברור מאליו….

    • הכי כיף גם וגם.
      ולגבי הגרפיטי לא הייתה תשובה חד משמעית.
      המרצה חגי מרום (חגי בחיריק) סיפר על מקרה של בניין בארה"ב שהרבה אמני גרפיטי ציירו עליו הוא נמכר להריסה ובעל הבניין שרצה לחסוך את עוגמת הנפש שבהרס צבע אותו בלבן לפני ההריסה (קצת טיפשי לטעמי). אמני הגרפיטי תבעו אותו בבית משפט והפסידו.
      המרצה הוציא ספר על הגרפיטי בת"א והוא טרח לבקש אישור מרוב האמנים שהצליח להגיע אליהם. היום יש אתרי אינטרנט וסוגים של שיתוף פעולה. הגישה שלו היא שגרפיטי היא אמנות אבל שוב, לא הייתה תשובה חד משמעית כי הקנבס הוא בבעלות אחרת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s