אני פה

רגיל

זה הולך להיות עוד אחד מהפוסטים האלה שאני כותבת אחרי מה שנדמה לי כשתיקה ארוכה אם כי מנסיוני בבלוגוספירה זו שתיקונת. אולי אני מתגעגעת לשפה הזאת כי כתיבה היא סוג של שפה רגשית נוספת שלי, שונה מאד מדיבור. 

אולי אני פחות נזקקת לכתיבה בתקופה האחרונה. החיים זימנו לי הרבה מפגשים חברתיים ומעגלים חברתיים שרק הולכים וגדלים. לא מזמן ציינתי לעצמי שתמיד אם ארצה חברה להליכה/סרט/מפגש בבית קפה אמצא בלי בעיה כי אני מוקפת בנשים מגניבות, כל אחת בתחומה ואפילו חברות חדשות.

נפגשתי גם עם חברותי מהתיכון . חידשנו את "מועדון יום ההולדת" והיה לי כיף איתן. 

 

כיף כיף אבל אני מרגישה כאילו הכתיבה שהיא חלק כל כך משמעותי ממני מושלת ממני כמו נשל נחש ואני מפחדת להיפרד ממנה.

 

היום עשינו טיול בגבעה ליד הבית. שתי חברות ושני ילדים שהיו עסוקים בלדבר על משחק המחשב שמרתק אותם. משחק שהתמצאות בו היא סוג של השרדות חברתית ושכובש ילדים רבים באותו גיל.אנחנו התפעלנו מהטבע, הכלניות והאור שנפל בצורה מושלמת על הדשא והם התייחסו לטבע כסוג של משהו שאנחנו דוחפות להם. זה היה מבאס בפרט שהגבעה הזאת מלווה אותנו מאז שנן היה בן שלוש. 

 

ומצד שני הצלחתי לצרף אותו למועדון קריאה נסיוני שהקימה חברה שלי מועדון לילדים והיום קראנו יחד את הספר קריאה דמומה וצמודה אז הוא לא רק בטבלט.

 

אני משמינה ומתחילה להרגיש את זה. מין מעטפת כזאת של התמכרות למתוק. סביבי כולם נגמלים מסוכר וגלוטן ומי יודע מה ומרזים ואני מרגישה שאני במן נקודה של איבוד שליטה. לא רוצה למנוע ממני אוכל אבל רוצה לעצור את הטירוף הזה. עוד לא החלטתי מה אני עושה עם עצמי.

 

רוצה לקחת את החיים בקלילות נוצתית . לפעמים מצליחה בזה וזה ניצחון גדול.

»

  1. מנקודת הראות האופטימית שלי, עד עכשיו בכל פעם את חוזרת – לכתיבה ולכאן – גם אם ההעדרות מתמשכת מעט יותר. מקווה תמיד שהצורך הזה קיים בך באופן שיחזיר אותך אלינו שוב ושוב. 
    אבל טוב שיש לך יותר חברות ויותר מפגשים חברתיים – כמו לילדינו, גם אנחנו שוכחים לפעמים את החשיבות של העולם התלת מימדי…
    תענוג לשמוע על מועדון הקריאה לילדים. 
    לגבי ההשמנה….מכירה היטב מדי, אם אפשר לומר כך.
    דווקא עכשיו בזהירות רבה אני מוכנה להודות שירדתי קצת…אבל אין לי מושג אם המגמה הזאת תימשך או שאחזור לסורי. טוב שאת לא רוצה למנוע מעצמך אוכל…לפעמים הגוף פשוט רוצה את המתוק

    • כמו הקלישאה, לבית תמיד חוזרים וישראבלוג זה בית לכתיבה לי.העולם התלת ממדי נותן לי המון. החברויות שלי כל כך מעשירות ולכל חברה יש חלקים נפלאים בפני עצמה. עכשיו בולמיית חיי החברה קצת נרגעה ואני מקורקעת בבית עם ילד חולה אבל זה קרקוע זמני.

    • אבל הבלוגוספירה והרשתות החברתיות מאד הרחיבו את חיי החברה שלי.והצלחתי לבנות תשתית חברתית טובה גם מחוץ לה. זה מאד מקל למצוא את האנשים שכיף לך איתם המדיום הזה.

  2. מועדון קריאה לילדים זה רעיון נפלא, ומעניין איך זה יתרומם. ודאי יצטרכו לעשות דברים אחרת ממועדון קריאה למבוגרים, אבל צריך לחשוב על זה היטב. בכל אופן, זוכרת איך פעם נן פחות אהב לקרוא, ולכן אני גם לא בעד להרים ידיים כשהוא בוחר לדבר על משחק מחשב במקום להתחבר לפרחים בגבעה. לכל עת וזמן לכל חפץ. את זורעת בו זרעים נכונים, ועוד יגיע זמנם לנבוט. 

    • גם אני חושבת ככה ומנסה לקבל את זה, זאת לגבי נן.
      ומאד סקרנית לדעת איך יהיה מפגש המועדון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s