מחשבות בעקבות פרויקט המאה

רגיל

הפרויקט התחיל מתוך תקופה של כמה שבועות קשים שהייתי בבוץ של עצמי היה
עלי הרבה לחץ חיצוני ולזה נוספו דרמות משפחתיות פנימיות. ואז ראיתי את הפרויקט אצל
אימא של אורי המקסימה והאופטימית והתחשק לי לנסות גם להכניס אופטימיות לחיי ועל
הדרך להיכנס למסגרת כתיבה בבלוג.

לא רציתי להיכנס יותר מדי לעומק למקומות שהיו קשים לי רגשית, פה ושם
זה צץ אולי בין השורות אבל רציתי לזכור את המח והיפה בחיי.

 

וזה לא שלא היו לי השגות, פחדתי להוציא פוסטים מתוקים מדי, משעממים
מדי, פשטניים מדי וחוזרים על עצמם מדי אבל מהתגובות שלכם ראיתי שזה לא מפריע ושזה
פשוט ומשמח. חלקכם גיליתם דרכי דברים שמשמחים גם אותם כמו בלוג חביב או ספר ילדים
וזה היה נחמד להשתמש יותר בפונקציה של הבלוג כמקור מידע.

 

נשאלתי אם הפרויקט שינה אצלי משהו. מדברים על זה שכדי להפוך משהו
להרגל צריך לעשות אותו לפחות שבועיים ברצף אז יכול להיות ששיניתי משהו וכיום אני
כבר לא בוחרת אוטומטית להסתכל על הרע. אני אדם אופטימי מטבעו אבל יש בי גם צד
פסימי וצד שאוהב לקטר וצד שמשתף בקושי וגם הצד הזה זקוק להכרה.

 

סבתי שייכת לדור שלא מאמין בחפירות. היא אמנם התרככה וכיום היא מבינה
יותר את כוחה של שיחת נפש טובה אבל יש בזה גם משהו טוב, לא להתפלש בצער ואני עדה
שיש בי גם את זה.

בפרויקט הזה אני חקרתי את הצד האופטימי שלי, למה הוא מסוגל לשים לב.
שמעתי את הקול של סבתא שלי כשהייתי ילדה שהייתה אומרת לי לשים לב לדברים כמו
לפריחה הנפלאה של הסיגלון או למבנה המיוחד של סורגי השער שעברנו לידו והנה, יש
תותים על העץ.

וזה קול שאימצתי ואני מעבירה הלאה. לשים לב לכל הדברים הקטנים האלה.
מעטים האנשים שמתלהבים בקול מריח של פריחה.

 

דווקא עכשיו שוב באה תקופה מורכבת בהורות שלי. יש לנו הרבה דאגות
שנוגעות לאבחון של נן ודווקא במקום הכבד הזה של הדאגה וחוסר וודאות אני צריכה את
הכוחות לשמוח בדברים הפשוטים.

 

פעם יותר שיתפתי בקשיים שלי בבלוג ועכשיו אני פחות מסוגלת לזה. בפרט
שהילד גדל ואני נהיית מודעת ביתר שאת לכך  שאני צריכה לכבד את הפרטיות שלו. 

 

הכתיבה הרציפה שימחה אותי. להפתעתי זה לא היה קשה בכלל לחזור לכתוב
בכזו אינטנסיביות . אולי כי לכתוב כמה דברים שמחים זה פחות מכביד מאשר לנסח דעה מנומקת
או להעלות תמונה. הפלטפורמה של ישרא קצת ניג'סית במובן הזה.

 

ועכשיו השאלה הגדולה שלי היא איך להישאר אישה כותבת כי מוצא חן בעיני
הטייטל הזה.

»

  1. יש משהו כייפי בכתיבה שלך,  תמיד.  משהו קצר ומרפרף אבל נוגע,  בלי הרבה רוח וצלצולים.  זה היה אופייני גם לכתיבת-מאת-הימים שלך,  ואני נהניתי לקרוא אותה (וגם נדבקתי ממך קצת,  אבל,  כרגיל אצלי,  לא ממש התמדתי).

    אולי פשוט תכריזי לעצמך על פרויקט מאה ימים שבהם את כותבת משהו קטן יום יום. לא חייבים רק דברים טובים,  אבל אפשר גם.

    • קודם כל תודה. זה כיף לקבל מחמאות על הכתיבה בפרט מכותבת נפלאה כמוך.
      לגבי הפרויקט אני חייבת נושא . דווקא הכתיבה כל יום פחות קורצת לי. כנראה שגם אני התעייפתי.

  2. מבינה מאוד את הצורך הזה לכתוב על הדברים הקטנים, ופחות לשים דגש על הדברים הגדולים והכבדים והקשים. קצת כמו שמציירים את הרקע, והחלק שנשאר בלתי מצויר עולה מבין השורות.

  3. כאמור אוהבת לקרוא אצלך בכל מצב והיה עונג מיחד לקרוא כל יום ולגלות איך את מצליחה למצוא משהו טוב גם בימים היותר קשים. למרות שלא קיטרת אני חושבת שכן הצלחת דרך זה גם להעביר קשיים. ואני באמת חושבת שלאישה כותבת כמוך יש גם צורך ובטח זכות לשתף גם את הרגעים הפסימיים. 
    ועוד משהו. את יכולה להמשיך לכתוב על עצמך בחוויה שלך עם נן וזה שלך.את  לא חייבת לכתוב עליו, ישירות. שמחה שזה עשה לך טוב לכתוב כל יום, אשמח אם תמשיכי ובכל מקרה תמיד ממתינה מצך לפוסט חדש

  4. יווו….
    סיימת!
    נפלא.
    שמחה שנהנת מהמסע הזה.
    לי קצת מדגדג לחזור לפרוייקט נוסף.
    אבל.. ישרא משגע אותי..
    הלוואי שתמיד תראי את הטוב שנמצא שם אצלך בחיים.
    יום נפלא!

  5. הייי….אל תפסיקי לכתוב ! נהנתי מהישירות והאותנטיות וגם מהסגנון והרגישות . 
    אל תפסיקי לכתוב…:) יום נעים 

  6. אני מתפלשת, מתבוססת וחופרת מדופלמת (באמת, דיפלומת הדוקטורט שלי ממוסגרת ותלויה על הקיר הרביעי הוירטואלי שמפריד ביני לבין העולם… ),
    וככזו – קוסמים לי במיוחד הדברים שכתבת. אני מאמינה שהשאיפה הנכונה בחיים היא אכן לאזן בין הדברים. מצד אחד – לא יותר מדי הדחקה של רגשות והימנעות מביטוי הקשיים והספקות, ומצד שני – לא לתת להם להציף ולשתק, לא להתבוסס ולהתפלש בהם על חשבון זרימת החיים… לי יש עוד הרבה מה ללמוד ולתרגל מבחינה זו…
    אני קוראת בבלוג שלך רק לאחרונה ואיני מכירה אותך, אך מהמעט שקראתי – התרשמתי שאת עושה עבודה טובה בשאיפה לאיזון…
    יש משהו שכל כך קוסם לי באנשים דוגמת סבתך, שמזכירה לי גם את סבא שלי. מה שנקרא – "אישיות חזקה". 

    • מאד שימחה אותי התגובה שלך. מאד דייקת בתיאור השאיפה לאיזון. יש תקופות שבהן אני נוטה להתפלש ויש תקופות שדווקא נוח לי להשאר על פני השטח.
      לא תמיד אני מצליחה אבל למדתי גם לקבל את זה.
      וכנראה שהסבים שלנו הם חלק מדור מאד פרקטי שלא היה לו זמן להתפלשות ולחפירות.יש משהו קוסם גם בפרקטיות ובענייניות ובניצול נכון של האנרגיות אבל ברור שגם לזה יש מחיר.
      מה שמדהים זה שסבתא שלי למרות היותה כזו היא גם אשה מאד אוהבת שמצליחה להיות רגישה הרבה פעמים ולהבין. זה לא פשוט כשנקודת המוצא הרגשית כל כך שונה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s