כשנן התחיל ללכת לבית הספר הייתי מלאת התפעלות מבית הספר ומהמורות. כל מסיבה מילאה אותי התרגשות. כל טקס כולל המנון בית הספר מילא אותי דמעות והפך אותי לפפראצי לעת מצוא ואז הגיע נן לגיל 9 הנורא וכצפוי התחיל לתעב את בית הספר ואז נזכרתי שאצלי זה לא היה שונה. היו לי מורות מעצבנות שאשכרה דרשו ממני ללמוד(!), להכין שיעורי בית(!!!) ולהקשיב בכיתה(!!!) ואני, מה לי ולכל אלה? החומר בכיתה לא עניין אותי כהוא זה ואני זוכרת אותו כסוג של זמזום שהפריע לי בדברים החשובים באמת: ציור מלכת היופי לצד חנה המנוזלת שישבה לידי וניסתה לחקות אותי רק שלה יצאה מלכת הגועל, קריאה ותהייה למה אני פה.
הפתעה, גם הבן שלי לא אוהב ללמוד, כלומר הוא אוהב ללמוד ובזכות תכניות החינוכית והספרים שהוא קורא הוא יודע המון, הרבה יותר ממה שאני ידעתי בגילו אבל לשבת בכיתה ולהקשיב למורה כשיש לו ספר מעניין הבתיק לקריאת בוקר או משחק חדש להמציא או ציור של מלחמת הכוכבים, זה לא!
המורות של היום יותר ליברליות מהמורות של פעם. מרביתן קלטו שהוא חכם,חלקן לא סובלות אותו כי הוא מתקן להן את העברית(קצת קשה שלא להבין אותו) וחלקן מקסימות באמת ואפילו נותנות לו למנף את כישוריו.
מה בכל זאת אני שונאת בבית הספר?
כשאני הייתי ילדה הלימודים שלי היו בעיה שלי, אני ניהלתי את עניין שיעורי הבית (פחחח, ניהלתי. אחד הכשלונות המפוארים), אני קיבלתי את ציוני הנמוכים ואמי נקראה לבית הספר באסיפות ההורים כדי לשמוע כמה אני פוטנציאל לא ממומש.
אמי היקרה דפקה את הראש בקיר כמה פעמים אחרי אסיפת ההורים אבל בגדול זבש"י
אנחנו לעומת זאת עם המערכת הבית ספרית הממוחשבת דופקים את הראש בקיר על בסיס יומיומי: 1. הילד לא הביא X,Y,Z לא הכין שיעורים,קורא בכיתה במקום ללמוד. המחברות שלו הן סוג של קטסטרופה והמושג שלו לגבי סידור תיק הוא דחיסה של כל הספרים והמחברות, הכול כולל הכול.
2. כל משימה שהילד מקבל, גדולה כקטנה מקבלת את האימייל שלה ואז אנחנו (אנחנו!) צריכים לפתוח יומן כדי לראות מתי דוחסים את ההתכוננות למבחן הענק במתמטיקה , מי יתכונן איתו ומתי ואז לקבל צעקות וויכוחים כי הוא לא מאמין בלפרוש את ההתכוננות אלא בזבנג וגמרנו.
ואיפה עבודת הסיכום במולדת ששום ילד לא מסוגל לעשות אותה ללא עזרת מורא והמשחק בגיאומטריה שהופך אותנו למיני בתיה עוזיאל בעוד הילד עומד ומתבונן בנו בשעמום ומחכה שנשחרר אותו לעיסוקיו.
3. ואז יומיים לפני ההגשה (כולנו דחיינים) מתחילה קבוצת הוואטסאפ של ההורים לרעוש ולגעוש. חמישים אחוז קיטורים חמישים אחוז שאלות הבנה כי אחד הבין את המשימה כך ואילו אחרת הבינה אחרת. יש גם את אלה שמבקשים צילומי מחברות ואז אמא של אחת הילדות (תמיד מדובר בילדה) שולחת צילומי מחברת מדוגמת ומעוררת קנאה. אם לא הייתי יודעת שכל מחברת של בן היא כאוס מוחלט הייתי מתחילה לדאוג. ואני עוד מתחילה לדאוג שלא הבנתי נכון את המשימה כי אמא של יעל הבינה אותה אחרת ויעל היא זו עם המחברת המדוגמת.
4. תגידו לי שאנחנו אלה שמקלקלים את הילדים. שלוקחים על עצמינו את האחריות שלהם אבל בפועל רוב המשימות שהם מקבלים יאות למהנדסי גרעין ולא לפרחחים מכיתה ד'. כל הורה שאי פעם שחרר לילדו את האחריות התחרט על כך.
מחכה לחופש הגדול יותר מהבן שלי. מה זה לשבור את הראש איפה יהיה ולאיזו קייטנה לרשום אותו לעומת שרשרת המשימות השטנית הזאת.
myreaderlife 
סיוט.
אז מה באמת עושים???
לפעמים יושבים לו על הראש ולפעמים מחפפים. שתי האופציות לא משהו אבל הפסקתי לתקן אותו אם אני רואה שעשה שיעורים. מבחינתי זה תפקידה של המורה. המבחנים הם מדד כדי להראות לו איזה דברים לא הבין כדי שישתפר. אני לא יכולה להרשות לעצמי לנהל את החיים שלנו סביב שיעורי הבית. הוא במקום די סביר מבחינת הלימודים. היה יכול להצטיין אבל למה שישקיע מאמצים להצטיין במשהו שלא מעניין אותו? סביר זה מספיק כל עוד זה מספיק.
באמת שמתי לב אצל האחייניות שלי כשהיו ביסודי, שיש עבודות, שיעורי בית ומבחנים בבי"ס יסודי שלא ניתן בשום אופן לעשות ללא השתתפות פעילה ומלאה של ההורים. בתקופה של ילדיי זה עדיין לא היה ככה. זה די מקומם…ואני מבינה שזה רוחבי, כלומר בכל מערכת החינוך בכל הארץ (אלא אם את פתח תקוואית ונן לומד באותו בי"ס של אחייניותי).
ממה שאני שומעת ממך על נן נראה שהיה מסתדר טוב יותר בבית ספר דמוקרטי – יש אופציה כזאת באזור שלך?
לא פתח תקווה. כל מקום זה אותו סיוט. מדובר במערכת שלא יודעת ללמד ילדים איך ללמוד ומנסה לדחוס ילדים עם סגנונות למידה שונים ויכולות למידה שונות לאותה משבצת. יש מורות שמצליחות ליצור עניין ויש כאלה שלא אבל כולן מחויבות לאותם הספקים ולאותה תכנית לימודים.אני מתקשה להאשים אותן . תנאי העבודה שלהן והיחס בין מספר מורות לכיתה לא מאפשרים להן להספיק את כל החומר בכיתה ואנחנו כרגיל צריכים לספק את העבודה שהמערכת לא מצליחה לספק.
לגבי חינוך דמוקרטי אני נוטה לפסול. יש לזה יתרונות אבל נן נראה לי כמו ילד שצריך מסגרות ברורות ודרישות ברורות ושם זה לפחות ע"פ מה שאני יודעת מטשטש.
אני רואה את המסע שלנו לאורך השנים במערכת הבית ספרית כעוד נדבך בהכנה של נן לחיים שלא תמיד מתאימים לרצונותיו או לצרכיו והוא ימצא את הדרך להתמודד עם זה. הוא יצטרך להכיר כל מיני סגנונות של אנשים, הוא יצטרך ללמוד ולעבוד ולא תמיד כל האנשים שיעבוד איתם יהיו לרוחו ולא כל המשימות שיצטרך לעשות בכל מקצוע שיברח יהיו דברים שהוא אוהב לעשות.
אז אני מנסה לסחוב ולראות את נקודות האור לפעמים כי חלק מהמורות שלו נהדרות.
הבן הצעיר שלי בוגר הדמוקרטי, ואני כן סבורה שזה מתאים לכל אחד. לא שלחנו אותו מבחירה, מלכתחילה. הוא הכריז בכיתה א’ שהוא לא עושה שיעורי בית אף פעם, והסכמתי בתנאי שהוא זה שיעמוד מול המורות, וכך היה. הפעם היחידה שבה ביקש את עזרתי היתה כשהיינו בקיימברידג’ באנגליה והוא קיבל תפקיד של דבורה בהצגת ’משלי אזופוס’. תפרתי לו פסים צהובים על בגד גוף שחור, ויחד הכנו את הכנפיים והקשת עם מנקי המקטרות וכדורי הקלקר. בכיתה ח’ העיפו אותו מהמערכת. הוא מחונן, ואחרי שנה שלמה של שינה בבית הספר הדמוקרטי, היחיד שהיה מוכן לקבל אותו אחרי שעף עם ציונים מתחת לרצפה, הוא למד שם מה שהוא רצה. הוא רצה שפות. למד גרמנית וערבית ברמה של 5 יחידות. אין לו בגרות. בוגר 8200, ועכשיו מלמד עצמו שפת תכנות, וקיבל עבודה בחברת תוכנה. הוא רוצה ללמוד בלשנות באוניברסיטה. אני אכלתי איתו חצץ, אבל בדיעבד זה היה שיעור לחיים גם עבורי. וזה ילד רביעי. אני לא אספר לך על האחרים, אבל בגדול, אני מאוד בעד הדמוקרטי.
כמה אני שמחה שהילדים שלי כבר אינם חלק ממערכת החינוך.
הבן הצעיר שלי נשר בכיתה יא’. במקום ללמוד לבגרויות הוא למד לתואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה. זה מסלול שלא יודעים עליו משום מה, אבל כדאי שתדעי למקרה שנן יחליט לנטוש את הספינה הטובעת …
אפשר להתחיל ללמוד לתואר ראשון כבר מכיתה ט’.
נראה שהיום ההורים לומדים בבית הספר פעם שניה ואילו הילדים פטורים