לפני תשע שנים הפכתי לאמא

לפני תשע שנים לא ידעתי איך להיות אמא. ידעתי שהגוף שלי מכיל מתוכו יצור זעיר שעומד לצאת ממני אבל חוץ מזה לא ידעתי כלום. לא ידעתי כמה התפקיד הזה ילמד אותי על עצמי ולא ידעתי כמה אצמח ממנו. גם הקושי והתובענות של תפקיד זה וגם האהבה הגדולה וההבנה שזה כבר לא רק את והעולם או את ובן הזוג שלך, זה את ומישהו שתלוי בך ושתשפיעי על מי שהוא יהיה בבגרותו (כן, אני יודעת שלא רק אני אשפיע).

 

ועכשיו יש לי ילד בן תשע.

 

ילד בן תשע שבטוח שהוא כבר יודע הכול וצריך להזכיר לו שהיי, תמיד יש מה ללמוד.

ילד בן תשע שמתחיל להתחבר לצדדים הגבריים שלו, להזדהות מאד עם אבא שלו ולהסתובב בבית עם תחפושת החייל שלו ובמקביל להצהיר שהוא רוצה להיות טבח בצבא. מלחמות הוא מוכן לנהל במשחק הלגו ואיתנו.

ילד בן תשע שנורא רוצה שיסמכו עליו אבל לפעמים נבהל מהעצמאות ברגע האמת. ילד שמתחיל לחזור בצהריים מהקייטנה ולחמם לעצמו אוכל.

ילד בן תשע עם שפה עשירה שמפילה את כל המבוגרים סביבו ומצחיקה אותי כי יש לו משפטים כמו של אבא שלו.

ילד בן תשע שיותר קשה לחבק כי הוא כולו עצמות ושרירים וצריך לשמוח על כל רגע שהוא עדיין מתמסר. 

ילד בן תשע שרואה את העולם בדרך מיוחדת. כל בלון ונעל בית הופכים לכדור, כל בובת גוגוזים הופכת לחייל במבצר שנבנה מקפלות. הילד יודע שהוא רוצה להיות אדריכל.

ילד בן תשע שמצחיק אותי ומרגיז אותי ומלמד אותי ומזכיר לי שהשנים עוברות ושגם אני משתנה.

ילד בן תשע שאוהב לראות חדשות כי "טוב להיות מעודכן, אמא!" 

 

והלב שלי מתפקע מאהבה לבן התשע הזה, ואני נהנית ומפחדת בו זמנית מהעצמאות החדשה שלו, מתפעלת וחוששת מהביטחון העצמי שלו. מרגישה את הפלא של בני זוג שונים שיוצרים אדם חדש שיש בו קצת משניהם (אם כי הוא העתק של אבא שלו) וסקרנית לגבי ההמשך.

 

ילד שהוא קצת שלי ושל אבא שלו והרבה של עצמו.

 

לחיי ההורות!