מתחת לעור

רגיל

אני מרגישה שבזמן האחרון העור שלי דק יותר והפחדים שבדרך כלל נמצאים
בחלק האחורי של המוח שלי עוברים קדימה. אני כמו הולכת על קרח דק בדיוק בנקודה בה
הוא נסדק.

 

אני מכירה את ההרגשה הזאת ולא מפחדת ממנה אבל עצוב לי שכל מה שיש היום
לא בטוח שיהיה מחר.הארעיות של הקיום.

 

הבוקר ראיתי תאונה כשהיא קורית. רוכבת אופניים ומכונית. היא הייתה
בהכרה וקיבלה עזרה והנהג לא ברח אבל לראות את הרוכבת רגע אחד נוסעת בשלווה ורגע
אחד מתעופפת באוויר…

 

להתחיל יום רגוע ולסיים אותו בבית חולים.

 

ואני מתנדנדת בין תודה קיומית לכך שהכול בסדר לבין החרדה שזה ישתנה.

 

בכל מקרה הכול משתנה. הכול!                                              

 

מודעות פרסומת

»

  1. מאד מזדהה עם החרדה הזאת…מפני הארעיות, השינוי, הבלתי ידוע…
    וזה בדיוק אחד הדברים בהא הידיעה שאני מנסה ללמוד לחיות אעתם, להשלים איתם. אם חיים מתוך מודעות כל רגע שהדבר הכי קבוע בחיים הוא השינוי, שהכל ארעי…אפשר אולי לא לעשות זאת מתוך חרדה אלא מתוך הווייה של לחיות את העכשיו. זה הכי קשה בעולם…אבל זה הכי נכון, וגם הכי כדאי. יש תרגיל שאנו עושים בו אנחנו מדמיינים שנמות בסוף היום, ואז לחשוב מה היינו עושים אם היינו יודעים שאלה שעותינו האחרונות…

  2. זו חרדה בלתי נמנעת,  אם כי לפעמים מצליחים להדחיק אותה.  ולפעמים מקבלים תזכורת מפחידה,  ולוקח זמן עד שהרושם שלה מתפוגג קצת. למזלנו המוח שלנו מפוגג תזכורות כאלה לעתים קרובות,  אחרת קשה מאוד להמשיך להתנהל עם זה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s