שוב הכתיבה נתקעה לי וגם השמחה והרצון להיות שמחה שהפך לסוג של כורח. הימים האחרונים היו ממש בסדר. עמוסים נורא ולא עבדו כמו שתכננתי אבל יצא שפגשתי ועזרתי לכמה אנשים והייתה לי אינטראקציה חיובית ומעשירה איתם וגם עשיתי הדרכה שהייתה ממש טובה בעיקר כי הייתה תקשורת טובה עם הקבוצה והם התעסקו בנושאים שמעניינים אותי אז הצלחנו לצלוח את השעה ולעשות משהו ממש טוב. 

 

וזהו, מאצילה סמכויות ומנסה לבקש דברים ולא להתמרמר כשזה אל קורה כמו שתכננתי או כשלא מנחשים את הצרכים שלי כי המרמור יכול להרוס כל חלקה טובה. וחמי עבר את הניתוח בהצלחה והוא נמצא במצב נהדר של המון מוטיבציה להחלים וגישה בריאה ולא ממורמרת לחיים שראויה בהתחלט לציון ולדוגמא בשבילי.

 

הייתי רוצה לקרוא יותר ולכתוב יותר וללכת יותר ובכלל שיהיה לי זמן לדברים שאני אוהבת אבל אני מזכירה לעצמי שגם יגיע זמנם של הדברים האלה.

 

והייתי רוצה להיות טובה לאנשים שאני אוהבת ולתת להם לפרוח ולתת להם אוויר וזה לפעמים אתגר כשזה בא על חשבוני או כשאני מרגישה שזה בא על חשבוני למרות שזה לא באמת בא. מנסה לתרגל נדיבות אמיתית.

 

הייתה לי גם שיחה עם אשה ממקסיקו במונית שירות שהייתה אישה שמחה והזכירה לי את התקופה שהייתי במקסיקו (חודש זה תקופה?) וכמה אהבתי את המקום.

 

אה, וקיבלתי חבילה מהגמד שלי. השתתפתי במשחק האינרנטי של הענק והגמד (אפילו האישה מהדואר כבר מכירה את המשחק)

תרגיל מעולה בסבלנות כי אני ישר קיבלתי ושלחתי אבל היו גמדים שלא קיבלו את השמות והיה עיכוב רציני ואני נעתי בין אופטימיות למירמור אבל קיבלתי גמד ממש שווה בסוף שהשקיע הרבה מחשבה בחבילה וגם שימח מאד את נן בממתקים (לא היו רק ממתקים) וזה היה כיף הידיעה הזאת שאדם זר מנסה לנחש את אהבותי ומשקיע בחבילה בשבילי. 

 

ולא היה תור בדואר שזה גם סוג של נס.

 

יש מתיקות בחיים ואני רוצה לשים  אליה לב .