אקרובטית

רגיל

שלום לך בלוג מוזנח שלי, באתי לנער את קורי העכביש ממך ומהכתיבה שלי כי מה לעשות, כשיש יותר מדי חיים ביקום מחוץ למקלדת ולאצבעות אז הוא פחות מתועד, לא זוכרת מתי תיעדתי משהו ממני.


 


הקטע הנחמד במצב הזה שאני מתארת הוא שאין זמן להרגיש אשמה על חוסר השקעה ועל תפקוד חלקי לקוי. האשמה הזאת שקישטה אותי כל כך יפה הופכת להיות פחות רלוונטית.


 


ככל שאני מדברת יותר אני כותבת פחות. אני מתחילה להאמין שיכולת
התקשורת של אדם מוגבלת לX אנשים ביום ואני כבר מזמן עברתי את הX. אני עדיין פטפטנית לא
קטנה ולאחרונה יותר אוהבת קצר ומצומצם. הפייסבוק מאפשר לי לשחרר פוסט קטן וחוץ מזה
אני כל הזמן בעמדה מול אנשים.


כמו שכבר כתבתי מאד כיף לי להדריך קבוצה ובמיוחד קבוצות קטנות של
אנשים שבאמת באו לשמוע את מה שיש לי להגיד כי רס"ר משמעת אני ממש לא (אם כי
יש לי כבר טכניקות למצבים כאלה כמו מבט מצמית או השתתקות פתאומית שגורמת לפטפטנים
לשמוע את עצמם ואז לגלות שמחכים להם. יש בי צד סדיסטי שנהנה מהמבוכה הרגעית שלהם).


 


לאחרונה אני מדריכה גם בשנתי (היי, מה עם שעות נוספות?)


 


אז יש מחיר מסוים שבא לידי ביטוי בפספוסים קטנים ובשכחות כי אני לא באמת יכולה להיות בכמה מקומות במקביל באותו זמן למרות שאני מאתגרת את אי היכולת הזאת כל יום מחדש.


 


אני מצליחה להיות אמא טובה דיה ואשה טובה דיה ואפילו קוראת טובה דיה (ותודה לפקקים ב 443) . המשפחה האלופה שלי לא מתלוננת על ההזנחה שנגזרת מהמצב הזמני ואני מרגישה שיש משהו דווקא בזמן הקצר המרוכז והלא מובן מאליו יחד.


 


ומצד שני אחת לכמה ימים יש תזכורות קטנות שמזכירות לי שאני לא באמת סופר וומן, עייפות מצמיתה, דכדוך (שלום הורמונים!) ולפעמים אגרסיביות כבושה כי אני אגרסיבית מופנמת אז מי שמקבל את זה רואה את קצה הקרחון של העצבנות שלי בעוד אני רואה את עצמי כענק הירוק.


 


אוקיי, אז יש גם אשמה.


 


תקופה שהיא גם טובה וגם קשה וגם משמחת וגם מעיקה וגם מטונפת (שלום ערימות כביסה) ואני מקפצת לי מעדנות בין לבין לבין ומרגישה נעה בין שביעות רצון עצמית מטורפת לתחושה שאני על חבל דק מעל התהום ומעייף להתאזן עליו.


 


אה והפרעת קשב, גם לי, גם לבן שלי. הוא מאובחן, אני לא. אולי זה הקשב הדרוש למציאות שלנו, קשב קצר ונודד?


 

»

  1. גם אני עוד לא מאובחן, ההורים שלי גם לא מאובחנים. אבל אם לא לומדים משהו זה כבר לא רלוונטי, כי יש מצב שההפרעה הזאת היא רק "הפרעה במסגרת הנורמה החברתית" שלנו.
    אני פשוט מסתכל על זה כמה שמיחד לי את החשיבה לאומת אנשים אחרים.

    • אני חושבת שיש משהו במה שאתה אומר. אולי זו צורת חשיבה שונה שעובדת במקטעים ומאפשרת יותר פיצול קשב. אני מצליחה בדרך כלל לחיות איתה ולמצוא אסטרטגיות שעוזרות לי בעבודה (לזכור פגישות והדרכות) אבל ברור שיש מצבים שבהם זה מאתגר להיות במקום הזה.
      יכול להיות גם ששיטת הלימודים שעדיין רווחת לא לוקחת בחשבון חשיבה כזאת.

      אגב,רק מאז שהפכתי אמא למדתי שיטות שעושות לי סדר בראש ועדיין אני רחוקה מלהיות מסודרת אבל כבר לא מתוסכלת מזה.

    • לא מזמן שמעתי מסטודנטית שזו שיטה ידועה בתחום ההוראה ושהם למדו אותה. שעשע אותי שעשיתי את זה אינטואיטיבית.

    • אני סקרנית לדעת אם אני הבוגרת אכן הייתה מאובחנת. כילדה אני בטוחה בזה אבל כמבוגרת אולי לא.

  2. מאוד מיוחד מה שכתבת ואיך שאת רואה וחווה את הנסיעות (ומתארת אותן). 
    מאוד התחברתי למה שאמרת על הזמן שלך לעצמך עם ובלי אחרים במירוץ העמוס הזה, אני מאוד נאבקת למצוא לי זמן כזה. רציתי רק להגיד שכתבת יפה ונגעת ו״הזזת בי משהו״. תודה

    • מאד שימחת אותי עם התגובה שלך.והמאבק למצוא את השקט הזה בתוך העומס הוא משהו שאני רואה סביבי לא מעט וכמובן חווה בעצמי.

  3. לפעמים זמני הביניים האלו שבהם אין חובה להיות יעיל, הכי מיטיבים לנפש. תיארת באופן מאוד אינטימי את חברייך ואת המראה שאת רואה כל יום. נהנתי.

  4. אם יש משהו שאני לא אוהבת זה לנסוע במוניות שירות
    זה תמיד צפוף מדיי קטן מדיי ודחוס מדיי

    מאידך באוטובוס כל אחד נמצא בבועה משל עצמו
    בשבוע שעבר אישה מבוגרת דיברה איתי (באוטובוס) על זה שכל הצעירים היום הולכים עם אוזניות מנותקים ממה שקורה סביבם מקשיבים למוזיקה
    האמת שאצלי זה ככה מאז הצבא
    היה לי דיסקמן (הו נשכחות) שהיה הולך איתי לכל מקום כדי להנעים את זמני בנסיעות הארוכות (מהבית לי"ם ובחזרה)
    אחר כך הוא התחלף בנגן MP3
    ואחר כך הסמארטפון תפס את התפקיד הזה

    • מצד נשי יכול להיות שזה בעידק במודיעין כשמראש מדובר באוכלוסיה מצומצמת ובמספר מצומצם של נהגים. לא הרגשתי את זה במונית שירות בת"א.

  5. אני מסכימה שיש מגבלה של יכולת ההתחברות וההתקשרות שלנו בצורה אמיתית וטובה עם כמות מסויימת של נמענים.

    זה מתיש להיות בתקשורת כל הזמן, והיכולת להקשיב לעומק, לדבר מהבטן, היא מוגבלת. 

    את מעט האשמה זירקי. החזיקי רק את הטובה דיה. זה הכי טוב.

    • די זרקתי את האשמה. בכל זאת מרגישה דפוק עם העומס הזה והמחירים שהוא גובה. מתנחמת בזה שמדובר בעומס זמני ובעניין שהוא מספק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s