רגיל

שלום ספטמבר,

 

אני במצב מסובך, התחלתי את החודש עצבנית. אני כל הזמן עצבנית בגלל זוטות ובגלל הציפיות שלי מעצמי בכל תחום כמעט. אני לא יכולה לשחרר שום תחום אחריות ובסוף כל הכדורים עפים אלי בידיעה שאני אטפל בהם. אני מטפלת אבל אני רוטנת ואני צועקת ואני מקטרת עד שאני אל יכולה לסבול את עצמי.

היום בלילה תכננתי כבר להתקלח אבל קודם רציתי לסדר קצת את הבית ההפוך. הסבים באים מחר ואני לא רוצה להתרוצץ ברחבי הבית כמו תרנגולת ערופת ראש אז ברור לי מה לעשות ואז אני מגלה את נעלי הספורט היחידות של נן מכוסות בבוץ. טוליו לקח אותו לטיול אופניים בשבת (!!!) ולא חשב שהילד לא יכול להתעמל עם נעליים מכוסות בוץ. אז מצאתי את עצמי מכבסת את הנעליים בכיור כמו שפחה כי נעלי הספורט של נן מתפרקות מכל שטות וברור שחייבים לכבס אותן ביד אם רוצים לסחוב איתן עוד קצת. אני לא בטוחה שיתיבשו עד מחרתיים אז זה אומר שאני גם אצטרך לקנות לו נעליים מחר.

 

לא היה לי על מי לצרוח אז כתבתי את זה אבל מעצבן אותי לחשוב על כך שאני האישה הזאת שרוטנת ומקטרת על כל דבר  ולא פשוט מבקשת עזרה או מטפלת בעצמה. אני מרגישה שאני רגילה מדי לעמדת הקורבן המתבוסס בצדקת עצמו וזה הופך אותי לאדם שאני לא מחבבת. ממש לא.

 

לא מצליחה לחפף, לא מצליחה להשאיר נעלים עם בוץ ולהיזרק כשאני מגיעה מול הטלוויזיה במקום לתקתק עוד משימות מהרשימה שהכנתי לעצמי בדרך. חסרת שקט .

 

וזה לא רק בבית זה בכל מקום ויותר מדי רגילים שאני הדמות האמינה שתמיד אפשר לסמוך עליה ואני לא מסוגלת קצת לשחרר את אותה הדמות. רציתי כבר זמן רב להיות חיונית ונחוצה והפכתי לכזאת שמתעסקת כל הזמן בזוטות הקטנות. עקרת בית עמלנית שעובדת גם בחוץ  בכובע אחר לגמרי ובשני הכובעים אני שוחקת את עצמי עד דק.

 

ובעבודה עוד שלושה חודשים באה תקופת השיא. התקופה הזאת של ההדרכות האינסופיות והתחושה שאין לי רגע להניח את הראש . אין לי רגע לעצמי.

 

קשה לי ורע לי ואני מרגישה מסובכת בתוך הפלונטר התפקודי הזה.

 

ומה שגרוע אין לי מוצא אמיתי. זה מצב נפשי, זה כבר ברור לי. אפילו חופש לא ממש יעזור.

 

»

  1. אני חושבת שלקחת על עצמך יותר עבודה מבלי לקחת בחשבון שלא יהיו לך אותן אנרגיות לתיקתוק הבית והמשפחה. אם אני לא טועה זה מה שקרה במעבר האחרון.

    הבוץ על הנעליים לגמרי סמלי. בעצם הוא מעיד על זמן איכות אב-ובן, אולי אחד כזה שגם את היית נהנית ממנו.

    הרצון והדחיפה שלך לתפקד צריכים כיוונון קטן. 80 אחוז תתפקדי ותהיי מוכנה וב-20 אחוז הנותרים תאלתרי ותהני גם מההצלחה שלנהל מצב שלא היית מוכנה אליו. מה את אומרת?

  2. אם החופש לא יהיה בבית, ולא עם תוכניות גדולות לניצול הזמן, אז אולי הוא כן יעזור?

    אני לעומתך מאוד עצלנית כשזה מגיע למשימות אישיות… ולא טוב לי עם זה.

    • למה את מתכוונת כשאת אומרת משימות אישיות?
      ויש גם חופשים של לא לעשות כלום או של לעשות כיף אבל לא כרגע.

  3. אנחנו לא רק כל הזמן משתנים אלא אנחנו לא נשארים אותם יישויות
    אפילו לא לרגע. וכפי שאמר בשעתו הרקליטוס, חסיד העולם המשתנה,
    "אינך יכול להיכנס לאותו הנהר פעמיים" מכיוון שהנהר כל הזמן משתנה והוא בעצם לא נשאר אף פעם אותו נהר.

  4. ולפעמים כשרואים שהבת של החברה נראית דומה כל כך לאיך שהחברה נראתה בגילה 🙂
    מסכימה לגמרי בעניין המוסיקה באירועים.  עם הזמן זה הופך להיות ממש מטריד ומייגע.

    • זה קטע משונה הדמיון של הבת לאמא. חוץ מזה במגזר הדתי-חרדי של חברתי בנות ה 12 לבושות כמו כלות מצד אחד ומצד שני הסגנון שלהן מאד תמים וילדותי. רואים מאד את המעבר מילדות לנערות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s