היום הראשון שלי באוניברסיטה העברית

רגיל

קיבלתי את השרביט מקוקסטה היקרה.

 

אני זוכרת את שנת השירות שלי (כן, עשיתי שירות לאומי) כמצב די אומלל . הרגשתי שאני לא במקום בו אני רוצה להיות ולא היה לי די כוח לעזוב.כמהתי  לאוניברסיטה. באותה שנה הייתי בטוחה שאני הולכת ללמוד עבודה סוציאלית בבר אילן ומהר מאד הבנתי שם שזה לא מושך אותי בכלל ושנה אחרי זה הגעתי לאוניברסיטה העברית למדעי הרוח ושם מצאתי את עצמי.

 

ועל היום הראשון שלי באוניברסיטה אני רוצה לספר כי הוא סוג של פעם ראשונה בשבילי לחיים בהם אני רציתי.

 

אני זוכרת שהקורס הראשון היה מבוא לסיפורת ובו הבנתי כמה עוד יש לי ללמוד. אני לא זוכרת את פרטי השיעור אבל אני זוכרת את ההרגשה. העולם נפער לפני במקומות שלא הכרתי.

 

אחר כך ישבתי בקפטריה עם ליאת, בחורה שהכרתי זמן קצר קודם והיה לנו המון על מה לדבר. נדמה לי ששם הרגשתי סוף סוף מוקפת באנשים מסוגי. אני לא יודעת להסביר אתזה עד היום אבל למצוא בבת אחת הרבה אנשים שהמחשבה שלהם ותחומי העניין שלהם משיקים לשלך -קסם, סוג של קסם.

 

 

 

היו לי גם מרצים שפתחו לי עוד ועוד חלונות של ידע ושל הסתכלות אחרת. בהמשך היו לי אהבות נכזבות ולא נכזבות וגם התאהבויות טיפשיות שלא הובילו לשום מקום אבל היו מהנות מאד. למדתי להרגיש בעוצמות שלא הכרתי קודם.

 

היו גם לילות ללא שינה והיו משחקי דד ליין איומים בהם שברתי שוב ושוב את שיאי הדחיינות שלי (יומיים ללא שינה) והיו שעות ליד מכונות הצילום בקומה הראשונה של הספרייה. 

 

(כיום אני נשמעת כמו הזקנות שאומרות לאימהות צעירות: מה אתן מתלוננות, אנחנו כיבסנו חיתולים. אני אומרת לסטודנטים: אני כתבתי את העבודות הראשונות שלי בכתב יד!)

 

וגם את האהבה הנוכחית שלי, את טוליו הכרתי שם על הספסלים האדומים בכניסה לספריה. כמובן בזמן שהכי פחות חיפשתי אהבה.

 

מאוחר יותר גיליתי שהיה גם מי שהיה מאוהב בי. אני לא התייחסתי אליו ברצינות כי חשבתי שהוא מאוהב בכל אחת אבל ממש טעיתי  בזה. גיליתי את זה כששנינו כבר היינו עם בני זוג אחרים. חיבבתי אותו, לא יותר מזה אבל זו הייתה מחמאה אדירה לאגו.

 

האוניברסיטה הפכה לסוג של בית שני, עבורי. אני חושבת שביליתי שם יותר מעשור גם כסטודנטית, גם כעובדת וגם כמשוטטת. ועד היום אני מגיעה לשם לפעמים ונדהמת לאן נעלם הכול. היום היא השתנתה. מאד פונקציונלית ומאד הייטקיסטית.  החוגים מדעי הרוח נמצאים במצב עגום מאד וכל פעם שאני מגיעה אני פוגשת פחות ופחות אנשים שאני מכירה.

 

 

ועכשיו זה מקום של אהבה וכל עוד יש בריסטה בקפטריה שזוכר איך אני שותה את הקפה שלי (כן!) אמשיך לראות במקום בית.

 

מעבירה את השרביט לאילנה, תום ורותי

מודעות פרסומת

»

  1. סיפור נפלא של מציאת עצמי והמקום הנוח. יש לי חבר מאוד טוב שבין כותלי האוניברסיטה הוא מרגיש הכי נוח כי זה קצת כמו שמורת טבע לאנשים שכישורי החברה שלהם קשורים ישירות ליכולות השכליות ולתחומי העניין. 

    אולי זה בגלל שלמדתי במכללה אבל לצערי לא נתפסתי בקסם הזה. נהנתי ולמדתי אבל הייתי יותר יעילה ממגלת עולמות.

    • אולי זה קשור גם לחוג בו למדת. שמעתי מחברות על התנסויות שונות ואיכשהו חוויה סטודנטיאלית חיובית קשורה הרבה פעמים לחוגים לא מעשיים .
      ומבחינת יעילות הרבה שנים היה בי צד שהצטער שהוא לא למד משהו מעשי. לקח לי זמן למצוא את מקומי המקצועי.

  2. איזו בחירה נהדרת – היום הראשון באוניברסיטה. גם אני, חוויתי תחושות וחוויות כל כך דומות ועד היום – רק לראות את המילים האוניברסיטה העברית הרחיב לי את הלב…

  3. האמת שאם היה לי זמן וכסף הייתי מבלה את כל זמני בלימודים של מדעי הרוח
    יש שם דברים שממש ממש מעניין אותי ללמוד ולדעת

    היום נוצר מצב שאנשים הולכים ללמוד רק מה שפרקטי
    ולכן המצב של מקצועות של מדעי הרוח וגם מדעי החברה, דיי נזנח

    אני חושבת שאלה יותר דברים שלומדים בשביל הנשמה
    ובעולם שלנו שהכל סובב סביב כסף, מה שהנשמה צריך זה לא בעדיפות ראשונה

    • למען האמת בעידן של היום אני מרגישה שהמון דברים אני יכולה ללמוד באופן עצמאי דרך הרצאות אינטרנטיות וכלים אחרים. על המבחנים הייתי מוותרת למרות שהם אולי מספקים יותר משמעת ללימוד.
       

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s