תירוצים

רגיל

אני מרגישה שהדמיון שלי כבול. אני יותר מדי נמצאת בכאן והעכשיו ועסוקה בכל המרכיבים האלה שנקראים חיים  ובעיקר חובות החיים ואין לי את הזמן הנפשי הזה להמריא ולהקדיש מחשבה אמיתית למקום הזה שנקרא כתיבה.

ובכל זאת הכתיבה שלי עומדת שם נעלבת בצד כמו ילדה מבוישת שמחכה לתורה אך לא מספיק חזקה בשביל לדרוש את שלה.

ובסופו של יום מגיע תורה של הכתיבה אבל בנקודה זו אני מרגישה שאני לא רוצה להיות חייבת יותר לאף אחד. רוצה להיכנס למיטה ולקרוא כמה פרקים בספר או לראות סדרה ממש מטומטמת שתדרוש ממני אפס מחשבה.

 

ואני עדיין בעלת חוב לכתיבה. אני עכשיו במסגרת כתיבה מחייבת אליה נכנסתי מרצוני החופשי לגמרי . אם לא אכתוב עכשיו כנראה שזה לא יקרה. נמאס לי מהנקודה הזאת של הרמייה העצמית.

 

כנראה שיש לי בעיית מחויבות.

 

ומצד שני אני כותבת פוסט על זה.

 

אני. כותבת.

 

 

 

מודעות פרסומת

»

  1. לכתוב פוסט זו בהחלט התחלה.

    דחיינות מתחילה להופיע אצלי, כשאין לי מה לכתוב, כשאין אמירה מסוימת או כשאני לא בטוחה מה צריך לעשות.

    בהצלחה.

    • דחיינות זו המילה.
      אני לא מצליחה לשבת ולהתמסר. אבל גם כשיש לי הזדמנויות אני לא מנצלת אותן.

    • אני מרגישה שמעכשיו אני תמיד אהיה עסוקה. זו הרגשה סובייקטיבית לגמרי אבל אני מרגישה שעומס זו לא סיבה אל לעשות דברים.
      השורה התחתונה:
      עושה אבל אל מספיק או לא עושה בכלל.

  2. מהרגע שנכנסים למחויבות אישית המצפון מתחיל להתרעם על קיפוח
    ואז הוא מתחיל להציק ולהטריד. אפשר לעצום את העיניים ולהתעלם
    ואפשר לעומת זאת להענות לדרישות המצפון.
    אהבתי את הפוסט הזה שעשה לי חיוך בסוף 🙂

    • איזה תיאור יפה של הדינמיקה בינינו לבין מצפוננו. יש לי תחושה שהמצפון מעכב יותר מעוזר כי האו רק בא עם רגשי אשם אבל אל ממש דוחף לפעולה..
       

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s