חיים ומוות

רגיל

אני צופה בסדרה באמת נהדרת בשם The Big C שעוסקת בקאתי שגילתה שהיא חולה בסרטן והיא מסרבת לתת לזה להשפיע על חייה. העונות הראשונות עוסקות בעיקר בהגשמת חלומותיה ובדרך בה היא רוצה להשאיר חותם על העולם. לאחר מכן היא מחליטה להילחם ולעבור טיפולים ובעונה  האחרונה היא למעשה עוברת תהליך של פרידה מהעולם.

כמובן דמות מדהימה, מרתקת ומורכבת וגם מצחיקה ושנונה.

 

בפרק שראיתי היא כבר נמצאת בהוספיס לחולי סופניים וגם שם היא מגלה כוחות. לאח חסר רגישות  שהיא אומרת שהיא מסרבת להיקרא "חדר 212" והיא מצאה דרך מקורית להדגיש שהחולים הם לא רק גופות מהלכות. היא צילמה את התמונות של כולם מצעירותם וכל אחד תלה על צווארו את תמונתו מהחיים האחרים שלו כאדם צעיר ובריא ואז היא אמרה לאח: יום אחד אני אהיה מתה ואתה תהיה זקן ואולי חולה ופעם גם אנחנו היינו צעירים , בריאים וחולמים

 

ההתייחסות בסדרה למוות היא מאד מעניינת ומקורית יש שם פחד מהפסקת החיים אך גם סקרנות, ציפיה, השלמה ובעיקר דיאלוג.

 

 


 

 

 

מודעות פרסומת

»

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s