כדתייה לשעבר שזוכרת את יום כיפור כסיוט מתמשך אני תמיד הרגשתי לא נוח עם יום כיפור. מין תחושה כזאת שאני לא רוצה שזה יהיה יום סתמי אבל גם לא יודעת אילו תכנים להכניס בו.
השנה החלטתי לצום והצלחתי לעמוד בזה. ניסיתי לברר איפה הצום תופס את הגוף שלי ובמפתיע הרגשתי יותר מיובשת מרעבה (באמצעי הצום שתיתי כוס מים כי ממש כאב לי הראש) . הגדרתי את זה כצום תרבותי שבא לסמן לי משהו על היום הזה ועל התרבות שהיא חלק מהזהות שלי. אני לא רואה את הצום הזה כהתחנפות לאלוהים או כאקט רליגיוזי אלא יותר כניסיון להרגיש חלק מהיום הזה.
זה היה מוזר אבל מוזר במובן הטוב של המילה. יותר תחושה פנימית של הלימה.
בחיי שאני לא מצליחה להסביר את זה אפילו לעצמי.
ונן חגג את החג על האופניים. הוא עכשיו רוכב בלי גלגלי עזר וזה מאד מרגש. הוא למד את זה תוך יום וטוליו התאמן איתו בסבלנות ראויה להערכה.
אה, וחוץ מזה קראתי המון ספרים טובים למעשה אני לא זוכרת רצף כזה של קריאה
אישה /אלונה פרנקל. אוטוביוגרפיה של הספורת והמאיירת שקדמו לה ילדה ונערה. היא כותבת בצורה מאד מיוחדת. משפטים קצרים ופשטות שכבשה אותי.
אל תפחד כשאני מחבק אותך /פולביו ארווס הספר מתאר מסע שערך אב עם בנו האוטיסט ברחבי אמריקה הלטינית וארה"ב . מעורר מחשבה ופליאה.
וגם סיימתי את צללים צרובים של קמילה שמזי שהיה כבר הרבה זמן בשלבי סיום. ספר שמתחיל נפלא אבל באיזה שהוא שלב קצת מתחיל להיות תבניתי מדי.עדיין ממליצה מאד.
כמה טוב לחזור לקרוא.
myreaderlife 
עמדותנו ביחס ליו כיפור די דומות. גם אני צמתי מתוך הזדהות תרבותית מורשתית ליהדות. הלכתי פעמיים לבית כנסת אבל גם התחלתי וסיימתי את סיפורי חיפה של יהודית קציר הנפלאה. למי שמתקשה לקרוא משפטים שמשתרעים כל אחד על פני עמוד ואפילו עמוד וחצי זה לא מומלץ. אני התאהבתי בקציר עם למאטיס יש את השמש בבטן.
כל הכבוד לנן על הקליטה המהירה של עקרונות הרכיבה על אופניים.
מאד אוהבת את יהודית קציר. מליצה גם על "הנה אני מתחילה" ועל "צילה" שהא קצת שונה אבל משובח. יש לה יכולת תיאורית נפלאה בעיני.
ונן אכן אלוף!הפתיע אותנו ובעיקר את עצמו.
אני צמה כמסורת מבית ההורים ( בית לא דתי , אבל שומר על צום ביום כיפור ואי אכילת חמץ בפסח)
בנותי הולכות בדרך הזאת
מסורת שלא נכפתה
פשוט מסורת.
כיף לך שאת קוראת, אני דיי מתקשה לקרא ביום הכיפורים ומרבה בשינה.
גם ישנתי.
ואצלי אני כל שנה מחליטה מחדש על יום כיפור.גדלתי בבית דתי ושם כמובן עשו הכול: צום ובית כנסת רוב היום. בית הכנסת נתפס אצלי כעונש ועד היום אני לא מסוגלת ללכת. ובכל זאת זה יום חשוב שמכריח אותנו לעצור את המירוץ ולהתבונן פנימה ולזה אני כן מתחברת וגם להודאה בטעויות ולרצון להשתפר.
בקיצור מורכב.
אני מפרשת את היום הזה באופן דומה למה שכתבת. וגם אני שתיתי מים. זה לא ממש הקל על הצום אבל זה הקל על היום שאחריו.
גם היום שאחרי לא קל, זה נכון.
ואני אף פעם לא סגורה על איך אחווה את יום כיפור. זה יום שחשוב לי אבל לא כל המנהגים שלו מתחברים לי.
לא ידעתי או לא זכרתי שאת דתל"שית.. את עדיין מאמינה באלוהים? (אם אפשר לשאול).
העיקר שזה הרגיש לך טוב ונכון, הצום.
אני דתלשי"ת ולגבי אמונה באלוהים החלטתי שאני מעדיפה להאמין בישות שנמצאת מעלינו כי החיים בעיני יותר פשוטים כשאת יודעת שלא כל האחריות מוטלת רק על האנושות ועלייך וחוץ מזה אני רואה הרבה מורכבות סביבי שלא כולה מיוחסת אצלי ליכולת אנושית. בקיצור אני מאמינה. אני לא מתחברת כל כך למסורת קיום מצוות כמשהו מחייב ועם זאת אני כמובן מרגישה מחויבת לעשות טוב ולגלות רגישות לבני אדם אחרים. בקיצור אני מאמינה חילונית. לא ברוגז עם אלוהים.
אני שמח בשביל נן שהוא למד לרכב על אופניים בלי גלגלי עזר.
הנה, הוא כבר השיג אותי במשהו אחד בחיים. חחח 😉
אני לא צם בעיקרון ביום כיפור. אכלתי שתי קוביות שוקולד.
אבל לא אכלתי יותר מזה, כי כשבת הזוג לא כאן (והיא לא הייתה כאן באמת):
1. אני מרגיש שלא בא לי לאכול.
2. אני מתעצל להכין אוכל בעצמי.
לכן, יצא שהייתי רעב כל היום.
גם אותי נן השיג.אני לא יודעת לרכוב.
ואתה באמת עד כדי כך מתעצל לאכול לבד?
כן.
זה הולך ככה:
1. אני מתעצל לקום ולהכין אוכל (לא משנה כמה אני רעב).
2. אני כבר קם ואומר לעצמי שאם כבר קמתי – אז לפחות אכין לי אוכל. במקרה כזה אני נזכר בדברי הוריי שאין כסף, ולכן צריך לאכול פחות. אז אני אומר לעצמי משהו כמו "חבל על האוכל. אני אוכל אותו מחר".
3. המון פעמים אני שוקע במשהו, אז אני שוכח בכלל מקיומו של אוכל או רעב. המושגים האלו לא קיימים אצלי במצבים כאלו.
4. המון פעמים אני גם לא מייחס חשיבות לנושאים של אוכל ורעב. אבל אם מדובר בצילום – אז אני כן מייחס חשיבות, ואז אני גם יכול לעמוד שעות ולהכין אוכל מושקע ומיוחד, וזה בשביל שתהייה לי הזדמנות לצלם בסוף.
חחח. כזה אני!