סיפורים מחדר הטיפול של קלינאית תקשורת

רגיל

לא בתוך תבנית: סיפורים מחדר הטיפול של קלינאית תקשורת /נעמה שחר


 


אני מרגישה שאנחנו חיים בעידן טיפולי. המודעות לשונות הגדולה בין בני אדם וההכרה בצורך בטיפול עקב שונות בדיבור/קשיים בהחזקת העיפרון/הרגלים מסוימים אצל הילד נוכחת כבר מגיל צעיר מאד. קראתי את הספר כאחת שכבר עברה עם הבן שלה אבחונים וטיפול בריפוי בעיסוק ופיזיותרפיה ומדובר בילד בן 7 וקרוב לוודאי שגם אבחון הפרעת קשב אורב לנו  מעבר לפינה. המודעות הזאת נפלאה בעיני ואני מרגישה שהילד שלי במקום טוב בהרבה ממה שאני הייתי כשהייתי בגילו מבחינת חייזרית ופוטנציאל לא ממומש בגלל חוסר הנגישות לידע.


 


ומצד שני הידע הזה יכול להיות גם מלכודת, הילד יכול להיות מתויג סביב הקושי וקשה גם לאזן בין קבלת הילד על קשיו לבין הצורך לתקן אותו. הידע הזה יכול להיות גם שוחק ומתיש להורה שבא עם מלוא הכוונות הטובות והשאיפות ולא תמיד יודע מתי לעצור.


 


עם המורכבות הזאת שאני מכירה אצלי ואצל אימהות רבות אחרות ויעידו על כך התורים המתארכים לכל תחום התפתחות הילד קיבלתי לסקירה ספר זה שנכתב ע"י ד"ר נעמה שחר, קלינאית תקשורת ומומחית בתחום התפתחות הילד.  הספר מתאר סיפורי טיפול שונים. בשונה מספרים אחרים הסיפורים מופיעים פה כקולאז'- בפרק אחד יש כמה סיפורים שעוסקים בהתמודדויות שונות אך הדינמיקה הטיפולית דומה. קראתי אותו מתוך סקרנות ורצון להכיר את הצד השני והכה מוערך של המטפלת  והרגשתי שלמדתי ממנו המון.


 


נעמה שחר נוקטת בגישה טיפולית מערכתית שרואה לא רק את הבעיה שהיא אמורה לתקן אלא הרבה מעבר לזה. את ההורים, כולל העייפות שלהם וההתנגדויות הסמויות שלהם ותהליך הקבלה של הילד הלא מושלם שלהם וההבנה והרצון לעזור לו. כל אלה הם תהליך בפני עצמו. והיא מתארת את התהליך המורכב הזה בעין לא שופטת.


גישה זו רואה את הילד כשותף מלא לתהליך הטיפול. כבר מגילאים צעירים מאד היא משתפת אותם במה שהיא רואה  ובונה איתם (ועם ההורים) את תכנית הטיפול , היא קודם כל מקשיבה ולומדת את הילד גם כאשר הוא אינו משתף פעולה. והיא גם נותנת להורים משימות הקשבה שגורמות להם להבין יותר טוב את הילד , את היכולות שלו ואת קשיי ההתנהלות שלו. וכך גם נמצאים פתרונות יצירתיים ושילוב התרגול הנדרש בפעולות יומיומיות.


 


למדתי גם שקלינאות תקשורת היא הרבה מעבר לעיסוק בדיבור. יש לקשיי דיבור הרבה צדדים נלווים שקשורים לתנועתיות, לאכילה, להתנהלות בסביבה. במילים אחרות עולם ומלואו. חלק ממטופליה טופלו גם אצל מרפאים בעיסוק, פיזיותרפיסטים ולעתים היו גם במסגרות חינוך מיוחדות. נעמה שחר משלבת בטיפול הרבה  את נושא התנועה והיא גם מתייחסת לצורך שמטפל אחד מבין המטפלים יהיה זה שיקשר ביניהם ויעודד בניה משותפת של תכנית טיפול בשילוב עם בני המשפחה וכמובן הילד.


 


הספר מלמד הרבה על תהליך הטיפול וגם נותן כלים להורים ולאנשי חינוך בזיהוי בעיות ומנסה לענות על השאלה איפה להתחיל כאשר מזהים קושי. ופה הוא יכול להוות כלי חשוב להורים. עם זאת לא מדובר במדריך אלא בתיאור מהותו של טיפול. כל זאת בשפה קולחת ונגישה לקורא שאינו מצוי בתחום.


 


 

מודעות פרסומת

»

  1. נעמה שחר זו יודעת שכשניסיתי לקרוא את כותרת המשנה שלך קראתי בהתחלה "נעמי שמר" במקום "נעמה שחר"? חחח. סתאאאם.

    אניוואי, את בטוחה שהמושג הנכון זה "לתקן" את הילד?

    אמרתי את זה פעם למגיבים אחרים, אבל אני לא יודע אם לך. בתור אחד שהיה בדי הרבה טיפולים בחייו (אם כי, מעולם לא הבנתי מדוע) פיתחתי תפיסה שהנפש היא כמו פטרייה. הפטרייה – ככל שמאירים אותה יותר כך היא מתפתחת פחות טוב. והנפש – ככל שמתעסקים איתה יותר היא מתפתחת פחות טוב.

    אנשים חושבים "האח. גילינו את קיום הנפש. עכשיו נפצח את כל בעיות היקום". אבל למעשה, ברגע שאתה נוגע בנפש אתה עושה משהו מאד לא טבעי. כלומר, אדם לא נולד לשם כך שהוא יהיה מודע לנבכי נפשוט, ללא מודע, ואז יתעסק בהם. הוא נולד התעסקות בדברים שהנפש מפעילה כלפי חוץ, הוא נולד להתעסקות ב"פאנל".
    ההתעסקות כל הזמן ב"קרביים" של המכונה גורם לכך שהמכונה הופכת למשהו אחר. ממכונה שאתה מבין שיש לה פונקציה מסוימת וזו המשמעות בעינייך, זה הופך להיות מסע בתוך קרביים שמלכתחילה לא נועדת לפתוח אותן מראש…

    • הבאת נקרודת מבט מעניינת שלא חשבתי עליה. האם בכלל ההתעסקות בנפש טובה. אני מרגישה שכיום כשאני חיה ממקום יותר מודע יש לי יותר כלים להתמודד עם מצבים. אני יכולה להבין יותר כשאני מגיבה תגובה מסוימת מאיפה זה בא וזה עוזר לי. מסכימה שצריך גם להיזהר ולא להגזים בחיטוט. חשוב לצייןם שפה הנפש כלולה במרכיבים אחרים של הטיפול שהם פיזיים. חשוב גם לקחת את הנפש בחשבון אבל היא לא המוקד.

      כשכתבתי לתקן הבאתי לקצה את התופעה שלפעמים אנו כהורים לוקים בה. הרצון לשפר כל הזמן את מה שלא עובד לפי הספר אצל הילד שלנו. יש מורכבות כי ברור לכל הורה שהוא רוצה את הטוב ביותר לילדו ובכלל ברור לכל אדם שהוא רוצה את הטוב ביותר עבור האנשים שאכפת לו מהם והוא אוהב אותם אבל השאלה היא אם הטוב ביותר הוא לא סוג של לקחת את האדם מהמקום שהוא נמצא בו ולהזיז אותו למקום אחר. האם זה לא ניתן לפרשנות?

      מה שאהבתי בגישה של נעמה שחר היא שהיא לא באה לשנות את הילד מהיסוד, היא באה לבדוק יחד איתו ועם משפחתו מה יכול לשפר את איכות חיו ומה הוא מוכן לעשות בשביל זה. אני חושבת שזה מה שעושה את ההבדל.

      מקווה שהסברתי את עצמי

    • נקודה מנוסחת היטב אבל מאוד רחוקה מזווית המבט שלי. אני מדמה את מה שכתבת בתגובה ביקורת על המדע. לדוגמא אם אנחנו חוקרים את סביבתנו את הביולוגיה והכימיה אנחנו עושים דבר לא טבעי ועדיף להשאיר זאת למיסתורין. 

      כל מה שהמוח שלנו מסוגל לתפוס ראוי לחקירה. המודעות קיימת והיא זו שיכולה לגשת אל התת מודע ולשלוף משם מידע. כמו בפיזיקה אפשר למצוא גם פצצות אטום בדרך ועדיין אני מעדיפה את המחקר והידע על פני הבורות. 

      • יש חקירה, והיא צריכה להיות חסרת גבול. ויש יישום. האם העובדה שאנחנו מסוגלים למשל לשבט אדם אומרת שצריך לעשות את זה?
        בתחום הטיפולי גם לי לפעמים נדמה שיש עשיית יתר, בבחינת יש כלי, ועכשיו בוא נראה מה אפשר לעשות איתו. לפעמים לא צריך לגעת בכלל. 

      • מה שלומך?

        העניין שאת מדברת עליו – אני נוטה לעסוק בו הרבה (במחשבתי, במחשבות שאני משתף…).

        אחת הטענות המרכזיות שלי (שכמובן ניתן להתווכח עליה) היא שמדעי הנפש אינם ככל המדעים בשל סיבה אחת ברורה ומובהקת. והיא:

        כאשר חוקר חוקר תחום מסוים שאינו קשור אליו ואינו מצריך ממנו למדוד את עצמו – הוא הרבה יותר אובייקטיבי.
        כאשר הוא עושה את זה בתחום שקשור אליו ומצריך ממנו למדוד את עצמו – הוא לא אובייקטיבי במידה מרובה, מכיוון שיש לו דעה קדומה מראש שאליה הוא נוטה.

        זו אחת הטענות שלי לגבי הבעייתיות שבחקר הנפש. אפשר לחקור, אבל תמיד צריך לקחת את זה כמדע הרבה יותר מוגבל מכל מדע אחר. כי זה מדע שבו האגו של החוקר גם משחק תפקיד בנוסף לכל השיקולים הלוגיים שהוא מפעיל.

      • מסכימהא יתך שיש במדעי הנפש ממד סובייקטיבי אבל הסובייקטיביות של החוקר קיימת בכל מחקר. חוקר יכול למשל לפרש תוצאות של מחקר לפי תפיסת עולמו. אין מאה אחוז אובייקטיביות.
        ומצד שני  זה נכון שבמדע שבודק רגשות והתנהגויות הסוביקטיביות של החוקר עלולה להיות יותר דומיננטית.

  2. פעם לפני 25 שנה בערך כשלילדים גילו ליקויי למידה או בעיות כאלה ואחרות היו מסתירים את זה
    אני יודעת את זה כי לאחי יש ליקויי למידה, רק שבמקרה הזה ההורים של לא הסתירו, והלכו וחיפשו עבורו את הטיפולים והעזרה הכי טובים שיכלו לתת לו
    לעומת זאת היו המון הורים אחרים שהסתירו את זה
    כאילו זו איזו גיבנת על הגב שלהם

    היום שהעניין הזה הפך להיות הרבה יותר נפוץ, ויש הרבה יותר מודעות
    כבר הפסיקו להתייחס לזה כמו לגיבנת שצריך להסתיר
    יש יותר טיפולים יותר פתיחות, יותר מידע

    באופן כללי אני חושבת שהיחס לילדים צריך להיות כך שגם משתפים אותם בדברים
    ילדים מבינים המון, צריך לדבר אליהם בגובה העיניים, ובהחלט צריך לשתף אותם בדברים שנוגעים להם
    ככה גם אפשר לזכות בשיתוף פעולה הרבה יותר פורה איתם

    • גם אצלי במשפחה לא הייתה בושה ויחסית לאז גם הייתה מודעות למרות שהיא לא ברמה של היום. ליקויי הלמידה שלי חמקו מתחת לרדאר. היום אני משוכנעת שהייתי מגיל 3 בערך מטופלת בריפוי בעיסוק.
      דור אחר.
      אני מאד בעד לשתף וזה גם סגנון ההורות שלי. לפעמים אני משתפת קצת יותר מדי אפילו אבל ברור שכשמדובר בטיפול בילד חובה לשתף אותו בתהליך ולתאם איתו ציפיות.

  3. אני שמחה על הגישה האמביוולנטית של הקלינאית לטיפול בכלל. הילד לא רק מתוייג אלא רואה את עצמו כמטופל. כאילו משהו לא בסדר איתו ודורש תיקון. ומנגד הטיפול עצמו שבאמת יכול להועיל.

    • מסכימה איתך דפנה. אני חושבת שהרבה מהאפקטיביות של הטיפול תלוי בגישה של המטפל.גישה שבאה לעזור ולא לתקן.

  4. אני מאמינה שהגישה הולכת ומשתנה. אנשים רוצים עזרה ואחרים מבקשים ויכולים לתת. כמובן שבתחומים אחרים זה יכול להתהפך. אין סיבה להתייחס לטיפול כאל משהו שמצביע על בעיה, כמו שהוא מצביע על רצון לשיפור, להתמודדות, להבנה. אני מאוד מקווה שזו הדרך בה אנחנו הולכים. הפוסט שלך מאוד עזר לי לראות את זה. תודה

    • מסכימה איתך 🙂  בפרט שהבעיה קיימת אם מטפלים ואם לא. ובחירה ללכת לטיפול נובעת מרצון אמיתי להתקדם ולשנות. זה קצת שונה כשמדובר בילדים. הרי ילד אל בוחר בטיפול אלא ההורים שלו ופה תלוי מאד מהי הגישה של ההורים.

  5. לכל ילד/ה יש כשרון מולד .משהו ספציפי שהוא מצטיין בו .
    כילדה היו לי בעיות שהיום נקראות ’קשב ורכוז’ .
    בזמנו לא היו מודעים לבעיה הזו .
    גיליתי בכוחות עצמי נטיה ליצירתיות , התעקשתי ללמוד את שבחרתי
    והפכתי להיות מתכננת ויוצרת אופנה . 
    אפשר לזהות אצל כל ילד נטיות טבעיות ואז ל’חנוך לנער לפי דרכו ’.
    רואים את זה לרוב  אצל ספורטאים מצטיינים .
    השיאנית לי קורזיץ היא דוגמה מצוינת לכך .

    • זה נפלא כשמזהים מגיל צעיר את יכולותיו של הילד ומעודדים אותו ללכת עם הכישרון שלו ומספקים לו את התנאים לכך.
      יש גישה לגבי בעיית קשב וריכוז שמתייחסת לזה אל כאל הפרעה אלא כאל שונות שיש לה גם את היתרונות שלה, יכולת חלוקת קשב, יכולת לראות את התמונה הגדולה, יכולת להבין קצת בהרבה תחומים. לדעתי מערכת החינוך לא בנויה להתמודד עם סוג כזה של תפיסה שנפוץ כל כך ולכן אל נותנת מענה ומגלגלת את האחריות על ההורים. זה עניין מורכב ללא ספק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s