הורות

רגיל

החלטתי שאני לא צועקת. כשאני צועקת אני מרגישה חלשה. כשאני צועקת אני מרגישה אבודה ואני רוצה להרגיש ולהיות בטוחה בעצמי.

 

אני חושבת על אחר הצהריים שלנו שהוא מלא על פי רוב בריצות. פעמיים בשבוע יש חוג קפוארה לנן ופעם בשבוע באות הסבתות ואני מוצאת את עצמי כל הזמן מנסה לתקתק את שגרת היום ומוצאת את עצמי בסופו של דבר מרוקנת ועצובה ובעיקר עצבנית. מבקשת כל דבר מיליון פעם ומתעצבנת על נן שלא עשה את הדברים בקצב שלי או כמו שאני רוצה.

 

אתמול החלטתי לנסות משהו אחר. אספתי את נן מוקדם כי למזלי יכולתי להגיע יחסית מוקדם לצהרון. נן הזכיר לי שחסר חלב ואני שיבחתי אותו על זה שזכר והזכיר לי. קניתי לו גם שקית שוקו. ישבנו בבית ואני הכנתי לו ארוחה קלה. שאלתי אותו מה צריך לעשות ואז הוא אמר לי שצריך לסדר את התיק אבל הוא רוצה קודם לשחק. אמרתי לו שעד חמש וחצי הוא יכול לבחור מה לעשות ובחמש וחצי אני אזכיר לו פעם אחת לסדר את התיק.

 

הזכרתי לו. סידר ואף זכר להגיד לי שהוא צריך לתקן עבודת סיכום בחשבון. הוא עבד לבד ומדי פעם הסברתי לו כשראיתי שלא הבין.

 

היום לא צעקתי אבל היו לי גם מצבים של אי הצלחה. הוא לא עזר לי לפנות מהשולחן ואני הצלחתי לא להתפוצץ מזה.

 

אני מרגישה שאני מלמדת את עצמי לקבל גם מצבים של אי השגת המטרה . זה לא אומר שאני אפסיק לנסות כי אני חושבת שזה חשוב מאד שהוא ייטול חלק בעבודות הבית אבל זה יותר חשוב שיעשה את זה מתוך הבנה ורצון ולא מתוך כניעה.

 

זה כל כך קשה לפעמים להיות אמא אבל ככל שהילד גדל אני מבינה לחרדתי כמה התפקיד שלנו כהורים חשוב וכמה זה חיוני שהבן שלנו ילמד את העולם גם דרכנו.

 

 

 

 

»

  1. אני גם מאוד גאה בך. תקשורת של צעקות זה ממש לא כיף לכל הצדדים. אני מקווה שאת מוצאת דרכים נוספות (כמו לחבוט כריות בספה) כדי להוציא את התסכול. 

  2. זה לא כל כך נורא שהוא לא עזר לך להוריד  צלחות מהשולחן.תגידי לו ( בשקט) שאת מקווה שמחר יעזור לך בזה.
     להתאפק ולא לצעוק זה בכלל לא קל , אבל בשקט משיגים יותר .

  3. העניין לגרום לילד לקחת חלק בעבודות הבית זה עניין של חינוך או עניין של ייעול במשק הבית?

    אם זה עניין של ייעול במשק הבית – אז ברור שאת לחוצה בזה. כל רגע שבו הוא לא עוזר ההתייעלות קטנה. אם זה עניין של חינוך – לא ברור למה את לחוצה מזה, מכיוון שאם תתמידי בזה מספיק זמן את בסוף תצליחי. ואת לא צריכה להצליח איתו מעכשיו. יש לך עוד 12 שנים לנסות. 12 שנים זה המון זמן. גם הכי חשוב זה ההכנה המנטאלית, להשריש. במסגרת זה, את לא אמורה להציב לו את הדרישה לעזור בבית כאקסיומה. את אולי אמורה לערוך איתו שיחות שבמהלכן הוא יבין מדוע עליו לעזור בבית, התורה האידיאולוגית שלך לגבי איך הבית אמור להתנהל וכו’ (לכי תדעי, אולי תגלי ממנו דברים מעניינים).

    המשך     >>

    • אבל מי אני שאדבר איתך בכלל בעניין? מה אני מבין בזה? אני רק יכול להגיד לך שלמרות שאני מנסה לעזור בבית ככל יכולתי – אני עדיין מרגיש חדל אישים, ושזו כנראה תחושה שתלכי איתי למשך כל חיי. תמיד גינו אותי כילד (בגילו של נן) על כך שאני לא עוזר בבית, וזה ממשיך איתי הלאה ולא עוזב אותי. אגב, גם אם קראת את הפוסטים העוסקים בנושא – את גם בוודאי יודעת שזה מלווה בכך שברגע שאני נדרש לעשות משהו למען הבית (כאדם בוגר, אבל זה התחיל עוד כילד) זה מלווה בכאבי ראש עצומים, חולשה נוראית, רצון לשכב מיד וכו’. ברגע שזה נגמר – הכל חוזר לקדמותו מבחינת התחושה.
      שוב, אני חושב שלפעמים אנחנו מפריזים בחשיבות של הלימוד הפרקטי של הילד, ולפעמים מאד חשוב לתת לו את הבסיס המנטאלי מדוע עלינו (לעזור בבית במקרה הזה)… וגם שמאד חשוב לא לתת לו את התחושה שהוא לא טוב בזה (נניח, את לא עסקת בשאלה מה יקרה אם הוא ינסה לעזור בבית, אבל יעשה את זה בצורה לא מוצלחת. אולי לא הגעת לזה, אבל זה מן הסתם עוד יגיע אם תצליחי לשכנע אותו להתחיל לעזור בבית) וכו’. ג

      המשך    >>

    • ם דברים שלנו מובנים מאליו צריך להגיד לו. נניח, צריך להגיד לו "אסור לחפף". הוא מן הסתם לא יוכל לחשוב על זה לבד. או, אם הוא שוטף את הבית (כדוגמא) אז צריך להגיד לו לעשות גם את הפינות וכו’. נראה לי שחלק מהעניין החינוכי זה גם לא להתעצבן כי ציפינו מראש שהוא ידע וכו’.

      אגב, יש סיפור שאני נוהג לספר (כי הוא מצחיק אותי כל פעם מחדש) שפסיכולוג שהייתי נפגש איתו בתיכון צעק עליי באחת הפגישות. אז אמרתי לו שאני לא יכול לסבול צעקות ושאם צועקים עליי אני הולך. אז הוא אמר לי שאלך, אם כי ראיתי שהוא לא התכוון לזה באמת. זה היה נראה לו כסתם איום. אבל באמת בסוף יצאתי מהחדר. אולי הסיפור הזה, שהוא גם קצת מצחיק אותי (למרות שאת לא יכולה להבין למה זה מצחיק כמי שלא הייתה באותה סיטואציה) יכול לתת לך פרספקטיבה אחרת לגבי הנושא של לצעוק.

      • בני מבלי להעליב השאלה שלך היא שאלה של אדם ללא ילדים. לבקש מילד לעזור זה ההיפך מלייעל את העבודה.במקרה שלי המטרה העיקרית היא לחנך אותו שיעזור ויתן מעצמו וגם שידע איך לעשות דברים מסוימים במשק הבית כדי שכשיהיה גדול יתר זו לא תהיה טריטוריה זרה בשבילו בפרט כשיגור בדירה עם שותפים או עם בת זוג.. וגם בתיקון צריך לדעת לתקן אבל לא להרבות בזה כדי לא להוריד לילד את הביטחון בעשייה שלו. לילד יש יכולות מוטוריות שונות משל מבוגר.

      • אני סמכימה איתך בנקודה שחשוב מאד לתת לילד תחושת ערך עצמי וחשובה הדרך בה רוצים לגייס ילד לעזור. יש לי תחושה (תקן אותי אם אני טועה) שההורים שלך עשו את זה דרך תלונות אבל לא טרחו ללמד אותך לעזור וזה נמשך אצלך עד היום. למעשה זה סוג של תמרור אזהרה בשבילי איך לא לעשות את זה.
        וההכנה לחיים זה לא רק עניין טכני של איך לעשות כביסה או לשטוף כלים. ההכנה לחיים הוא הידיעה שאתה שותף ושאתה צריך לתרום את חלקך.וזה בעצם יותר חשוב אפילו מהאיך לעשות את זה.
         

  4. זה עניין של הרגל הדברים הקטנים שעושים בבית
    למשל אני תמיד מורידה את הדברים שלי מהשולחן ושמה בכיור/מדיח או שאני מדיחה את הכלים שלי בעצמי (אם אכלתי לבד למשל)
    ואחותי הקטנה (22) משאירה את כל הבלאגן שלה במטבח ועל השולחן
    (אמא שלי אומרת שזה קורה רק בגלל שהיא יודעת שיש מי שינקה אחריה, אבל אנ י עדיין חושבת שזה מעצבן).

    סדר יום זה דבר מאוד חשוב
    אם אין סדר יום דברים מתבלגנים ויש דברים שלא מספיקים
    למשל אני כשהתחלתי לעבוד פתאום התבלגן לי הסדר יום, ובקורס שלקחתי באוני’ האמת לא הספקתי ללמוד – בגלל שפתאום סדר היום שלי השתנה ולא השכלתי לסדר אותו בזמן
    צריך לדעת להקדיש זמן לכל דבר שצריך לעשות

    • זה מצחיק, כילדה אני לא זוכרת מצבים בהם ביקשו ממני לעזור ולמעשה כנערה התחלתי פה ושם אבל סתם כעניין של רצון טוב. אני מרגישה לפעמים שיש לי שנים של פערים להשלים ואני ממש רוצה שאצל נן זה יהיה אחרת.
      וללמוד לנהל סדר יום זה משהו שלמדתי רק כאמא.

  5. אני מאמין בחינוך מתוך הנעה פנימית ולא מתוך הנעה חיצונית.
    כעסים ועונשים כשיטה לא עובדים ולא משיגים בד"כ את המטרה.
    אסור להגיע למצב שבו הילד עושה משהו מתוך פחד וחשש אלא מתוך הכרה והבנה בצורך ובהיגיון העומד מאחורי כל פעילות ומשימה.
    לצעוק זה זה רע מאוד. אתמול צעקתי ובמשך כמה שעות הייתי צרוד.
    מיתרי קול עלולים להפגע מצעקות חזקות מדי. צריך לשמור עליהם.

    • מסכימה איתך לגבי עשייה מתוך הנעה פנימית ומצד שני יש מצבים בהם אני לא מצליחה לראות איך מפתחים את אותה הנעה פנימית. יש מקרים בהם הנעה חיצונית אפקטיבית לטווח הקצר .
      וצעקות זה מכה. הגוף שלי מרגיש מרוקן אחרי שאני צועקת.

  6. נראה לי שהסיכוי לגרום לילד לפנות מהשולחן מתוך הבנה ורצון – קלושים.
    בפעם הראשונה וגם בחמישית הוא צריך לעשות כי מכריחים אותו, ואחר כך זה פשוט הופך להרגל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s