רגיל

אני מרגישה תסכול מסוים בנוגע לתיעוד של נן.אני מרגישה שהוא אומר משפטים חכמים או הברקות ואני לא מצליחה לזכור שום דבר כשאני באה לכתוב עליו או כששואלים אותי עליו.

ואולי לא כל הדברים ברי תיעוד?

 

אולי די בכך שאני יכולה להגיד בודאות שאני מכירה אותו, שאני יודעת מה הוא אוהב ומה הוא שונא. עם אילו ילדים הוא מתחבר כי הוא רוצה ואילו ילדים מנסים לכפות את עצמם עליו. מתי הוא אומר את האמת ומתי האו מנסה לתחמן (יש לו הבעה מאד מסוימת כשהוא מנסה "לעבוד עלי "כלשונו).

 

טוליו מגבה סרטונים שצילמנו את נן מינקות ואני מסתכלת על התינוק הזה וכמה התלהבתי מזה שהוא מזיז את הידיים והרגליים ומשמיע קולות. איזה שעמום זה לעומת האישיות העצמאית שלו.

פעם תיעדתי ממש הכול ועכשיו אני מתעדת אותו כשהוא קורא. אני רוצה לפתוח בעתיד בלוג שכולו מוקדש לתמונותיו של נן קורא.

 

לא סתם אני כותבת על הקריאה של נן בכזאת התלהבות זו קפיצת גדילה אדירה מאדם שקוראים לו לאדם שקורא בעצמו. ובכל זאת זה שינוי שקשה לתעד כי הקריאה היא פעולה מאד מופנמת של האדם עם עצמו.זה קצת מזכיר לי את השלב בו נן הלך לגן ואני קלטתי שיש לו עולם שלם שאין לי חלק ממשי בו. השעות 8-4 הן שעות שלו מול אנשים אחרים והוא יכול לספר לי או לא לספר לי עליהן אבל אני לא באמת שם.

 

עם ספר זה קצת שונה כי הוא קורא ספרים שקראתי בעבר ולעתים אני קוראת ספרים שהוא קורא אבל אני לא מרגישה שאני יכולה ממש לדון על ספרים איתו.אני נהנית מההתיחדות עם הספר ומתקשה לדבר עליו. נראה לי שגם נן ככה.

»

  1. בגלל זה החלטתי לעשות את הפינה החדשה אצלי "אז נדברו".
    כדי כאילו לתעד רגעים קטנים מבת הזוג.
    לי יש אובססיה לתיעוד (אני תמיד אומר את זה).
    אני תמיד מפחד שלא אוכל לחזור למשהו.
    אז זהו.

    היית עושה פינה שמטרתה תיעוד של נן?

    • אני מתעדת בבלוג אבל לא כפינה קבועה כי לי קשה עם מסגרת מוגדרת מדי ש תיעוד.
      מכירה את הפחד הזה מדברים שהיו ולא יחזרו וחיה את המתח בין לחיות את ההרגע לרצון לנצור אותו שלפעמים מחבל ברגע עצמו.
      למשל במסיבות של ילדים מצלמים אותם בטירוף ושוכחים מהחוויה עצמה.
      בתערוכה של דאלי בלט לי הצורך של רוב המבקרים שם לתפוס כל רגע של יופי מהתערוכה אז היו הרבה פלשים ואנשים שרוצים למצוא זווית טובה ופחות התבוננות שקטה ביצירה.

  2. איך נן מגיב לרצון שלך לדבר על ספרים, ולתעד אותו קורא? יש לי הרגשה מהפוסט הזה של חציית גבולות. שלו. החלק הקשה ביותר באמהות זה להבין שהילד/ה הם ישויות עצמאיות לחלוטין, ולשחרר. לא לנסות לחיות דרכם, לא להזדהות. להיות אמפתיים, להבין, לתמוך – לגמרי. וזה שיש לו חיים משלו שאת לא חלק מהם זה חלק מהעניין. בהמשך רוב חייו יהיו נסתרים ממך לגמרי. וכך צריך להיות. 

    • לגבי התיעוד שלו קורא זה לא מפריע לו. לגבי ליזום שיחות על ספרים אני לא כל כך עושה את זה דווקא כי אמא שלי כן עשתה את זה איתי בעיקר בגיל ההתבגרות ולא כל כך אהבתי את זה.
      אי מודעת ומברכת על ההפרדות הזאת אבל זה תהליך וככזה זה דורש ממני הערכות רגשית בכל שלב מחדש של הגדרת הגבולות. איפה כן ואיפה לא.

      איפה בפוסט ראית חציית גבולות של נן? אני פשוט לפעמים אולי לא מודעת לזה.

      • זו בעיקר תחושה שעלתה בי כשקראתי את המשפט: אני רוצה לפתוח בעתיד בלוג שכולו מוקדש לתמונותיו של נן קורא.
        האם הוא ישמח על כך בעתיד? האם אין כאן תחום שקשור לזכויות שלו? לגבול שהוא צריך לקבוע בינו ובין העולם?

      • בהחלט נקודה למחשבה.
        צריכה לחשוב על זה.
        אולי זה משהו שאחליט בשיתוף איתו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s